קוראים לי אברם ואני מכור, נקי רק להיום 152 ימים.

אני רוצה להתחיל בלהגיד שלא קל לי לשבת במעמד הזה מול כולכם כשכל העיניים מופנות כלפיי ולדבר על הדברים הכי אישיים ואינטימיים בחיי. זה לא הטבע שלי ומאוד לא בא לי לעשות את זה, אבל כמו כל התהליך שלי פה, במרכז גמילה שבטיא, אני עובד ומתפתח.

אני אתחיל בלספר על 3 השנים האחרונות בהן החיים שלי יצאו מאיזון, אם הייתם אומרים לי בתיכון שככה הדברים יתגלגלו ואני אחווה דיכאון ואדרוך במרכז גמילה, כנראה שהייתי צוחק לכם בפנים ואומר לכם כמה שאתם לא מכירים אותי. אבל הנה אני כאן, יושב במרכז גמילה, מקבל את הגלגול של הדברים ולומד להכיל את כל מה שהחיים מביאים איתם, כי אני בוחר לחיות.

אז לגבי חוסר האיזון והקיום שלי בכלל בתקופה שלפני שבטיא, הגעתי ללעשן קנאביס כל יום כל היום, יצאתי מכל מסגרת אפשרית כדי שלא ימנע ממני השימוש ויסגר נתיב המילוט.
נהרסה לי מערכת יחסים של ארבע שנים והאהבה נעלמה. עם האנשים הכי קרובים אליי הפסקתי לתקשר ואיבדתי את הרצון והכוחות להתמודד עם החיים. כל הציפיות מעצמי נשארו מאחור ונשאר לי רק למצוא דרך להתמודד עם דכאון ותחושות מגעילות שלא ידעתי איך להכיל. הייתי במצב של ייאוש טוטאלי, כעס על המציאות ותחושת קורבנות, אומללות וחוסר אונים עטפו אותי וכלאו אותי בתוכן. לא ידעתי איך ולא הצלחתי להתמודד עם הרגשות והמחשבות החשוכות שהמוח שלי הציף לפני השטח. לא ידעתי איך למלא את הבור שנפער בי ולטפס בחזרה החוצה מהתחתית הנפשית שמצאתי את עצמי בה.
לא ראיתי דרך פשוט להרגיש טוב. מצאתי שהדבר היחיד שעוזר לי להתמודד ומונע ממני לחפש דרכים למות זו בריחה. בריחה לקנאביס, בריחה לעולמות וירטואלים או לספרים- כל דרך או מקום שבאמצעותם אני מתכחש למה שהולך בפנים ולא מרגיש.

באותו יום שהחברים שלי הגיעו אליי עם הפתרון של מרכז גמילה הייתי כל כך מיואש מניסיון למצוא פתרון לבעיה שלי. ייאוש הביא אותי לסירוב לעזרה ולאחר מכן להרכנת ראש וכניעה מול חוסר האונים והמוצא שלי.
אני מסתכל היום אחורה ומרגיש תודה עצומה ומעבר למילים כלפי החברים, המשפחה, הצוות של שבטיא והחברים לדרך שאני מרגיש שאוהבים אותי ורוצים לעזור לי. תודה לחברים שבאו אליי לחדר למרות שלא דיברתי איתם לפני והציעו את הפתרון הזה, תודה להורים שלי על כל התמיכה שהורים יכולים לתת, תודה לצוות ולחברים על ההכלה, העצות וההקשבה מעבר לכל דמין ותודה לעצמי שהחלטתי להיכנע ולהגיע לכאן, למרכז גמילה שבטיא. אני אגיד בשורה מתומצתת שהמקום הזה הציל לי את החיים. עדיין יש קשיים והכאב הוא די קבוע, אבל לפחות העננים מתחילים להתפזר ורואים את השמיים.

קיבלתי פה כלים ועזרה בצורה שלא חשבתי שאתקל בה, באמת. בכל הדמיונות הכי פרועים שלי לא דמייני שככה תראה השהות שלי פה. נתקלתי בעוצמות של הזדהות וקבלה שלא תיארתי לעצמי שקיימות. ההכלה, העצות, הקשיחות במידה הנכונה והתובנות שהצוות חלק איתי עזרו ועוד יעזרו לי בניסיון שלי לבנות חיים חדשים.

