נולדתי ב-15 לדצמבר, שנת 2000 בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים. זה היה יום שישי ואולי זו הסיבה שעד היום הו היום האהוב עליי בשבוע. הוריי מספרים שהייתי תינוקת כל כך חייכנית עד כי היום עוצרים אותם ברחוב מרוב שהייתי מחייכת לכולם.
יש לי שני אחים שקטנים ממני. אחי שצעיר ממני ב-3 שנים וכיום הוא בצבא ואחותי שצעירה ממני ב-8 שנים וכרגע היא בכיתה ט'. הקשר שלי עם אחי היה מדהים בילדותנו, היינו ישנים יחד בחדר, אחד בצמוד לשני, אני על המיטה והוא על המיטה הנפתחת. אני זוכרת שהיינו משחקים וצוחקים יחד המון. ככל שגדלנו התרחקנו מאוד. לאחי הייתה תקופה של התקפי זעם בהם ההורים שלי היו חסרי אונים ואני תמיד צפיתי בהם מהצד. לאחר התקופה הזו הוא הפך למופנם ושקט עד כדי כך שבקושי תיקשר. אחד הדברים שאני מייחלת להם בניקיון שלי הוא להמשיך ולהתקרב אליו.

החלוקה בבית הייתה ברורה לי מאוד- אבי הוא האדם שמקריב את עצמו בשעות לא שעות של עבודה בשביל לכלכל אותנו ואילו אמי, למרות שתמיד הייתה בתפקיד של עבודה מכובדת בעצמה- הייתה זו שדאגה לצרכים הרגשיים שלי. אני כן זוכרת הרבה צחוקים משישי בערב שאבי היה משחק איתי ועם אחי כשהיה הופך את גופו מסלול מכשולים שהיינו צריכים, אבל עד היום החלוקה הזו ברורה.
אין לי כמעט זיכרונות מהגן או מהילדות המוקדמת שלי.
בכיתה א' למדתי בבית ספר מעורב לדתיים וחילוניים, שם היה את אביעד שהביא לי מתנות על בסיס יומי ואף העניק לי נשיקה על השפתיים בחצר האחורית. בכיתה ב' עברתי לבית ספר דתי כי ההורים שלי רצו שאקבל חינוך מסורתי יותר.
בכיתה ג' עברנו לבית חדש וגדול יותר ואחותי הקטנה נולדה. בבית החדש כל אחד ישן בחדר משלו ולמרות זאת אחי ואני ישנו יחד בתקופה הראשונה, מתוך הרגל.
באותה השנה, באחת ההפסקות עשיתי גשר, נפלתי על הראש ולא הצלחתי לדבר או לזכור את שמי. הזמינו לי אמבולנס ופינו אותי לבית חולים בגלל זעזוע מוח. בשבת באותו שבוע האזנתי בסתר להוריי מסבירים לסבתא שלי שהתסמינים שחוויתי היו כנראה יותר נפשיים מאשר פיזיים. אני חושבת שזה היה הניתוק הראשון שחוויתי בחיי.
בכיתה ד' הצטרפתי לצופים הדתיים. רוב הגדוד שלי היה מורכב מהילדים שהיו איתי בכיתה א' ומהילדים שהיו איתי בכיתה הנוכחית, התאהבתי בצופים כבר אז ואף נבחרתי לייצג את הצופים הדתיים באחד נגד מאה ילדים בפרק של תנועות הנוער.
