מסר סיפור חיים במרכז גמילה שבטיא, זהו מסר שמעביר המטופל לשאר המטופלים והצוות במעבר לשלב השלישי בתוכנית הטיפול שלו במרכז הגמילה ובו הוא משתף בנקודת המבט שלו על סיפור חייו בדגש על עיבוד אירועי החיים שהובילו אותו להתמכרות פעילה.

להלן מסר סיפור החיים של מיכאל כפי שהעביר אותה במרכז גמילה שבטיא

קוראים לי מיכאל ואני מכור, רק להיום אני נקי 94 ימים

הייתי תינוק שקט ורגוע. חצי שנה אחרי הלידה אמא שלי חזרה לעבוד. גדלתי עם מטפלות שהתחלפו הרבה. התחברתי מאוד למטפלת שליוותה אותי מגיל 3, עד שהיא הייתה צריכה לעזוב את הארץ כשהייתי בן 7. אני זוכר את הפרידה כמאוד מבלבלת. לא הבנתי למה היא צריכה לעזוב ואני נשארתי בתחושה שעוזבים אותי. ההורים שלי לא נכחו הרבה בילדות שלי ולמדתי מגיל צעיר שרוב הזמן אהיה לבד.

אבא שלי תפעל וארגן את אחותי הגדולה ואותי בבקרים ובערבים, לפעמים עם מצב רוח טוב אבל בדרך כלל טכני ופרקטי כזה. לא הייתי רואה הרבה את אמא, היא הייתה לרוב במיטה או ישנה. היא התמודדה עם דיכאון אחרי לידה, ודיכאון שהמשיך גם אחרי זה מלידה שקטה. גם כשהיא הייתה, תשומת הלב שקיבלתי ממנה הייתה לזמן מוגבל. כילד תמיד חיפשתי תשומת לב, מההורים שלי ומאחותי הגדולה. ניסיתי להצחיק, להרשים, להיות יצירתי. הרגשתי שמנפנפים אותי הצידה. לאחותי הגדולה לא היה כוח אלי וכל מה שעשיתי עצבן אותה. אני זוכר רגעים טובים, כשהם היו משחקים איתי או לוקחים אותי לשחק בגינה, אבל הם היו נדירים. רוב הזמן הרגשתי בודד והייתי צריך להעסיק את עצמי.

מגיל צעיר חשבתי שאני מאומץ, כנראה מבדיחה של אחותי הגדולה. ממש הרגשתי ככה. כאילו אני שונה משאר המשפחה. כאילו אני לא שייך למשפחה שלי. שלא מעריכים או אוהבים אותי, אלא שבעיקר אני פשוט קיים. בסופי שבוע, הם לרוב נחו או גררו אותי לאירועים של חברים שלהם. אני זוכר שהייתי ממש בחרדה באירועים האלה. הם היו הולכים לשיחות של מבוגרים ושולחים אותי לשחק עם ילדים אחרים. לא ידעתי איך להתחבר לילדים אחרים בלי תיווך, הרגשתי שונה. כאילו כל הילדים מתחברים בקלות אחד עם השני ואני יושב בצד מפחד לדבר איתם. בגן לא היו לי הרבה חברים. יש לי זיכרון עמום מהגן של איזה סצנה בשירותים עם כמה ילדים בה ילד שהיה גדול ממני לקח אותי לתא בשירותים.

