הקדמה אישית

קוראים לי גבי ואני מכור, רק להיום אני נקי 131 ימים. אני בן 38 עם סיפור חיים ארוך ומורכב, לכן היה לי קשה לבחור מספר נקודות בודדות אותן אני אקריא בסיפור החיים שלי. מספר פגיעות מיניות, אלימות, שקרים פשעים וטראומות שלא אוכל לשתף היום בכולם. אני מקווה שהמסר יצא טוב מספיק כדי להעביר דרכו את מי שאני ואת סיפור החיים שעיצב אותי.

ילדות מוקדמת וזיכרונות ראשונים

נולדתי בפברואר 1986 בן לאבא מרוקאי ואמא עולה חדשה מברזיל. הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל 4 בערך, שכן שגדול ממני בהרבה שידל אותי ואת רינת (שכנה בת גילי) לשחק ב-“אמא ואבא” מתחת לחדר המדרגות של הבניין הישן בו גדלתי. הוא עשה כאילו הלך והשאיר אותנו לבד, אבל כמעט מיד ראיתי שהוא מציץ מהצד.

השפעות מלחמת המפרץ והחיים בבית

באותה שנה פרצה “מלחמת המפרץ” הראשונה והייתה המון פאניקה סביב נושא הנשק הכימי שיש בידי האויב. כולם הכינו מסיכות אב”כ ואטמו חדרים עם “מסקנטייפ” חום. באחת מהפעמים שהופעלה התראת “נחש-צפע” התעכבתי בכניסה לחדר המוגן ואבא שלי התרגז ונלחץ נורא, הוא צעק עליי ודחף אותי לחדר. אמא שלי יצאה להגנתי וחטפה ממנו סטירה. כשכולם כבר היו בחדר עם המסכות (ואני עם הברדס), בזמן שאני בוכה וגם אמא בוכה, הוא אמר לי משהו כמו “תראה מה עשית”, “בגללך אמא בוכה”. הרגשתי נורא, אני אשם שאמא קיבלה סטירה. מאוד אהבתי את אבא שלי, היה לו לב זהב אבל גם לו היו חיים לא פשוטים והחינוך שהוא קיבל בתקופת המעברות היה שונה מאוד ממה שמקובל היום, לכן בדיעבד אני לא מאשים אותו בכלום.

ילדות והתמודדות עם בריונות

בגיל 5 רשמו אותי לחוג קונג-פו על מנת שיעלה לי את הביטחון העצמי ויחזק אותי פיזית. זה כנראה עזר קצת אבל גם שם הייתי עדין ורגיש ביחס לאחרים, המאמן אפילו הדגיש את זה באחת מהפעמים שאמא שלי אספה אותי מהחוג. בערך בגיל 5 וחצי עברנו לגור בבניין חדש. חלק מהשכונה היו עם בניינים חדשים ודיירים ממעמד קצת יותר גבוה וחלק מהשכונה הייתה ישנה עם דיירים שבורים וקשיי יום. לא משנה לאן פניתי, לא הרגשתי שייך, עבור “הלבנים” הצטיירתי כבעייתי ולילדים לא הרשו לשחק איתי “ולשחורים” הייתי אשכנזי עדין. השנה הראשונה הייתה נוראית וטראומטית. שנה בה חוויתי עוד מקרים של פגיעות מיניות, דחייה, גזענות ובריונות אלימה. עד גיל 7 ריחף מעליי ענן של הילד הרגיש והעדין, בעיניי המשפחה המרוקאית שלי הייתי לא מספיק קשוח והם הגדירו אותי כ- “האשכנזי” של המשפחה.