במהלך כל תקופת היסודי היה קטע לבנים בכיתה להציע חברויות ובזמן שרוב הבנות בכיתה סירבו להצעות, אני הסכמתי לכולם ולא סירבתי אפילו לאחד.
בכיתה ו' אבי  הציע לי חברות ונעניתי אליה, שום דבר בקשר בינינו לא השתנה. עדיין לא החלפנו מילה, למעט זוג עגילים שהביא לי בסוף השנה. אני כמעט בטוחה שמעולם לא נפרדנו.
סיימתי את היסודי ועברתי לתיכון, מדרשה לבנות, שהיה בית ספר שהיה צריך להתקבל אליו על ידי ציונים טובים, המלצות מבית הפר היסודי ושני ראיונות עם הצוות. על הציונים שלי אני חייבת תודה ענקית לאבא שלי שהיה יושב ולומד איתי כמעט לכל מבחן, בכל מקצוע, למשך שעות החל מהמבחן הראשון שלי בכיתה א' ועד לבגרות האחרונה בי"ב. הלחץ לגבי ציונים טובים היה נוכח בבית שלי מאוד מאז ומתמיד ואת רוב זמני השקעתי בלימודים בשביל להרגיש שאבא שלי גאה בי יותר מאשר אני גאה בעצמי.
בכיתה ז' הייתי במצוינות במתמטיקה ונכנסתי לחבורה של המקובלות בשכבה משום שכמה מהבנות איתן למדתי ביסודי היו חלק ממנה. החבורה הזו היוותה אתגר לא פשוט עבורי במהלך שנות התיכון. הן היו בנות במלוא מובן המילה והתנהגות בריונית הייתה חלק בלתי נפרד מהרוח, אולי כמהלך הישרדותי ומתוך רצון להיות נאהבת ומקובלת, התחלתי ללמוד לשלוט ביכולת שלי להתחבר אל כולם על ידי ריצוי בעיקר.
באותה השנה אמי לקחה אותי לדיאטנית שתבנה לי תפריט מסודר על מנת שארד במשקל. אני חושבת שזה היה האישור הסופי לשריטה שיש לי עד היום מול אוכל. בנוסף, הכרתי את גלי שמהווה חלק משמעותי ונוכח בחיי מאז ועד היום.
בחופש הגדול של אותה שנה יצאתי למחנה קיץ מעורב לדתיים וחילוניים ביחד עם רוב הבנות מהחבורה בבית ספר. בשבת התעלפתי ופינו אותי לבית חולים. הסיבה הייתה התייבשות, אך גם זה היה גבולי. אני כמעט בטוחה שגם שם הסיבה הייתה נפשית בחלקה. בהמשך החופש יצאתי לטיול של הצופים בו הכרתי את שי. הוא היה מותק אמיתי והפכנו לזוג. הקשר לא החזיק מעמד לאורך זמן משום שהוא רצה שניפגש, לגיטימי בהתחשב בעובדה שאנחנו זוג, אך אני כל כך הובכתי מעצם הרעיון עד כי העדפתי לסיים את הקשר מאשר להיפגש. בנוסף, ביומן שלי של אותה השנה אני מתארת תחושה של פיצול אישיות. אני חשה שיש מספר סוגים של תהל וכל סוג מותאם למקום ולסביבה בה אני נמצאת, כבר אז השתמשתי ביומנים שלי במונחים של גמילה והתמכרות. הייתי כותבת כי אני מרגישה שאני מתחילה להתמכר לדברים והייתי מנסה לגמול את עצמי מהם.