בפעם אחרת, אחרי שהלכתי מכות עם איזה ילד בגן אבא שלי לקח אותי לחוג קרב מגע. אני זוכר שהיה לי כיף בהתחלה, אבל כשעברו ממשחקים כיפים לאימונים די נמאס לי. אבא שלי הבטיח שיביא לי מתנה אחרי שאסיים את הקייטנה של פסח. סיימתי ולא חזרתי לשם. בתקופה הזאת הייתי רב המון עם אבא שלי בערב. הוא היה מכריח אותי ואת אחותי לאכול ארוחת ערב קבועה של ירקות חביתה וגבינה. הרבה פעמים לא היה לי תיאבון ולא רציתי לאכול. לפעמים הוא היה מכין גם סלט טונה או מוציא נקניקים, שלא הייתי סובל את הריח של שניהם. היה קשה לי לשבת בשולחן כשזה היה בארוחות. זה גרר ריבים עם אבא שלי, שהיה צועק עלי לסיים את הצלחת, מה שהיה מוביל להתפרצות בכי שלי, שהייתה מובילה לזה שאבא שלי צועק עלי ״תפסיק עם ההצגות״. הייתי בורח לחדר ובוכה. אמא שלי הייתה באה לנחם אותי ולפעמים בוכה איתי. היא הייתה אומרת שככה אבא ואין מה לעשות וזה מאהבה כי אכפת לו. כל האירועים האלה היו גוררים עונש שתקף ממחר, ״אסור טכנולוגיה״, כלומר אסור לשחק במחשב או לראות טלוויזיה כל היום. הייתי משחק הרבה במחשב בבית, בין משחקי ילדים חינוכיים למשחקים אחרים שהייתי מוצא באינטרנט.

הייתי מתקשר למחרת לאבא שלי בעבודה, מבקש סליחה ואומר שזה לא יקרה שוב, והוא היה מרשה לי לשחק במחשב. אני זוכר את האירועים האלה כלופ שחוזר על עצמו ונמשך שנים אחרי זה. באזור גיל 6, אני זוכר שנעמדתי מול אבא שלי עם דמעות בעיניים, ואמרתי לו שהוא לא מפחיד אותי יותר עם חיוך גדול. הוא היה ממש גאה בי. לופ האירועים המשיך בכל זאת אבל הייתי בוכה פחות. בבית הספר היסודי נהייתי חלק מחבורה בסביבות כיתה ב׳, הם היו המגניבים. היינו נפגשים הרבה אחרי בית הספר. היה לי נחמד לרוב במפגשים של אחד על אחד, אבל כשהיינו נפגשים כחבורה היה לי קשה. הייתי מרגיש לא שייך והחוליה החלשה. היו צוחקים עלי שאני מכוער ונמוך. המון פחדתי שהם לא באמת רוצים להיות חברים שלי, ומנצלים אותי כדי לבוא אלי לשחק בפלייסטיישן. בסביבות בגיל הזה החבורה התחילה גם לאונן ביחד. אני חושב שאני ידעתי כבר איך.

לא נתתי לזה המון חשיבות ולקחתי חלק כמו כולם. זה כן הביא אתו תחושות בושה וחוסר ביטחון, במיוחד בכיתה ג כשאחד מהחבורה התחיל להתפתח מינית. עם השנים היה לי יותר ויותר קשה מבחינה חברתית ולימודית. הייתי דוחה את שיעורי הבית לערב כשההורים מגיעים וזה תמיד הביא פיצוץ. לא קיבלתי פידבק חיובי על התעודות או הלמידה. רק ביקורת של צריך להשקיע יותר.

