מסר שהעביר בן במרכז גמילה שבטיא לקבוצה, הצוות והמשפחה. סיום כזה תמיד מרגש אותנו בכל פעם מחדש

קוראים לי בן ואני מכור, רק להיום אני נקי 183 ימים / חצי שנה ושלושה ימים

כשנכנסתי למרכז גמילה שבטיא אחרי 10 חודשים של ניסיונות כושלים להיגמל לבד בבית הייתי אבוד וחלש, לא ידעתי כבר מה קורה איתי ולא יכלתי להכיל שום רגש. בחודש הראשון הייתי בוכה מכל דבר, מכל שאלה, מכל שיתוף, בכל קבוצה, התביישתי והייתי לחוץ מלדבר בקבוצות, לא ידעתי להגיד מה אני רוצה והכי היה לי קשה לקבל את זה שהגעתי למצב שבו אני צריך להיות במרכז גמילה, כל כך התביישתי וכעסתי על עצמי ועל כל מה שהעברתי את המשפחה שלי ואת חברה שלי ואפילו לא על כל מה שעשיתי לעצמי, לא באמת הבנתי כמה המצב שלי היה חמור ולאיזה תחתיות עוד יכלתי להגיע. אבל מהר מאוד הבנתי שאני במקום הנכון עם האנשים הנכונים, כאן במרכז גמילה שטיא הבנתי שאני עושה משהו שהולך להציל לי את החיים. חיכיתי כל שבוע לטיפולים הפרטניים ולשיחות של הבין לבין עם מיקי שרון ושירה, כל עוד לא יצאתי הביתה לא פספסתי אפילו קבוצה אחת במשך כל הזמן שהייתי פה, הדבר היחיד שרציתי וגם הצוות רצה שאעבוד עליו הוא להפסיק לרצות את כולם להבין מה אני רוצה ולהתחיל להציב גבולות לעצמי ולעולם או כמו שחגית אומרת "לפתח עמוד שדרה" כל פעם שהייתי מבקש משהו מהצוות הם היו מפנים את השאלה אלי ושואלים מה אני רוצה, בהתחלה זה לא כל כך עבד והייתי אומר שאני לא יודע, וגם כשכבר כן הצלחתי להבין מה אני רוצה לא הצלחתי להגיד את זה. המשימה הראשונה שדני נתן לי בקבוצת דפוסים זה שאסור לי לעשות כלום או לתת לאף אחד שום דבר. לעשות דברים רק בשביל עצמי- ברמה של לא להעביר את המאפרה למישהו כמובן שגם לא להיות בתורנויות ולנקות את הכיורים והמטבחים כמה פעמים ביום שתכלס זה היה החלק הכי קשה אבל למזלי כל משימה היא רק לשבוע. זה היה שיעור מאוד חשוב בשבילי, במבט לאחור מאז שנכנסתי לשבטיא הבית עבר המון שינויים, זה התחיל בזה שהיו רק 12 מטופלים במרכז ואז גדל מרכז הגמילה ל15, קבוצות וחדרים שהחליפו מקומות, מלא עזיבות של חברים טובים שסיימו בהצלחה את התהליך וגם חלק שלא ותחלופה של מדריכים. שינוים ופרדות זה לא כל כך צד חזק אצלי ובהתחלה היה לי קשה לקבל את אותם שינויים ופרדות אבל עם הזמן הבנתי שיש דברים שאין ביכולתי לשנותם ושאלה היו רק רעשי רקע עבורי היום אני מבין שזה אפילו קצת בנה אותי וגרם לי להבין יותר את תפילת השלווה וגם לקבל שינויים בקלות.

למדתי לענות ולהקשיב לעצמי לפני שאני עונה, למדתי לדבר לרגש ולשתף את הסובבים אותי מה עובר עלי ומה אני מרגיש, למדתי שאני צריך לפעמים לדרוש את מה שמגיע לי גם אם בשבילי זה נראה כמו להתחצף, למדתי שגם לצעוק ולדפוק על השולחנות מדי פעם זה בסדר אם זה בשביל לשים גבולות ולדרוש את מה ששלי וכל עוד אני לא סוחב את זה איתי אחרי זה.  מאוד פחדתי מהעתיד המקצועי שלי והבנתי שכדי להגיע ליעד מסוים ולרמה גבוהה שתספק אותי אני לא חייב להיות ולעבוד כמה שהתרגלתי וכמו שכולם רגילים אלה שאני יכול לעשות את זה בקצב שלי ובדרך שתהיה בריאה ונכונה בשבילי. למדתי פה עוד כל כך הרבה דברים שאני חושב שגם עוד חצי שנה לא תספיק לי כדי לכתוב ולעכל את הכול, מה שנשאר לי זה לנסות לאט לאט ליישם את זה גם בחיים מחוץ לשבטיא. אני לא כל כך טוב בכתיבה או בשירה, אבל מה שאני כן יכול להגיד לכם זה שאם אני הצלחתי אין אחד שלא יכול ושכל עוד לא תוותרו לעצמכם בקטנות ותעשו את מה שאתם צריכים ומה שהצוות אומר לכם השמיים הם הגבול והכול יהיה בסדר.

לפני שאסיים אני רוצה לפנות באסירות תודה- לחגית על זה שמהרגע הראשון היית איתי בגובה העניים ואמרת לי תמיד מה שאני צריך לשמוע גם אם זה לא היה לי נעים וגרמת לי להתחיל לראות קודם כול את עצמי. לאלינור על זה שהבאת אותי למקומות הכי קשים וכואבים שלי שרובם בכלל הדחקתי ועל ההבנה של איפה אני הייתי לעומת העולם ואיפה אני היום, לדני על כל המשימות הקשוחות לזה שהבאת אותי למצב שאני יודע ואומר מה אני רוצה על היכולת לקבל החלטות בעצמי ועל הילד השמן וחסר ביטחון שגרמת לי לחבק אותו במקום להתעלם ממנו ולהסתיר אותו. לשרון על זה שהתעקשת לשמוע אותי ושאפסיק לרצות ולהתחשב בעולם. למיקי על החיבוקים שאני לא יודע איך אסתדר בלעדיהם עם האמת בפנים גם אם היא כואבת על השיחות הכי עמוקות שהגעתי אליהם בחיים על האמון והביטחון שנתת בי כל השהייה שלי לפרופורציה ואסירות תודה שהכנסת לי על החיים שלי. לרפאל על כל הצחוקים על זה שגם שהיה לי רע וקשה העלת לי חיוך על הפנים ושתמיד עשית לי סדר בקופסא. לשירה וליאור שקיבלתם אותי לשבטיא בחיבוק חם ואוהב ונתתם לי הזדמנות שוב לחיות ולהכיר כל כך הרבה אנשים מדהימים שנכנסו לי ללב. לקבוצה המדהימה שלימדה אותי כל כך הרבה ובלעדיהם בחיים לא הייתי יושב פה. למשפחה היקרה שלי על שתמכתם הקשבתם והאמנתם בי כל הדרך. לאח שלי שמתחילת הדרך לא וויתרת עלי ותמיד היית שם בשבילי והתודה הכי גדולה היא לחברה האהובה שלי שנשארת איתי ברגעים הכי שחורים שלי שחיכית לי בבית כל הזמן הזה לבד ועברת כל כך הרבה שלא הפסקת לאהוב אותי שלא הפסקת להאמין בי ולחזק אותי בלעדייך כל זה היה נראה אחרת לגמרי אם בכלל, לסיום ובפעם הראשונה בחיי אני אומר תודה גם לעצמי.

תודה שהקשבתם.