בשנה שלאחר מכן , כיתה ח', אני לא מצליחה להתרכז בבית ספר, אני מפריעה המון, מוציאים אותי מהשיעורים והציונים שלי מתדרדרים. חשוב לציין שבבית ספרי ועל אחת כמה וכמה בביתי השאיפה למצוינות הייתה בלתי ניתנת לערעור והרדיפה אחרי הציונים הייתה קשה מנשוא. בית הספר לחץ על אבחון שהניב תוצאות של הפרעות קשב וריכוז כמובן והפתרון שנבחר היה לקיחת ריטלין. מהרגע שאני מתחילה לקחת ריטלין הכול חוזר למסלולו, אני ממשיכה בציונים הטובים ובדרך הישר. אם להיות כנה, במהלך השנים הייתי משתמשת בריטלין גם כדי למנוע תחושת רעב. לקחתי ריטלין במשך תשע שנים, מבלי לדלג על אף יום, כולל שבתות וחגים. באותו זמן התאשפזתי פעמיים בבתי חולים. הפעם הראשונה הייתה באמצע בית הספר, לאחר שהרגשתי כאב בטן נוראי. פוניתי באמבולנס ובאותו יום עברתי ניתוח בעקבות חשד לסיבוב של השחלה סביב עצמה, מה שלא הוכח עד היום. הייתי מאושפזת למשך שבוע בו עברתי בדיקות על גבי בדיקות, אך הפלא ופלא- לא מצאו דבר. בן הזוג של אותה שנה היה יואב והקשר איתו פתח דברים מוקדם מדי. יואב היה משתמש בסמים ואלכוהול ואני גמלתי אותו. לאחר שנפרדנו הוא חתך את השם שלי על ידו והראה לי שאני גרמתי לו לעשות זאת. כיתה ח' הייתה השנה בה התנסיתי בלחתוך את עצמי בפעם הראשונה.

כיתה ט' הייתה מלאת אירועים. בטיול השנתי ניסיתי לדחוף אצבעות כדי להקיא בפעם הראשונה והרעבתי את עצי מספר פעמים. שתיתי את השוט הראשון שלי ביום העצמאות ולאחריו התחלתי לשתות בבכל הזדמנות שרק הוצעה בפניי. באותה תקופה ארנון היה החבר שלי. הפעם יצאתי לדייט אמיתי, פעם אחת בלבד אך בכל זאת ובשאר הפעמים היינו נפגשים המון בסביבת החברים המדורדרים שלו שהפכו גם לחברים שלי. היינו שותים לא מעט. באחת הפעמים חברה שלי שתתה יותר מדי ואיבדה את ההכרה. נלחצנו נורא והתקשרנו בסוף לאמבולנס. אני עליתי ביחד איתה ונסענו לבית חולים. בבית חולים לא לקחו אותנו יותר מדי ברצינות, היא כנראה סתם נרדמה בסוף ובילינו שם את כל הלילה יחד איתה. בבוקר על מנת לשחרר אותה הייתי חייבת להתקשר לאמא שלה, שהייתה מורה בבית ספר שלי ולהסביר לה את המצב. ולא די בכך, הייתי צריכה להתקשר גם לאמא שלי שתבוא לאסוף אותי מהבית חולים.

הנשיקה הראשונה שלי הייתה עם גיא וישר לאחריה הוא החליט שממקומו להעיר לי ונתן לי הערות שיפור לנשיקה.
באמצע השנה סבתא שלי נפטרה וזה היה משבר עצום למשפחה. היא הייתה הדבק המחבר בין כולם, היינו אוכלים אצלה כל שבת בצהריים, מבלים את הזמן עד הערב, בורחים אליה כשרבנו עם ההורים ומדברים איתה על הכל. לאחר שהיא נפטרה אמי הטביעה את עצמה בעבודה ובקושי הייתה בבית, בניגוד למה שהיינו רגילים לפני.
לקראת סוף השנה, גיא אמר לי שהוא אוהב אותי ואני לא אמרתי לו בחזרה. הוא לא דיבר איתי כמה חודשים אחר כך.

בכיתה י' נכנסתי להדרכה בצופים. שמו של החבר החדש שלי היה שלומי. היה לי קראש עליו עוד מהיסודי. הוא היה שנה מעליי והיינו יחד רק כמה חודשים קצרים  חוויתי קשר אמיתי ראשון ובכל זאת הוא היה האהבה האמיתית הראשונה שלי וגם היחיד ששבר לי את הלב. למרות הכל, לא לקח לי זמן רב להתגבר עליו והמשכתי לחבר הבא- יניב. יניב היה גדול ממני בשלוש שנים ולמען האמת אף פעם לא חשבתי עליו עד שהוא התחיל איתי. בכיתה י' המשכתי להתאהב בשתייה וחיכיתי לכל מפגש שבוא היא תהיה. לפעמים חברה שלי ואני היינו פושטות על ארון השתייה של ההורים שלנו ונפגשות כדי לשתות את השלל. באותה שנה גם התחלתי לעבוד בקייטרינג, בו עבדתי אלא מעט במשך כמעט 3 שנים.