מבחינה חברתית נהיה לי קשה להחזיק את הקשרים. הייתי חוזר הרבה בוכה מבית הספר כי צחקו עלי או השפילו אותי. אבא שלי אמר שאני צריך לצחוק איתם ביחד ואז הם יפסיקו לרדת עלי. זה לא עבד. העלבונות ממש הדהדו בתוכי, כאילו זה שיקופים. ככה למדתי להגדיר את עצמי. העמדת הפנים הייתה מתישה. לנסות להראות שאני חזק ושזה לא מזיז לי שיורדים עלי. בסביבות גיל 8, אמרתי לאמא שלי שאני רוצה למות. אני זוכר שנמאס לי. לא היה לי עוד כוח לכל הלחץ והקושי. זה התיש אותי. עם הזמן התחלתי להתבודד יותר ולהיות יותר במחשב. הייתי פחות נפגש עם חברים. התחלתי להרגיש יותר לא שייך, שלא אוהבים אותי ושאני מיותר בחבורה. הייתי מעדיף להישאר בבית מאשר להתמודד עם מפגש חברתי. התחלתי יותר לברוח מדברים שקשים לי. בכיתה ה׳ אמא שלי הציעה לי לעבור לבית ספר דמוקרטי. אני זוכר שהיא נתנה לי להחליט והתפרצתי בבכי.
חשבתי איך אני יכול להחליט דבר כזה ואיך לדעת אם אני עושה את ההחלטה הנכונה. בכיתה ו׳ עברתי לבית הספר הדמוקרטי. היה נראה לי ממש כיף, לא חובה ללכת לשיעורים, אפשר להיות בטלפון כל היום ולעשות מה שרוצים. הסתדרתי חברתית די טוב שם. מצאתי את עצמי עובר בין חבורות הרבה. חיפשתי להיות כל הזמן עם המגניבים. התחלתי לנסוע על סקייטבורד כדי להשתלב. התחברתי לחבורה של ילדים שהיו גדולים ממני והיינו נפגשים הרבה ונוסעים ביחד לתל אביב לנוסע בסקייטבורד. פחדתי מאוד ליפול מהסקייטבורד אבל הפחד של לא להיות חלק היה יותר גדול. גם בחבורה הזאת היה הרבה צחוקים אבל למדתי לפתח עור קצת יותר עבה. בטיול השנתי בכיתה ו׳, כל הבנים הלכו ביחד למקלחת. חבר אמר לכולם להראות את שערות הערווה שלהם. כולם הראו, ואני הראתי גם למרות שעוד לא היה לי ועוד לא התפתחתי מינית. זאת הייתה חוויה ממש משפילה שליוותה אותי המון. ידעתי שזה לא מעסיק את כולם כמו שזה מעסיק אותי, אבל הייתי בחרדה מתמדת שיזכירו את זה. באותו ערב בכיתי לבד באוהל והתקשרתי להורים שלי שיבואו לקחת אותי הביתה. הרגשתי נורא. רציתי להיעלם. הייתי מלא בחרדות שהם יספרו לכולם, שיצחקו עלי ואני אהיה מושפל. שכנעו אותי להישאר. חזרתי הביתה מדוכא ומפורק, ולא הסכמתי להגיד מה קרה בטיול שביאס אותי.

התקשיתי לשתף קשיים רגשיים בבית. למדתי לשמור דברים לעצמי ולא לדרוש תשומת לב רגשית. לקראת סוף כיתה ו׳ נפלתי בסקייטפארק ושברתי את האצבע ואת השיניים. זה גרר טיפול שיקומי לשניים שארך כמה שנים והיה צרוף כאבים. מאז נהיה לי יותר קשה להסתובב בסקייטבורד ועם הזמן זה עניין אותי פחות. צפה שמועה בשכונה שלי שזה קרה כי מישהו הרביץ לי בסקייטפארק. עוד לפני זה נמנעתי מלהסתובב ליד הבית כדי לא לפגוש ילדים מבית הספר הקודם, אבל עכשיו החרדה ממש התגברה והפחד תפס הרבה יותר מקום. הסביבה החברתית בבית הספר נהייתה יותר קשה, השיח נהיה יותר גברי עם הרבה צחוקים אחד על השני וזה היה ממש קשה. החרדה המתמדת שיצחקו עלי, על זה שאני נמוך וחלש, שלא התפתחתי מינית, שאני מכוער. בכיתה ז׳ התחלתי להתרחק מהחבורה הזאת.  אחרי חיפושים בכמה חבורות התחברתי לשני חברים. היינו מבלים הרבה זמן ביחד בבית ספר והייתי נפגש איתם אחרי בית הספר לפעמים. בזמן הזה התחלתי גם לשחק יותר במחשב. בכיתה ח׳ הם עברו לבתי ספר אחרים ונשארתי לבד. הייתי מאוד בודד. לא הרגשתי חלק משום קבוצה בבית הספר. הרבה הלקאתי את עצמי שאני התנתקתי מהחבורות האלה ועכשיו נשארתי לבד. הייתי ממש חסר ביטחון והתבודדתי כמעט כל הזמן. התחלתי להכיר קצת אנשים דרך האינטרנט בפורומים של משחקי מחשב והיינו משחקים ביחד ומדברים בלי להכיר אחד את השני. זה רוב החברה שהייתה לי. זה לא סיפק אותי אבל זה היה משהו. בלי זה, הרגשתי שאני לגמרי לבד בעולם. לא הצלחתי לפתח קשרים משמעותיים שם. היו לי כמה חברים מבית הספר שהזמינו אותי להיפגש איתם מידי פעם, אבל הרגשתי שהם לא מגניבים ולא התחברתי אליהם. במהלך השנה הייתה יום הולדת לאחד מהם ונפגשנו כולם אצלו בבית. זאת הייתה פעם ראשונה ששתיתי באמת. לא היה המון אלכוהול וכל הזמן רציתי עוד.