התפנית בגיל 7

בגיל 7, שאול, הבריון שהתעלל בי מאז שעברנו לשכונה החדשה גם מינית וגם בבריונות, זרק עליי תפוח חצי אכול בזמן ששיחקתי כדורסל במגרש השכונתי. לא יודע להסביר מה נכנס בי אבל הפעם לא נשארתי לו חייב וזרקתי עליו לבנה משתלבת שפתחה לו את הראש והאף. הוא דימם המון והתעלף. הייתה שכנה מהחלון שצופה למגרש שצעקה שהזמינה משטרה וילדים רבים התאספו סביבו. נבהלתי מהסיטואציה וברחתי הביתה. בערב סיפרתי על זה לאבא שלי ושאלתי אותו אם אני צריך להסגיר את עצמי במשטרה, הוא אמר שכרגע לא ושהוא יבדוק את זה. הלכתי לישון קצת מבוהל אבל בבוקר כבר הרגשתי אחרת לגמרי, זה למעשה היום בו קרתה התפנית במעמד שלי בשכונה. אני כבר לא הייתי ילד עדין ובכיין שלא נלחם בחזרה. אני זוכר אומר לעצמי בראש ועונה למשפחה המרוקאית שלי “רואים? לא כדאי להתעסק איתי! אני קשוח!”.

התקופה בבית הספר היסודי

תקופת בית הספר היסודי היו בסימן חיפוש עצמי והזהות שלי. ערס קשוח? ספורטאי כדורסלן? לוחם צדק? בדיעבד אני יודע שהייתי קצת מהכול. סביב גיל 8, בן דוד שלי ואני ביקרנו את הסבתא הברזילאית שלי ודוד שלי כבכל שבוע, הם עוד גרו בשכונה הישנה ומאוד אהבנו להיות אצלם. בן דוד שלי היה נרקומן בגמילה ובזמן שהוא פותח וריד עם גומי הוא ביקש ממני להביא לו מהמקרר את תחליף ההרואין שהוא מקבל. לא הבנתי אז את חומרת העניין.תיכון וחווית ההתמכרות הראשונה בתיכון כבר הייתי יותר בנוי פיזית, ספורטאי מצטיין וחובב ספורט אתגרי. סקייטבורד, BMX, גלישה ובהמשך גם ספורט מוטורי היו חלק גדול מהתחביבים שלי. בגיל 12, אחותי ברחה מהבית עם החבר שלה שהיה גדול ממנה ואבא שלי ממש שנא. אחרי שלושה ימים של חיפושים ולחץ, כולל הגשת תלונה במשטרה היא חזרה הביתה. כשהיא חזרה אבא שלי רתח מזעם עד רמה של בכי שלא ראיתי מעולם, תוך דקות ספורות הוא הכניס אותה לחדר ההורים ופיצץ לה את הצורה. הצרחות שלה עד היום חקוקות בזיכרוני. בשלב מסוים לקחתי סכין מהמטבח ורצתי לכיוון החדר במטרה לדקור אותו. אחותי הגדולה תפסה אותי והורידה אותי למטה, בכיתי את חיי מחוסר אונים. השכנים או אמא שלי כנראה הזמינו משטרה שמיהרה להגיע ולקחו אותו לחקירה. המשפחה מתפרקת כל השנה שהגיעה אחר-כך הייתה בסימן התרסקות ופירוק של המשפחה. חקירות, דיונים בבית משפט והבית בשכונה החדשה נמכר. פתאום ממצב בו היינו יחסית מסודרים לא היה כסף בכלל, כל הכסף הלך על עורכי דין. בגיל 13, אבא נשפט ל-5 שנות מאסר ונכנס לכלא על אלימות במשפחה. ההורים התגרשו והשתמשו בי כדי להילחם וללכלך אחד על השני. אחותי הקטנה גרה במשפחה אומנה, ואחותי הגדולה כבר הייתה חיילת ובקושי יצאה הביתה, נשארנו אמא ואני. כעסתי מאוד על כולם, לא הבנתי איך הגענו למצב הזה והסתירו ממני כל מה שהצליחו בנושא. לכאורה כדי לשמור עליי.