בכיתה י"א התחלתי לכתוב את עבודת הגמר שלי, אחד ההישגים שאני הכי גאה בהם. הגשתי את העבודה לתחרויות וזכיתי בפרסים כספיים שגרמו לי להרגיש מוערכת אפילו יותר.
מבחינת הקשר שלי עם יניב, התקרבנו יותר ויותר אך ההבדלים בגילאים נכחו ולא היה ניתן להתעלם מהם. הוא כבר היה במכינה לפני הצבא בזמן שאנ מתחילה בגרויות. היינו שותים המון ביחד, ברוב הפעמים שנפגשנו. בשל פער הגילאים יניב לחץ עליי מאוד שנשכב. כל החברים שלו כבר עשו את זה והוא גם רצה מאוד. אני הבהרתי שאני עדיין לא מוכנה ולמרות שלא קיבל זאת הוא השתכנע לעזוב את הנושא בכל פעם מחדש. באחת הפעמים הוא הביא שתייה, התנשקנו ולפני שהבנתי מה קורה הוא כבר עשה את שלו ואני איבדתי את הבתולים. בכיתי במשך כל הזמן בלי הפסקה, זו הייתה חוויה נוראית.
זמן מה אחרי סיפרתי לאמי שאני ויניב שכבנו. תיארתי את החוויה כמוזרה, פירטתי שהרגשתי מנותקת, כאילו אני מחוץ לגוף שלי. עכשיו אחרי שדיברתי איתה על השיחה הזו לפני כמה שבועות, אני יכולה להבין את התגובה שלה, אך בזמנו היא הייתה שגויה. היא הגיבה שהיא שמחה בשבילי, שיכול להיות שזה מוזר כי זו הפעם הראשונה ובעיקר שהיא שמחה ששיתפתי אותה. בשל כך שכנעתי את עצמי שהכל בסדר ולא עשיתי מזה עניין. אני ויניב נשארנו יחד כמעט שנה מאז. במהלך השנה הזו חוויתי מערכת יחסים רעילה מאוד. הוא התייחס אליי בצורה משפילה ומבזה לא פעם ואני המשכתי לספוג. גם בפעמים שאזרתי אומץ וניסיתי להגיד את שלי, הייתי חוזרת ומתנצלת ברגע שהוא היה תוקף בחזרה.
חוסר הביטחון שלי הגיע לשיאו. בפעם הראשונה שהעזתי להוריד לבגד ים לידו, הוא הסתכל עליי, בחן אותי ואמר שאם ארד חמש קילו אני יכולה להיות פצצה.
היו גם רגעים יפים וטובים, הוא היה הבן הראשון שהבאתי הביתה והכרתי להורים ועדיין הרגשתי שכל הקסם של ההתחלה התפוגג כלא היה.