היו כמה חברים שלא אהבו את זה וזה לא עשה להם טוב. הם שכבו על הספה ולא הרגישו טוב. לא הצלחתי להבין אותם. לא חיפשתי את האלכוהול ממש בשנים האלה, אבל כל פעם שהוא הגיע עפתי עליו עד הסוף. מידי פעם, היו מזמינים אותי למסיבות של הקבוצה של המגניבים. הם כבר גדלו והכירו הרבה אנשים מתל אביב. הייתי הולך מלא בחרדה ומטביע את כולה בשתייה. רציתי להיות חלק ולהתחבר אליהם אבל הפער כבר היה גדול מידי. הרגשתי שאלכוהול הוא ממש פתרון, שהוא נותן לי להיפתח ופותר את חוסר הביטחון שלי. עדיין שנאתי את עצמי ולא הצלחתי להשתלב, אבל לפחות הצלחתי ללכת. הבדידות נהייתה יותר כואבת אחרי שראיתי קצת את העולם של אנשים אחרים.

התחלתי לקנא ולהרגיש שאני אפס שהחיים שלי נראים כמו שהם נראים. בכיתה י׳ התחלתי להתחבר לחבורה אחרת. הרגשתי איתם יותר בנוח עם הזמן והצלחתי להתמודד עם חרדת האי-שייכות שם. היינו שותים הרבה במפגשים. לפעמים גם הייתי מגיע לישיבות אחר הצהריים שיכור כדי להרגיש יותר בנוח. התחלתי לעשן וויד בתקופה הזאת. בהתחלה זה היה כיף להיות חלק מהישיבות. קשה לי להגיד מה זה גרם לי להרגיש. כי לעומת אלכוהול, זה ממש כיבה אותי. גם בחבורה הזאת, הקושי של להשתלב היה גדול מידי בסוף. האלטרנטיבה של להתבודד במקום להתמודד הייתה יותר קלה עכשיו עם הסמים. קינאתי באנשים שמעשנים ונעשים יותר חברתיים. העישונים היו מגבירים לי את החרדה והקושי להתבטא, הייתי נכנס הרבה למחשבות פרנואידיות ומסתגר בתוך עצמי. אולי זה קצת ניתק אותי מעצמי. אני חושב שהרבה השתמשתי כדי לברוח מאחריות, לברוח מלהתמודד עם החיים. האשמתי הרבה התנהגויות שלי על העישונים. היה לי יותר קל להתמודד עם חרדות שכביכול נבעו מהשימוש, מאשר להתמודד עם החרדות הטבעיות שלי.

כמה ימים לפני כיתה יא׳, אמא שלי שאלה אותי איך אני מרגיש לקראת השנה. התחלתי לבכות. הפחיד אותי מהלך הבגרויות, הסביבה החברתית שזנחתי בבית הספר ולא ידעתי איך אצליח להתמודד עם הכול. היא הציעה שנלך לאנקורי, שכמה חברה עברו מהדמוקרטי לשם ונשמע שטוב להם. התחלתי את השנה שם מאוד מפוחד. הייתי מסתגר בכיתה עם האוזניות שלי ולא יוצר קשר ממש. עם הזמן הצלחתי ליצור קשר קצת בבית הספר, אבל לא דברים משמעותיים ממש מעבר. זה היה ממש כמו שדה קרב בשבילי, החרדה החברתית שלי בעטה ודפק לי הלב בכל אינטרקציה. הרגשתי שונה ולא מוצלח. נשענתי על פנטזיות בראש, של איך אהיה כשאגדל, מה אצליח להשיג ומה ארגיש. לא ראיתי איך אני יכול לשנות את המצב שלי. האתנחתא היחידה שהייתה לי הייתה בסופי שבוע. הייתי מעשן. לבד, עם חבר או עם ההורים שלי. העישון עם ההורים התחיל כבונדינג תמים. הם היו ההורים המגניבים וזה היה זמן איכות שלנו. יכלנו לשבת ולהנות משיחה. מאוד מהר השתמשתי בזמן איכות הזה כדי להתמסטל. הייתי מציע שנשב לראות סרט ולעשן כדי להתמסטל וללכת לחדר. עם הזמן התגברה אצלי תחושת אשמה. הרגשתי לא נעים מהמניפולציה הזאת. בעיקר שהם היו חסרי אונים מולה. אמא שלי הסתכלה על זה באופן תמים, ואבא שלי סלד מהרעיון אבל הסכים בכל זאת. באיזשהו שלב אמא שלי שאלה אותי אם הייתי מעשן עם הילדים שלי במצב הזה. מיד קפצה לי לראש התשובה ״לא״, אבל עניתי שכן ושאין עם זה בעיה. הרגשתי לא נעים מלשקר לה, אבל לא רציתי להפסיד את הפתח לשימוש.