תחילת העבודה והשימוש בחשיש

סביב גיל 14, התחלתי לעבוד כשוטף כלים ופיקולו, עזרתי קצת לאמא והשתדלתי לחסוך קצת כדי להגשים את החלום שלי לאופנוע שטח. בהמשך עשיתי רישיון לאופנוע ועבדתי כשליח פיצה בעיר. באחת מהמשמרות ערב בפיצרייה, חזרתי ברגל הביתה עם האחמ”ש והוא הציע לי לעצור אצלו לעשן משהו. כבר היה לי מושג בערך מה זה ורציתי לנסות, זו הייתה הפעם הראשונה שעישנתי חשיש, בהתחלה כמה שאכטות מג’וינט ואז גם ראש מבאנג, נחנקתי למוות אבל, כל הדרך הביתה אכלתי סרטים שרוצים לחסל אותי ולא הפסקתי להסתכל אחורה ולצדדים.

התמכרות וסחר בסמים

אחרי שחסכתי מספיק, קניתי לעצמי אופנוע שטח, DT 50 סמ”ק, והתחלתי לפתח לעצמי שריון של מציאות מדומה. מציאות בה אבא בכלל בכלא כי הוא עבריין, שחלילה לא הצטייר כילד מוכה או חלש. באותה תקופה כבר עישנתי באופן שגרתי והתחלתי גם לסחור בחשיש וגראס, הכרתי מלא אנשים מעולם הפשע והתחילו לכבד ולסמוך עליי יותר ויותר. עד הצבא כבר ניסיתי המון סוגים שונים של סמים וכמובן שגם סחרתי בהם. הרגשתי שאני בדרך להגשים את החלום. לא מפחד מכלום, מצליח לברוח מהמשטרה במרדפים ומתגאה בזה. עבודות מפוקפקות, אלימות, דקירות וכו’ היו עניין שבשגרה. כלפי חוץ הייתי קר ונחוש אבל בפנים נשארתי עדיין ילד רגיש וייסורי המצפון רדפו אותי.החיים האלו לא התאימו לי והרגשתי שאני שחקן בסרט.

מעבר לבית ספר בקיבוץ

בכיתה י’ אמא שלי העבירה אותי לבית ספר בקיבוץ כדי להרחיק אותי מצרות. זה היה עוד מקום שהרגשתי בו שונה ודחוי. עירוני בחברת קיבוצניקים. מתחיל לשחק תפקיד חדש בסרט נוסף. גם שם, ההסתרות השקרים והפנטזיות היו סביב. בתור התחלה, אני עד היום לא יודע את כל הסיפור סביב אבא שלי ואחותי. סביב גיל 17 נחשפתי בטעות לחלק מפרוטוקולי החקירה שלו וראיתי רמזים גם לעבירות מין. מעולם לא שיתפו אותי בשקיפות מלאה ואני עדיין לא יודע מה קרה ומה לא קרה..

גיוס לצה”ל והשירות הצבאי

כשהגיע הגיל לבחור לאן אני רוצה להתגייס, שמתי לעצמי כמטרה לשרת כלוחם ביחידת הכלבנים “עוקץ”. עברתי גיבושים ומיונים ולבסוף הצלחתי להגיע לשם. אף אחד לא הכין אותי למה שמצפה לי והתגייסתי כשאני לא יודע לקבל סמכות או מרות. תוך שבועיים כבר סירבתי פקודה ויצאתי מהיחידה. סיימתי את הטירונות שלי כלוחם שמשון, הצלחתי לעבור לגבעתי ונסעתי לעזה. אמא שלי עברה לעיר חדשה אבל לא רציתי להיפרד מהעיר שלי ומהחברים שלי, אז מצאתי פתרון וגרתי כשלושה חודשים אצל המשפחה אומנה שאחותי הקטנה גרה אצלה, זו הייתה חוויה קשוחה מאוד ולא הצלחתי להכיל את זה. התביישתי והרגשתי שאני עושה לאמא שלי אבל נוראי. המשך השירות היה מעניין ועשיר חוויות, היום אני כבר מבין שחלק מהחוויות היו מאוד טראומטיות. לדוגמא: ראש ערוף של מחבל על מכסה מנוע של ג’יפ, קולות נפץ וירי צלפים של האויב. מעבר לתל אביב ושימוש אינטנסיבי בסמים כשאבא שלי השתחרר מהכלא, היחסים אתו היו מאוד מורכבים. חיכיתי הרבה זמן לרגע הזה ותמיד שאפתי שהוא יהיה גאה בי. איכשהו הוא תמיד הצליח לתת לי התחושה שאני לא מספיק טוב והבחירות של בחיים גרועות. ממש עד הרגע האחרון שלו. אם בבחירת בת זוג, קריירה או מקום מגורים. אחרי הצבא עברתי לתל-אביב בעקבות בן דוד שלי שהיה גם החבר הכי טוב שלי. עבדתי כברמן בעיר וכמובן שהשתמשתי כמעט בכל סם שהיה זמין, אבל בעיקר בחשיש וקנאביס. גם שם עשיתי את מה שאני מכיר ויודע, התחלתי לגדל ולסחור בסמים.