בשנה האחרונה של התיכון, יניב ואני נפרדנו. הוא התחיל להיות אובססיבי ואף חיכה לי מחוץ לבית עד השעות הקטנות של הלילה כשחזרתי מיציאה עם חברים. אני ביליתי זמן רב בצופים עם גלי. השתייה הייתה נוכחת כמעט בכל יציאה או מפגש חברתי ואני אף פעם לא התנגדתי. לקראת סוף השנה, בלי התרעה מוקדמת, אמא שלי התחילה לעזוב את העבודות שלה. היא הייתה נשארת במיטה כל היום והייתי שומעת אותה בוכה המון. לאחר תקופה התחילו להיות תמיד אנשים בבית. דודים שלי, חברים של ההורים שלי ואפילו סתם מכרים. הם התחלפו ביניהם, כמו משמרות, כדי להשגיח על אמא שלי. הבנתי שהיא רוצה לפגוע בעצמה ולכן צריכה שמירה בכל שעות היממה. בקושי ראיתי אותה, היא הייתה רוב הזמן במיטה וההוראה הייתה לא להפריע לה. אני ביליתי כמה שיותר זמן מחוץ לבית. לא הייתה לי את הסבלנות להיות נחמדה למי ששומר עליה כל פעם, הרגשתי שהבית כבר לא המקום הבטוח שלי, אפילו להפך ורציתי להתרחק ממנו כמה שאפשר. הייתי בטוחה שזו תקופה ושזה יחלוף. הראשון ואחד מהאנשים היחידים ששיתפתי אותם בסיטואציה היה גלי. השיתוף קירב בינינו עד שלבסוף נהפכנו לזוג באופן רשמי. מעולם לא הרגשתי ככה לפי והייתי מאוהבת בו ומאוהבת בהרגשה של ההתאהבות, עד מעל לראש.

אחרי התיכון הייתי בשנת שירות בצפון. לא היה טוב במיוחד, בעיקר מבחינת האנשים, אבל מבחינתי השנה הזו הייתה כל מה שהייתי צריכה, להתרחק מהבית ולהיות עם גלי בכל רגע אפשרי כשהייתי חוזרת הביתה. היינו מדברים בכל ערב במשך שעות בטלפון, בזמן שהוא במכינה ואני בשנת שירות. לא רבנו אפילו פעם אחת במשך השנה הזאת וכשהייתי איתו הרגשתי בתוך בועה, חסרת דאגות, מלאת ביטחון ומנותקת מהעולם החיצון. אמא שלי עדיין הייתה בבית כל הזמן בעליות וירידות.