לקראת הצו הראשון, בסביבות י'ב התחלתי לקחת טיפול תרופתי. זו הייתה חוויה משנה חיים. פתאום הבנתי שלא צריך לחיות עם תחושת החרדה המתמדת שהולכת אחרי לכל מקום, המחשבות הפרנואידיות על מה חושבים עלי, הפחד מלדבר וליצור קשר, הבחילות ודופק הלב. זה היה בלתי נתפס עם כמה סבל הייתי רגיל לחיות. התחלתי להיפתח חברתית, ליצור קשרים בבית הספר, לצאת מהבועה שלי ולהתחיל לפרוח. פיתחתי קשר קרוב עם שני חברים. שנים קיוויתי שיהיו לי חברים קרובים. הרגשתי שמצליחים להבין אותי, שמקבלים אותי ושרוצים להיות איתי. החרדות לא נעלמו לגמרי, אבל הן לא הביאו אותי להימנעות. אני זוכר רגע שבו הברזנו משיעור, ישבנו על ספסל בחוץ ועישנו סיגריה. חשבתי לעצמי איזה כיף שיש לי חברים. סוף סוף הגעתי למקום הזה. ובאותה נשימה המחשבה נקטעה ועברה לדבר הבא: אני צריך חברה. החיפוש לא נמשך הרבה זמן והתחלתי לדבר עם אביב. הכרתי אותה עוד משנה שעברה משיעור פילוסופיה, אבל לא החלפנו מילה. אזרתי אומץ לדבר איתה אחרי השיעור. החלפנו מספרי טלפון והמשכנו לדבר. זה היה ממש מרגש. היא הייתה חכמה, יפה, מעניינת, מתוסבכת ומיוחדת. הקשר שלנו היה ממש טוב להרבה זמן. הרגשתי איתה מאוד בנוח. לתקופה הרגשתי שאני חי ומצליח לחיות. כשסיימנו בית ספר הלכנו לשנת שירות ביחד. היינו באותו גרעין ונסענו ביחד לסמינר פתיחה. אחרי 3 ימים אביב החליטה לעזוב. המסגרת הייתה לה אינטנסיבית מידי.

בחרתי לעזוב ביחד איתה כי היא הייתה יותר חשובה לי משנת השירות. משם עברנו לכמה חודשי דיכאון במיטה, היינו מעשנים הרבה ולא עושים כלום. פתאום נותרתי בלי מסגרת או מסלול, אדם חופשי שצריך להתחיל לקבל החלטות ולחיות איתן. זה היה כבד מידי להחזיק. עם הזמן צפו לי טינות וכעסים כלפיה. התחלתי לראות איך אני מרצה אותה כבר הרבה זמן, איך היא תופסת המון מרחב רגשי וכמה אני עסוק בלדאוג לה. היו לה הרבה בעיות בבית ועם עצמה ועכשיו כשהבעיות שלי התחילו לצוף יותר, זה יצר קונפליקט פנימי קשה. התחלתי להתרחק ממנה ואחרי כמה זמן נפרדנו. זו הייתה תקופה די בודדה. התחלתי לעבוד ותכננתי לעשות שירות לאומי. רוב הזמן עבדתי והשתמשתי. נהיה יותר קשה לתחזק את הקשר עם החברים. אני זוכר שהרבה רדפתי אחרי אחד מהם והיה קשה להשיג אותו. ביום ההולדת שלי, שהוא באותו התאריך שלו, גיליתי שהוא ואביב נהיו זוג. עברתי בין המון רגשות. האשמתי אותו, האשמתי את עצמי, כעסתי עליו, הייתי מדוכא ובהכחשה. במשך כמה שבועות ניסיתי לשמר את הקשר אתו. זה לא עבד. לא הצלחתי לשים את הכעסים שלי עליו בצד. אני חושב שלאבד אותו, היה יותר קשה מלאבד את אביב, שניסיתי בחודשים האלה לחזור איתה לקשר. איבדתי בעצם את כל מה שעשה לי טוב בחיים ונותרתי לבד. שוב, אני צריך לסלול לעצמי דרך, מה שלא הצליח להחזיק ולא ידעתי איך לבנות, ברחתי לשימוש ולהתבודד במקום.