הכרות עם שרית ונישואין

הכרתי את שרית דרך חבר משותף והתחלנו לצאת. לקח לנו 9 שנים והתחתנו בגיל 30. עד אז עשיתי המון שינויים בחיים שלי וכנגד כל הסיכויים, בלי בגרות או תואר, נכנסתי לתחום הסייבר ואפילו הייתי ממש טוב בזה.

המשברים והאובדן

בגיל 32, הייתה לנו לידה שקטה, אשתי ילדה עוברית מתה. זה היה קשה ועצוב מאוד. בגיל 33 נולד רונן והחיים השתנו, סדר העדיפויות היה ברור, קודם הוא לפני הכול. לשרית היה קצת קשה בהתחלה, ואני הייתי צמוד אליו, עשיתי כל מה שצריך. החלפתי חיתולים, האכלתי, קילחתי ולקחתי אותו לטיפת חלב. בגיל 34, בן דוד שלי התאבד בתליה על עץ בחורשה שליד הבית שלנו, חורשה שהכרנו היטב מרכיבות השטח שלנו יחד. זה ריסק אותי, האשמתי את עצמי וכעסתי על כל העולם ועל בורא עולם. שקעתי בדיכאון והתפוצצתי על כל מי שהסתכל עליי עקום ברחוב. אחרי מספר חודשים של סבל הכרתי מחדש את הקוקאין והתחלתי להשתמש בו. זה עזר לי להדחיק ולהמשיך לתפקד כבן אדם נורמלי לכאורה.

החמרת ההתמכרות ופנייה לעזרה

עד גיל 36, הייתה לנו לידה שקטה נוספת, אבא שלי נפטר מסרטן ריאות, סבא שלי נפטר שלושה ימים אחריו בחדר ליד איפה שישבנו שבעה והרדמנו את הכלבה האהובה שלנו. כולם מתו מול העיניים שלי והתמונות חקוקות בזיכרוני. בתוך כל הבלאגן הזה השימוש הלך והחמיר לרמות מסוכנות, שרית ילדה את תמיר, הקמתי עסק ואפילו קניתי לנו בית בחולון. במשך כל השנים האלו הסתרתי כמה אני מת מבפנים או בכמה סמים אני משתמש כדי לנסות להרגיש חי. היו לא מעט רגעים שפשוט רציתי למות.

ההחלטה להצטרף למרכז גמילה שבטיא

בגיל 37, הודיתי בפני שרית בבעיית הסמים שלי, ובהמשך גם הודיתי בפני אחותי וגיסי. ניסיתי להיגמל לבד ונכשלתי פעמים רבות. כל כישלון להיגמל הוסיף על התסכול וגרם לי להשתמש יותר. לבסוף הרמתי ידיים וביקשתי להיכנס למרכז גמילה. זו הייתה ההחלטה הקשה ביותר שקיבלתי בחיי, עזבתי את שרית עם שתי ילדים קטנים וכלבה, בלי כסף, נטשתי את הלקוחות והעסק שלי ולראשונה בחיי הבוגרים אני מבקש עזרה כלכלית מאחותי שתלווה לי כסף כדי לשלם על הטיפול. התקשרתי לשירה, התאהבתי ונכנסתי לשבטיא.

ההחלטה הייתה קשה אבל זו ההחלטה הכי טובה ונכונה שלקחתי בחי, ללא ספק.