קוראים לי אראל ואני מכור. רק להיום אני נקי 162 ימים.

נולדתי ביוני 24 2004 בבית החולים איכילוב בתל אביב. בילדותי גדלתי ביפו בדירה שצופה לים וממה שאני יודע הייתי תינוק מאוד חייכן שמח וסקרן ותמיד הייתה לי אהבה חזקה לים. בגיל שנתיים נולד לי אח ומהרגע שהוא נולד היינו בלתי נפרדים. חוץ מהאהבה שלי לים הייתי מאוד מחובר לאופניים ואופנועים. בגיל 3 כבר ידעתי לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר ותמיד רציתי אופנוע שטח אבל זה לא היה אפשרי כי גרנו בעיר. אני, אחי וההורים שלי גרנו ביפו עד שבגיל 5 עברנו לדירה קטנה ברחוב נחמני בתל אביב. היינו שם שנה פחות או יותר ועברנו חזרה ליפו לעוד שנה. אני זוכר שכול הזמן עברנו מדירה לדירה. אני לא זוכר הרבה דברים מהזמן שהייתי בגן אני רק זוכר שעברתי מלא מסגרות ואף פעם לא באמת הרגשתי שייך למקום מסוים. בגיל 6, כמה חודשים לפני הכניסה שלי לבית ספר יסודי בתל אביב ההורים שלי החליטו לעבור למושב שנמצא בין הרצליה לנתניה. הייתי בבית ספר בתל אביב בדיוק חודש ובגלל שהיו לי בעיות קשב וריכוז לא יכולתי לשבת שנייה בכיתה.

בבית הספר החליטו שאני צריך מלווה וזה גרם לי להרגיש עוד יותר לא שייך. לא יכולתי יותר ללכת לשם ופשוט הפסקתי לקום בבוקר והייתי עושה בלגן רק כדי לא ללכת. ההורים שלי כבר לא ידעו מה לעשות ועם המלצה של המטפלת שהייתה לי הם החליטו לשלוח אותי לבית ספר דמוקרטי ביפו. החזקתי שם בדיוק שלושה חודשים לפני שעזבתי בגלל שלא הייתי נכנס לשיעורים והייתי עושה מלא בעיות. ההורים שלי היו ממש מיואשים ולא ידעו כבר מה לעשות. בגלל שלא הייתי הולך לבית ספר, שנת הלימודים כבר כמעט נגמרה, בבית היו מלא ריבים וההורים שלי לא ידעו איך לחנך אותי כי הייתי ממש אלים. אז הם התחילו להשתמש בפחדים שלי נגדי. פחדתי מהחושך אז הם היו נועלים אותי בשירותים ומכבים את האור, וזה רק הגביר את הפחד והכעס שלי. בבית היה מלא אלימות מילולית.

ארי אחי היה נגרר אחרי השטויות שהייתי עושה והם היו מענישים גם אותו. אני תמיד הייתי מגן עליו ומתישהו הפסקתי לבכות, וכול מה שהייתי מראה היה כעס, למרות שהייתה לי אהבה ענקית להורים שלי, כי אני ידעתי שהיה מאוד קשה לשלוט בי והם פשוט לא ידעו מה לעשות איתי. זה לא שהרגשתי שהם לא אוהבים אותי, פשוט הם לא ידעו איך לחנך אותי. כול הבלגן נרגע כשהאח הכי קטן שלי נולד, ממש שלושה ימים אחרי היומולדת שבע שלי.

אחרי החופש הגדול ההורים שלי מצאו בית ספר שהם חשבו שיהיה ממש טוב בשבילי. אני רציתי להרגיש שייך ולמצוא חברים. נכנסתי לבית ספר נוסף, עשיתי כמה ימיי ניסיון וישר התחברתי למקום. היה שם משק חי וטיולים לטבע כול שבוע וזה עשה לי ממש טוב. בכיתה ג’ ההורים שלי הפתיעו אותי עם אופנוע, קוואסקי 65 שתי פעימות. אני לא חושב שאי פעם שמחתי כמו ששמחתי ביום הזה. הייתי רוכב עליו כמעט כול יום בשטח מול הבית שלי.