התגייסתי לצבא, לתפקיד מודיעיני מובחר ולבסוף יצאתי גם לפיקוד. כמה חודשים לאחר הגיוס שלי, אמי התאשפזה במקום סגור למשך חצי שנה והקורונה פרצה. היה בי כעס כלפי אמי, ידעתי שבילדותה היא עברה במשך כמה שנים תקיפות מיניות על ידי חבר של אחיה הגדול, ידעתי שההורים שלה השתיקו את הסיפור וידעתי שיש סיבות נוספות למצב שלה עכשיו. ועם כל זה, הרגשתי ננטשת. אני והיא תמיד היינו בקשר קרוב. חברות שלי הרבה פעמים היו מקנאות בי על טיב היחסים שלנו. אני קיבלתי חופשה מיוחדת וארוכה מהצבא וביליתי בבית עם שני אחיי בזמן שאבי היה בעבודה. לא יצאנו מהבית בעקבות הגל הראשון של הקורונה שרק הוסיף למתח והחרדה שכבר היו בביתי. הייתי מבשלת, מנקה, עושה לאחותי שיעורים ומתפקדת ללא הפסקה בכל תפקיד בו הייתי נחוצה. אינ ואחותי הפכנו לקרובות מתמיד ושם הקשר בינינו נבנה והתחזק. לעיתים קרובות היה לי רגש אימהי כלפיה. עד היום יש בינינו חיבור מיוחד וקרוב והקשר האמהי נוכח בהחלט. בתקופה הזאת התחלתי לשתות לבד. זה התחיל מכמה פעמים בשבוע והסלים מהר מאוד להרגל יומיומי. אף אחד לא ידע ולא חשד בכלום. הכל התפוצץ לאחר פעם אחת בה שתיתי יותר מדי ואחותי מצאה אותי מפרכסת בששירותים בתוך הקיא של עצמי. הובהלתי לבית חולים ושם מצאו כמיות אלכוהול מטורפת בבדיקות הדם שלי. ההורים שלי היו בהלם ואני חושבת שרק לאחר שראו שנשארה טיפה בכל בקבוק בארון המשקאות שלהם, יחד עם בקבוקים ריקים בחדר שלי הם הבינו את גודל הבעיה. הגעתי לבית חולים פעמיים בעקבות שתיית יתר. ההורים שלי היו חסרי אונים לחלוטין. הם לא ידעו איך להכיל אותי או איך להכיל את הסיטואציה איתי. הם ניסו לקחת אותי לפסיכיאטרים, למטפלים ומכונים שונים אך כלום לא עזר. לאט לאט התחלתי לבודד את עצמי יותר ויותר והייתי שותה גם בבסיס מתוך טרמוס. לא הצלחתי למצוא את מקומי בצבא והתנתקתי מרוב החברים שנשארו לי מהצופים. אני וגלי לא היינו בטוב כי אני לא הייתי בטוב והרגשתי כל כך לבד. בשנה השנייה של השירות שלי גיליתי על אתרי היכרויות שבהם אפשר לעסוק בזנות. בהתחלה רק השתעשתי ברעיון והייתי מתקשרת עם גברים דרך הטלפון בלבד, אך לבסוף אזרתי אומץ והחלטתי לנסות לקיים פגישה אמיתית. שתי הפגישות הראשונות שהיו לי ותמורתן קיבלתי כסף היו מעין דייט. עצם העובדה שזה היה דייט ואולי נשיקה ולא שום דבר מעבר, גרמה לי להרגיש שאני לא עושה שום דבר פסול באמת. אבל כמובן שגם המצב הזה הסלים במהירות. הבנתי שאני יכולה להרוויח סכומים מטורפים תמורת מין ופתאום למכור את הגוף שלי לא הרגיש לי כל כך מופרך והתחלתי לעסוק בזנות. הסיפור שלי בעולם הזנות מתחלק לשניים, בפעם הראשונה הוא הפסיק לאחר שחזרתי כל כך שיכורה מאחת הפגישות, כי לא הייתי מסוגלת לעבור מפגש בלי לשתות לפני, הקאתי את חיי בחדר והתעלפתי על המיטה. ההורים שלי וגלי הסתכלו בטלפון כדי להבין מה קרה הפעם ומצאו את על השיחות והאתרים. הבטחתי שאפסיק ואכן הפסקתי, עד שחזרתי לזה כשנה לאחר מכן. גם בפעם השנייה עלו עליי בסופו של דבר. סאגת הזנות הייתה ועדיין מורכבת מאוד בשבילי. שלל החוויות שעברתי לעולם לא יוכלו לצאת מראשי ולנצח יחרטו בראשי וגופי. זה עולם קשה ואכזר והאשליה שבה הייתי השולטת, החזקה והמחליטה, הופכת את הכל לנורא עוד יותר.

במהלך השירות הצבאי שלי, יחד עם השימוש האינטנסיבי, האישפוז של אמי, מערכת היחסים המורכבת שלי עם גלי, הבדידות הנוראית, הזנות והרגשת חוסר התקווה, ניסיתי להתאבד פעמיים. בפעם השניה, עליה סיפרתי במסר היום השחור שלי שהעברתי פה בשבטיא, מצאתי את עצמי כמה ימים לאחר מכן מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית. הייתי מאושפזת במשך שבועיים שהרגישו כמו נצח. המחלקה הפסיכיאטרית היא בין המקומות הקשים בהם הייתי במהלך חיי. האנשים, הסיפורים וכל האווירה במקום היו יותר מדי בשבילי ועד היוים אני לא חושבת שהצלחתי להכיל את החוויה ולהפנים שבאמת הייתי שם. בסופו של דבר שוחררתי מהצבא חודש וחצי לפני התאריך בו הייתי אמורה לסיים, על סעיף נפשי.