אז תודה לכולכם, תודה שעזרתם לי לצאת מהמשבצת המקובעת שנכחתי בה, שעזרתם לי לפתוח את הראש לעתיד אחר שלא מסתמך על חוויות העבר שלי והשלכתן על המציאות.
עזרתם לי להבין שאי רואה את העולם דרך הפילטר או המשקפיים הצרות וההרסניות שלי ושיש למציאות המון גוונים אם רק מורידים את המשקפיים.
אין לי מספיק מילים להביע את תודתי והערכתי כלפי הצוות. אז התודות יגמרו פה.

אני מסתכל אחורה על אותה תקופה שחורה ועל תחילת השהות שלי פה במרכז גמילה שבטיא לפני 5 חודשים ואני מרגיש אדם אחר- אדם פתוח יותר, אופטימי יותר והרבה יותר תקשורתי.

בהתחלה, לפני שהכרתי את שאר המטופלים (שהיום חלקם חברים מאוד טובים שלי) ולפני שהרגשתי בנוח והבנתי כמה חסר- שיפוטיות המקום החדש הזה- הייתי מופנם, סגור ואנטי חברתי בצורה חריפה, פשוט כי לא ראיתי את הערך בלשתף אדם אחר במה אני מרגיש. איך להחליף כמה מילים רנדומליות עם אדם לא מוכר יעזרו לפתור תחושה ורגש ומחשבות שחורות? אני נידונתי ל-DARKNESS ולא משנה עם כמה אנשים אתייעץ או אבקש עזרה, אין פתרון לבעיות שלי. הייתי סקפטי ולא חשבתי שיש מזור לרגשות חוץ מלהכהות אותן. אחרי בערך חודש ימים הייתה לנו קבוצת שחרור ומשחקים עם דני ואלינור שבה שיחקנו טאבו. הקבוצה הזו הייתה מבחינתי ICE BREAKER שהיה נחוץ עבורי. פעם ראשונה שהצלחתי לצחוק בשבטיא ולהרגיש חלק מהקבוצה. אני מסתכל על הקבוצה הזו בתור נקודת מפנה ביחס שלי כלפי הבית ואנשים שבו. כשהתחלתי לבטוח במדריכים ובשרון ואלינור, הרגשתי תמיכה ואהבה ותחושת אכפתיות שלא חשבתי שארגיש מאנשים שבקושי מכירים אותי, היום הם מכירים אותי כמעט הכי טוב בעולם. וזאת מבחינתי מהות השינוי שלי פה. היכולת להיפתח, לשתף ולצאת מהריכוז העצמי שהצדקתי אותו כל כך וחירב לי את החיים. היכולת להוריד את המשקפיים הישנות ולקבל זווית ראיה חדשה. היכולת לעשות פעולות שאני יודע שהן נכונות למרות קושי או חוסר רצון לבצע אותן- כי כבר הוכחתי  לעצמי שרק אם אפעל נכון אוכל לשבת בסוף היום, לטפוח לעצמי על השכם ופשוט להרגיש טוב.

לא הייתה לי בעיית סמים, הייתה לי בעיית פרספקטיבה. חוסר יכולת להתמודד עם רגשות ומחשבות וכל מה שהקיום האנושי מביא אתו.

היום אני יודע שרק אם אפסיק לברוח ממה שאני מרגיש, אשתף אדם אחר ברגשות שלי בפתיחות  ואמשיך לבצע פעולות נכונות בהתמדה וחריצות, אוכל להרגיש טוב ולחיות את החיים שאי רוצה לעצמי.

דני נתן לי דימוי שאני לא אשכח לעולם- רגש הוא גחל. דמיין ששאתה מחזיק גחל בוער יד. עשר, עשרים דקות, חצי שעה- זה המון זמן ששורף לך. ומה עם גחלים שאתה מחזיק ימים, שבועות ואפילו כל החיים? במקום לזרוק אותם על הרצפה ולהיפטר מהם, אתה מחזיק אותם אצלך ביד ונכווה.

לסיכום, השימוש בקנאביס הפסיק, אני מתעמת מול השקרים והרגשות שלי, אני בעיצומו של תהליך על מנת לשנות דפוסים חשיבתיים והתנהגותיים שמזיקים לי, אני לומד שיש דרכים אחרות להתמודד עם רגש מבלי להטביע אותו בעישונים והדחקה.
וזו פעם ראשונה שאני עושה את כל זה במודע.

אז תודה לכולכם, אוהב אתכם ותודה שהקשבתם.