העישונים כבר היו יום-יומיים בשלב הזה. ללכת לישון סאחי נהיה מצרך נדיר. בשירות הלאומי התחלתי למצוא את מקומי מחדש. הרגשתי שוב שאני פורח. עברתי לירושלים והתחברתי עם השותפים לדירה. היינו יוצאים הרבה ומבלים ביחד. היינו מעשנים כל יום ושותים מידי פעם. העישונים נהיו משהו מעט נורמטיבי. אני זוכר שכבר אז הרגשתי שאני מכור. פעם בשבועיים בערך הכרזתי שאני מפסיק לעשן ללא שום הצלחה. בדירה התחברתי מאוד לאחד החברים, שבינינו התפתח קשר עמוק וקרוב. הרגשתי הרבה הזדהות אתו והיינו עושים הרוב ביחד. שמחתי מאוד שהצלחתי למצוא מחדש חבר קרוב. זה לא החזיק הרבה, כי הוא אמר שהוא פיתח רגשות כלפיי, ושאם זה לא הדדי אז הוא לא יכול להמשיך את הקשר. היה לי קשה מאוד להתמודד עם זה. היו לי הרבה רגשות אשמה וכאב לי שהקשר נגמר. משהו בי נסגר. המשכתי לרצות קשרים עמוקים, אבל לא הצלחתי להראות פגיעות ולמצוא קשר משמעותי, מהפחד שזה שוב יתפוצץ לי בפנים.

באזור השנה הזאת ההורים שלי התגרשו. אני זוכר שחזרתי הביתה לסוף שבוע והם הושיבו אותי לשיחה. זה ממש הפתיע אותי. ידעתי שמערכת היחסים שלהם קשה והם דיברו על לעשות שינוי כשהילדים יוצאים מהבית. כל החודשים האחרונים הם שמו מסיכה של הכול סבבה ואני קניתי את זה. כשהם סיפרו הלכתי לבכות לאחותי הקטנה, שלא הייתה מופתעת בכלל. אמנם התחלתי להתרחק מההורים שלי בשנים האלה, אבל מערכת היחסים שלנו הייתה נוחה. אמא שלי עזבה לגור בדירה בשכונה ליד ואבא שלי נשאר בבית. הקשר עם ההורים נהיה די מעיק מאז. עם אבא היה לי יותר נוח, כי הוא פחות היה מחובר לרגשות ורוב הצרכים הפרקטיים היו אתו. עם אמא נהיה לי יותר ויותר קשה עם הזמן. שמרתי הרבה טינה נגדה על הגירושים ולא הרגשתי שיש לי מקום בקשר איתה. בתחושה שלי היא שמה את עצמה לפני הילדים שלה והרבה זמן לא הצלחתי לשחרר מהכעס הזה. הקשר איתה נהיה קשה. סבלתי מלהחזיק את הכאב וההתמודדויות שלה. ההורים נהיו נטל בתחושה שלי. כל אחד מהם דרש הרבה תשומת לב וזמן בשביל עצמו. נאלצתי לתווך הרבה ביניהם, לעזור להם יותר עם אחותי הקטנה ולשאת את הכעסים שלהם אחד על השני. אם התחלתי לפתח איזשהו מקום רגשי בבית בזמן הזה הוא נחסם ונעלם.