ישר לאחר המחלקה הפסיכיאטרית, בהפרש של כמה ימים נכנסתי לאשפוזית של רטורנו. לא הייתי מוכנה לגמילה ועדיין הייתי בטראומה מהאשפוז. האשפוזית היא לא מקום פשוט. היא שונה ב-180 מעלות משבטיא. רטורנו הייתה חלופת מעצר להרבה מהנשים שהיו איתי והיא ממומנת על ידי הרווחה, כך שהכל מאוד מוקצב ומושטר. גם שם לא שרדתי הרבה ואחרי שבועיים וחצי קפצתי מעל הגדר בלילה. אחרי שבוע בבית, חזרתי לעוד כמה ימים ואז עזבתי סופית באופן מסודר.

לאחר רטורנו התחלתי לעבוד בעבודה מועדפת בבית מלון בירושלים בתור מארחת במסעדה. בפועל לא הייתי עושה שום דבר. לבוס שלי קראו פרנסיס והוא היה בשנות השלושים-ארבעים לחייו. רוב העובדים שהיו איתי היו גברים ובדרך כלל הייתה רק עוד בת אחת נוספת במשמרת שעבדה כמלצרית. רוב הזמן הרגשתי לא בנוח אך ידעתי שככל שאני נחמדה וככל שאני מוצאת חן בעיני כולם כך ארגיש בטוחה יותר ולאט לאט הבנתי שגם מורווחת יותר. פרנסיס היה תמיד דואג לי לאוכל ומביא לי המון שתייה במהלך המשמרת. כל משמרת הייתי משתכרת, אך נוכחתי לדעת כי אין מתנות חינם. ואכן, הוא התחיל לדרוש את שמגיע לו. זה התחיל בנשיקה והתקדם משם. באחת המשמרות המאוחרות שעבדתי, אחרי שכולם הלכו הוא רצה להראות לי בקבוק יקר ששמר במיוחד בשבילי ורצה ללמד אותי משהו שטען שאני צריכה לדעת לתפקיד שלי. הלכנו למשרד שלו ושם, כשאני שיכורה לחלוטין, שכבנו. עד היום אני לא מצליחה להיזכר עד הסוף מה באמת היה שם. אני כן יכולה להגיד שכל הסיטואציה הייתה לא תקינה לחלוטין. יומיים לאחר המקרה התפטרתי.

בשנה שלאחר מכן עבדתי בבית קפה קטן ומיוחד בירושלים. אהבתי את העבודה ואף התקדמתי עד לתפקיד אחראית משמרת. מעל בית הקפה היה בר של אותם בעלים. במהלך כל השנה הייתי גונבת שתייה מהבר והמחסן ושותה במהלך רוב המשמרות. יחד איתי עבד באופן צמוד הטבח ששמו ראמזי. ראמזי נשוי עם שני ילדים ואני מצאתי חן בעיניו עוד מההתחלה. הקשר בינינו היה חברי והוא תמיד היה דואג לי לאוכל ודואג לי באופן כללי, עד שנוכחתי לדעת, פעם נוספת, כי אין מתנות בחינם. הוא היה נוגע בי כל הזמן, למרות שביקשתי שיפסיק וכמה פעמים גם נישק אותי. התפטרתי אחרי שנה וקצת.
לאחר מעט מנוחה בבית עלה בי הרצון העז לטייל אבל לא היה לי עם מי. בשלה הזה כבר לא נשאר לי אף אחד, אפילו גלי כבר לא באמת היה לי. ואז עלה לי רעיון- אני אהיה דיילת באל-על. הייתי בטוחה שזה שטויות להיות דיילת ואז גיליתי שהתהליך ארוך ומפרך. לאחר מבחנים ארוכים ומייגעים ותחרות עם בנות שחולמות על זה מגיל קטן ושהתכוננו לכך במשך שנים, נפלתי בראיון מעצבן באנגלית לפני השלב האחרון. באותו יום חזרתי הביתה, שתיתי מלא והתקשרתי לכאן למרכז גמילה שבטיא עם הבקבוק ביד. לאחר שבועיים, בהם טסתי ללונדון באמצע, הגעתי לכן והשאר היסטוריה.