היי! קוראים לי עדי, אני מכור וזה סיפור החיים שלי. נולדתי לשני הורים מצליחים וחכמים, ואח ואחות מסובכים אבל עם הרבה פוטנציאל, כישרון וחוכמה.

הייתי ילד חמוד. הייתי יצירתי, והייתי מתבודד הרבה. היה לי כיף והייתי אהוב, אני זוכר שתמיד לקחתי את ההתבגרות שלי די קשה, היה לי טוב אבל לפעמים ממש רע בתוך בית הספר היסודי שלי. התחלתי להתעורר להשלכות החברתיות שהגיעו עם להיות עדי בערך בכיתה ג’, אני חושב. ראיתי שהחיבור שלי לגברברים האחרים בכיתה לא ממש קיים, אבל זה פחות צרם לי ויותר תסכל אותי. למה אני לא מצליח להיות פופולרי?

אבל היה לי את העולם הפנימי שלי ואת המחשב, אז הכל בסדר! הייתי מצליח בלימודים והצלחתי להגיע למקום שרציתי להגיע אליו, כיתה במגמת תקשורת והצלחתי למצוא איזשהו איזון בין העולם הפנימי שלי לעולם החיצוני. מצאתי חברים. שיחקתי מלא במחשב ודחיתי הרבה אנשים, אבל זה איזשהו איזון בסדר, נראה לי.

בכיתה ח’ משהו נהיה מוזר. היה לי ממש אכפת מזה שאני לא הכי מקובל, לא הכי חברתי ולא הכי יפה. נהייתי קצת עצוב ומרדני. החבר הכי טוב שלי קצת התחיל להתרחק. וכולם התחילו קצת לגנות אותי, מה שהגיע לנקודת רתיחה בגיחה של כיתה ח’.

אמרתי שרציתי להתאבד כל הזמן כי זה פשוט קורע, בדיחות התאבדות בשבילי היו כמו הגשש החיוור בשביל הוריי, הנאה צרופה.

אם זה הצחיק אותי אז זה בטח יקרע את החברים שלי. וזה לא, חבר אחד עבר לאוהל השני, וכל מה ששמעתי משם זה את יוסי, אומר שאני קוקסינל. משם הכל קרס. החברים שלי לא דיברו איתי יותר, וכל הבנים התגבשו ליחידה וצחקו על זה שאני מביך, כנראה הומו ומוזר מדי פעם.

גיליתי שאני גיי קצת אחרי, על ידי חקירה מעמיקה של מיניות באינטרנט, וגיליתי את הפורנו. משם התחלתי לדמיין את עצמי כמישהו אחר, חתיך יותר וסטרייט. המנוחה היחידה שלי מהאופוריה המטורפת שמצאתי בלדמיין את עצמי כסטרייט מצליח הייתה בפורנו כי לדחף המיני שלי לא ממש היה אכפת מההומופוביה שלי. קיבלתי חופש להיות אני המיני בפורנו, אבל הכול נחרב מבחוץ. החדר שלי נהיה מסריח והשיניים שלי הצהיבו. לא ראיתי עדי במראה. ראיתי הומלס מכוער עם עצמות בולטות.

התחלתי לקבל את היותי הומו שנה אחרי, דרך גילוי הקהילה הגאה באינטרנט, ודרך ההתחברות לחבורה של אוהבי פופ אינטרנטיים אובססיביים וגם דרך הטוויטר. כולנו כעסנו. הפאקינג סטרייטים שדוחקים את התרבות שלנו למטה ואותנו, אבל לא צריך להיות גאון גדול כדי לדעת כמה שנאנו את עצמנו יותר.

השנאה המשיכה לגדול ובתוכה הייתה תקווה. הקהילה שלי באינטרנט התחילה להידמות למיטה שלי: מסריחה, מגעילה ודוחה, אבל מצחיקה ומנחמת. מושאות הערצתי בטוויטר, היו עוד מעריצים של צ’ארלי XCX, “המלאכים של צ’ארלי”, שצחקו על פורנו סטרייטים מגעיל ופרינג’י, ופרסמו פורנו גייז אפילו יותר מגעיל וגס כי זה מצחיק.

עליתי עם השנאה והנחמה לכיתה י’, מהר מאוד הבנתי שמשהו לא בסדר.

לא השתלבתי בכיתה ואיבדתי את מעט החברים שהיו לי. לא הבנתי למה כל כך קשה לי ליצור חברים, ולמה לא התחברתי לאף אחד. אבל הבנתי שאני לבד. וגם הבנתי שאנשים ממש לא אוהבים הומואים כשהם מביכים. הייתי הקוקסינל של הכיתה, אבל גם באותו הזמן חשבתי שאני יכול לא להיות הקוקסינל של הכיתה אם רק אמשיך לנסות. אבל לא הצלחתי לדבר. הצלחתי רק לשבת בכיתה ולסבול מהתקפי חרדה בלתי פוסקים.

העיניים של כל גבר סטרייט בכיתה כבר אמרו לי קוקסינל מספיק פעמים, הלחשושים והרכילות עליי במחששה שהרגשתי איכשהו גרמו לי לפרנויה מטורפת. הייתי דיכאוני ומסריח, אז לא התקרבו אליי כדי להגיד את זה, אז חשבתי שאני גם טועה. רכז השכבה פשוט אמר לי שאני פשוט צריך להתמודד. אז מבפנים צעקתי על עצמי, רציתי שאני אתמודד ואפסיק לפחד והכרחתי את עצמי למצוא קודים חברתיים לפעול לפיהם באינטרנט. זה לא עזר. אין מקום לעדי הקוקסינל בתיכון שלנו.