את שאר השירות עברתי עם הרבה תנודות, כמה משברי דיכאון, אבל זו הייתה תקופה טובה בסך הכול. המסגרת בעיקר עשתה לי טוב והורידה את הלחצים מלהחליט מה לעשות עם החיים לתקופה. לאורך כל התקופה הזאת, בהמשך השנים ועד היום, חיפשתי כל הזמן קשר עם בנות. זה היה מרדף שלא הפסיק. גם כשנפלו לחיקי הזדמנויות למערכת יחסים רצינית, הדפתי אותה. ברגע שקיבלתי את האישור שרוצים אותי ברחתי משם. לא הסכמתי להתקדם ולהראות פגיעות או להיות באינטימיות פתוחה. לא הבנתי את זה אז, והמשכתי לחפש קשרים באובססיביות, עם הרבה תסכול מחוסר ההצלחה שלי להקשר. הייתי בלופ של חוסר סיפוק. רגעי ההצלחה החזיקו כמה ימים במקרה הטוב, ושאר הזמן חייתי בתסכול ובדידות. אחרי השירות התחלתי לעשות פסיכומטרי. ניגשתי פעמיים. לקחתי גם כדורי מרשם לריכוז. לא הצלחתי להשקיע. נכנסתי ויצאתי בתחושה שאני יכול לעשות יותר אבל לא הבאתי את עצמי לזה. הייתי מאוכזב מעצמי. רציתי להתקבל לפסיכולוגיה בתל אביב. עשיתי קורסים בשביל לשפר את סיכויי הקבלה שלי, אבל גם שם לא השקעתי מספיק ונכשלתי. הכרתי את המקום הזה. החזקתי לעצמי בראש סטנדרטים מאוד גבוהים, ציפיות שלי ושל הסביבה שאני אמור לעמוד בהם, אבל חוסר יכולת לעשות את העבודה הנדרשת בשביל זה. הרגשתי כישלון וחי בסרט. שנים שדמיינתי את עצמי מגיע למקום הזה ומצליח. ציפיתי שזה פשוט יקרה.

פתאום נקודות הערך העצמי המעטות שהיו לי, של הפוטנציאל שלי והאנטיליגנציה שלי, התנפצו. השימוש עזר לי לברוח. לברוח מהעבודה, לברוח מלהתמודד עם החיים, מלהתמודד עם ההחלטות שלי, ועזר לי להוריד ממני את האחריות בכל הדבר הזה. הסמים עזרו לי לסחוב את נטל הכישלון, וגם הוסיפו לו עוד משקל. כמו שלא הצלחתי להשיג את מה שאני רוצה, לא הצלחתי להפסיק להשתמש. חייתי בלופ של פנטזיות נכזבות והלקאה עצמית. בשלב הזה כבר כמעט ויתרתי על להפסיק להשתמש. עברתי לתל אביב והתחלתי לעבוד במלצרות. אמרתי לעצמי שאקח שנה הפסקה ואחיה את הרגע. בהתחלה העבודה הביאה איתה המון חרדה, לעמוד בסטנדרטים שלי ושל המסעדה, להתמודד עם האינטרקציות החברתיות, להסתגל לסביבה החברתית. התחלתי לשתות הרבה, כפי שהעבודה דרשה ועוד קצת.