אחרי ריב מטורף עם בית הספר, הצלחתי לעבור כיתה. ומשם חוויתי עלייה חדה. מצאתי להט”בים בשכבה ונהיינו חבורה. התחלתי לשים על עצמי בגדים יפים ולהשקיע בעצמי יותר.

משם הכרתי את החברה הכי טובה שלי והנפש התאומה שלי, כנראה. הבנתי שיש עוד דרך ארוכה ביחד כשהיינו ביחד בתחנת רכבת באשדוד והיא פגשה בילדה מהשכבה שלה ואחותה של אותה ילדה, שהייתה קרובה אליה בגיל. הילדה סיפרה לנו שהיא באשדוד בגלל הספרית שלה. החברה החדשה שלי, מתוך גאונות קומית נסתרת ורמה מטורפת של פוסט-אירוניה, הצביעה על אחותה ושאלה “זאת הספרית שלך?”.

ביחד, הכרנו עוד ילדים להט”בים מטורפים ומהממים, והקמנו חבורה שנקראת “דה פאגז אנד דה קאנטס”, שבראשה עמדו שתי כוחות כריזמה מטורפים, וביחד איתנו וחברים וחברות נוספים, היינו החבורה הכי מגניבה שנבראה.

הייתי אובססיבי לאחד החברים מאוד. זה גרם לי לאופוריה מטורפת אבל גם רציתי להתאבד באותו הזמן, דבר שהבעתי בפני שניים מחבריי. החברה הכי טובה שלי הייתה שפוכה מאלכוהול ווויד, והביעה את הזדהותה בזה שלא הפסיקה להקיא מתוך סטלה שנהרסה בגלל דאגה אליי, המחווה הכי חזקה שקיבלתי עד היום.

ובתוך ערב כאוטי שבה החבורה שלנו ישבה ליד נהר הירקון, והנה החברה הטובה שלי מספרת את רוב סודותיי המביכים ביותר מתוך יצר נקמה שהיא קיבלה מכך ששיחקנו אמת או חובה והכרחתי אותה לדרג את חברי הקבוצה לפי קירבה אליה. איבדתי כל שריד של שפיות שנותרה בי כשאחד הבנים התחיל לשחק לחבר שהייתי אובססיבי לגביו, בשיער.

גררתי את עצמי למסיבת גיוס של אחת החברות מתוך הבנה שאני אצטרך להמשיך לחזות במושא הערצתי ובן זוגו, ומשם התחלתי לאבד את תחושת השייכות שלי. רוב חבריי השתכרו ונמרחו אחד על השני בזמן שאני ושתי חברות נותרנו בחוץ. והתחלתי לרצות את מה שהיה לשאר החבורה באובססיביות.

לכן, נכנסתי לגריינדר והחלטתי להיפגש עם גבר בן 30 שלא כל כך מצאתי מושך. זה הפך לסטוץ, אבל לא נהניתי או כל כך רציתי בכך. אבל רציתי שייכות ורציתי שלא יחשוב עליי דברים רעים, אז ריציתי, והכרחתי את עצמי להמשיך לרצות עד שהוא גמר. הרגשתי חלול למספר ימים לאחר מכן.

משם המשכתי לגבר יותר אגרסיבי. ניהלנו סייבר סקס בטלפון ובגריינדר, וקפצתי אליו לביקור. הוא לא נראה כמו בתמונות. לא נהניתי וממש פחדתי ממנו. אז אמרתי לא. הוא לקח אותי למיטה שלו ושל בעלו והתחיל ללטף אותי כדי לשכנע אותי. רציתי לרצות. אמרתי כן. משם הוא אנס אותי. הוא צילם אותי על הברכיים, חנק אותי והתקשר לחבר שלו כדי שיראה את הגוף המצומק שלי חשוף ושישמע אותי נובח כמו כלב בדרישתו. לא הרגשתי כלום. פשוט רציתי שזה ייגמר.

בהמשך היום, פגשתי את מי שבאמת רציתי, שאמר לי כמה אני חשוב בשבילו, ושהוא לא יכול להתאהב בי כי רציתי אותו. התביישתי בג’ינס המכוער שהאנס שלי הכריח אותי ללבוש כי רציתי להרשים אותו.

משם איבדתי כמעט כל כיוון. הצלחתי לייצר עוד חברים בשירות הלאומי אבל כל יום. הייתי לבד, בחדר מסריח ומעופש, עם הפורנו, הגברים והמחשב.

ידעתי שאני לא יכול להמשיך יותר, אז אני והפסיכולוגית שלי יצאנו למסע כנגד העולם וההורים שלי כדי למצוא עזרה. הם תסכלו אותי מאוד כי הם לא הבינו את חומרת הבעיה שלי. בסוף, גם ההורים שלי השתכנעו והצטרפו, ובנקודה הנמוכה ביותר שלי, הגעתי לשבטיא.

המסר שאני לוקח מסיפור החיים שלי הוא לא לגמרי ברור, אבל אין לי בושה בו. אני לא יודע שום דבר חוץ מזה שכאב לי וזה שהיה מצחיק, ואני גם כרגע מבין שאני לא צריך להתיימר להגדיר ולהבין דבר כמו צמיחה וגדילה לגמרי. ושכל מה שאני צריך ויכול וצריך לתת לעדי הקטן והמסובך יכולת וזמן לטפל בעצמו.