הייתי עובד 6 ימים בשבוע ומשתמש בכל שאר הזמן. התחלתי להשתמש בקוקאין דרך העבודה. התחברתי לזה די מהר וזה היה מאוד חברתי. לתקופות הייתי מתארגן לבד ומשתמש לפני או במהלך העבודה. שימוש בסמים היה מאוד נורמלי בעבודה. רוב הזמן הייתי שיכור או מסטול, וככה גם רוב האנשים סביבי. רובם החזיקו חיים מחוץ לעבודה ועסקו בלימודים או בדברים אחרים. היה בי רצון להתחיל לעשות עם עצמי משהו אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לזה. קינאתי מאוד באחרים. קיבלתי הרבה תזכורות להיותי כשלון. פחדתי מידי להיכשל שוב. להצלחה שלי בעבודה לא נתתי הרבה משקל. כולם היו אומרים לי שאני צעיר ויש לי עוד מלא זמן, אבל הרגשתי שאני מאחורי כולם בלי מושג איך להתקדם. היה לי נוח להישאר בלופ של העבודה והשימוש. קיבלתי הרבה מחמאות ואישורים על העבודה שלי והצלחתי להתחבר לסביבה. אבל החרדה לא וויתרה. המשכתי לחיות בתחושה שהכול מזויף, שמשקרים לי, שלא אוהבים אותי באמת ושאני נדחף. הבור הזה לא הצליח להתמלא. לא הרגשתי שייך באמת לחברים מהעבודה ולא חשבתי שאוהבים אותי. עם כל האנשים שהיו סביבי והחברה שהקפתי את עצמי בה, הרגשתי בודד לגמרי. אחרי שנה וחצי החלטתי שאני רוצה שינוי. פחדתי מידי לנסות להתקבל לאוניברסיטה ושוב להיכשל אז החלטתי לעבור לעבוד במטבח. חיברתי את זה כהפסקה משימוש בסמים. סיפרתי לעצמי שאתמכר לסביבת עבודה חדשה ושאפסיק להשתמש. באותה תקופה הפסקתי לקחת את הכדורים שלי. החלטתי להיפרד מהמטפלת שלי, שכבר כמה שבועות ניסתה לשכנע אותי להתחיל תהליך גמילה.

היא הציעה שאלך לקבוצות אנ-איי, או שאמצא חונך. התנגדתי לזה בתוקף ולא הסכמתי לקבל את זה שאני מכור. לא הסכמתי לקבל עזרה ולעשות שינוי. את העבודה במטבח לא הצלחתי להחזיק יותר מכמה ימים. זאת הייתה סביבת שימוש מאוד כבדה. ראיתי איך כדי להצליח להשתלב ולהתמודד בעבודה אני אצטרך להשתמש באופן כבד. ברחתי משם ונשארתי בבית. נכנסתי לבועת דיכאון. הרגשתי שנכשלתי בהכול. לא הצלחתי להאמין לעצמי יותר. כמה חודשים סיפרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות ומה שנכון לי רק כדי שזה יתפוצץ לי בפנים. נפלתי לרובד חדש של כישלון. משהו בי נשבר. איבדתי יכולת לתפקד. הפסקתי להיפגש עם חברים ונבלעתי לתוך עצמי בדירה. חזרתי לקחת טיפול תרופתי אבל הוא כבר לא עזר. פחדתי ללכת ברחוב. הייתי מלא בפראנויות וחרדות. כבר הבנתי שיש לי בעיה ושאני מכור אבל לא הצלחתי לעשות בנוגע לזה כלום, או שלא רציתי. פחדתי לצאת מזה. ידעתי שלהפסיק להשתמש אומר להתחיל לקחת את החיים שלי ברצינות ולנסות דברים חדשים שוב. וזה הדבר שהכי הפחיד אותי. הייתי מבלה ימים שלמים בפנטזיות על איך החיים שלי יראו ומה אני יכול לעשות בזמן שאני יושב מסטול בתחתונים בדירה שלי. התחלתי טיפול אצל מטפל אחר, שלא הצליח לעזור לי. יותר נכון, לא הסכמתי שיעזור לי. הסבל של התקופה הזאת היה לי די נעים לעתים. הרחמים העצמיים ותחושת חוסר המסוגלות היו מוכרות ונוחות. כבר לא היה לי כיף להשתמש אבל לא יכולתי להפסיק. ביליתי את הימים מסטול מהבוקר עד הערב, נמרח בחדר, משחק במחשב ורואה טלוויזיה. שרפתי כבר את כל החסכונות שלי וחייתי מהכסף של ההורים. תחושות האשמה והאכזבה גדלו וגדלו. הגעתי לנקודה הנמוכה בחיי. חי מת. עם דחיפה מהמטפל ומההורים, הסכמתי ללכת למרכז גמילה שבטיא. ידעתי שהגיע הזמן כבר. היה בי חלק שלא יכל לסבול את זה יותר. והחלק הזה התקשר לשירה והביא אותי לפה.