עברו כמה שנים ואני לא יודע למה, אולי בגלל דוד שלי, הייתי מאוד סקרן לגבי סמים. בילדות הייתי עם דוד שלי מלא והוא היה ועדיין מכור לממריצים, גראס, ואלכוהול והייתי רואה אותו עושה שורות, שותה ומעשן ג׳וינטים. בדיוק איך שסיימתי יסודי בגיל 12, ההורים שלי הודיעו לנו שאנחנו עוברים לניו יורק. הייתי מאוד מנותק מהרגשות שלי. מצד אחד כול המעבר היה נשמע לי מגניב, מצד שני לא ידעתי איך לדבר אנגלית ולא רציתי עוד פעם להכיר חברים חדשים, אבל לא היה לנו בררה. להורים שלי יש חברה והם התחילו פרויקט חדש בארצות הברית, ותכלס הם ממש לא אהבו לעבוד פה בישראל, אז הם החליטו שהיה הכי הגיוני לעבור לניו יורק. המעבר לניו יורק היה ממש קשה. בבית הספר הראשון שלי שם לא היו לי חברים בכלל ולא ידעתי כמעט שום אנגלית הייתי מדבר עם המורים דרך גוגל תרגום ובהפסקות הייתי יושב לאכול לבד כי לא הרגשתי שאני מתחבר לאף אחד, ולא ‏עניין אותי בכלל להכיר חברים חדשים. כולם היו נראים לי ממש מוזר, כאילו הייתי על כוכב אחר.

הייתי בבית ספר הזה בדיוק 3 חודשים ועזבתי. אחרי כמה חודשים בבית כשנגמרה שנת הלימודים החלטתי לנסוע לישראל לחברים שלי. זה היה בדיוק אחרי יום הולדת 13. כמה ימים אחרי שהגעתי לישראל הסתובבתי עם חבר שלי ליד הבית שלו וכשישבנו באיזה פארק מישהו ביקש ממני סיגריה. כבר בגיל 13 הייתי מעשן פה ושם. נתתי לילד הזה סיגריה והתחלנו לדבר, והוא שאל אותי אם אני רוצה לבוא אתו להתארגן על חמש גרם של וויד. בזמן הזה הכרתי כבר וויד בגלל דוד שלי ואמרתי לו בכיף. קנינו את החומר ביחד וכשהוא גלגל ג׳וינט אני זוכר שלקחתי כמה שכטות והרגשתי כאילו אני בתוך חלום. ממש אהבתי את ההרגשה. ביליתי עם החבר הזה שפגשתי כמה שבועות, ובזמן שהייתי אתו התחלתי לעשן ולשתות הרבה אלכוהול.

ככה ביליתי את החופש הגדול עד שהייתי צריך לחזור לניו יורק. אחרי שחזרתי אני וההורים שלי ‏החלטנו לנסות בית ספר חדש. זה היה בית ספר ‏יהודי והרבה מאנשים שם דיברו עברית, וההורים שלי חשבו שיהיה לי יותר קל מבחינה חברתית ולימודית. כדי להיכנס לבית הספר, ‏המנהלת אמרה שאני צריך לעשות מבחן, כדי שהם יוכלו לראות איפה אני נמצא מבחינה לימודית. ‏אני חשבתי שהמבחן יהיה בעברית אבל בסוף הוא היה באנגלית. ‏התחלתי את המבחן אבל לא הבנתי כלום, אז כדי לסיים אותו פשוט סימנתי דברים רנדומליים ‏והתוצאה הייתה ממש לא טובה. ‏אמרו לי שאני יכול להתקבל לבית ספר, אבל שיהיו חייבים להוריד אותי כיתה. ‏אני ממש לא אהבתי את הרעיון, אבל מצד שני לא היה לי עוד אופציות ‏אז התחלתי שם שנת לימודים בכיתה מתחת למה שהייתי אמור להיות והיה לי ממש קשה. לא היו לי כמעט שום חברים ועוד פעם הרגשתי לא שייך ושלא רואים אותי, אבל נשארתי כי לא הייתה לי בררה. יום אחד אחרי בית הספר עצרתי בפארק שהיה קרוב לבית שלי, כי תמיד כשהייתי עובר שם הייתי רואה מין כנופייה כזו של חבר’ה צעירים שמעשנים וויד ועושים שטויות.

ניגשתי אל אחד מהם, ושאלתי אותו אם הוא מוכר. הוא אמר לי שכן, שאל אותי מה אני צריך, אמרתי לו גראס וקניתי ממנו 3 גרם. הוא אמר לי בוא תעשן איתנו. הוא שאל אותי בן כמה אני, אמרתי לו 13. הוא שאל אותי אם אני יודע לגלגל ואמרתי לו שכן. התחלתי לגלגל ולקח לי בדיוק חמש שניות, והוא וכול החברים שלו היו בשוק. הם היו בסיבות גיל 15 16 והם אמרו לי בוא תשב איתנו פה מחר, תראה מה אנחנו עושים, ואולי בהמשך ניתן לך חומר כדי שתוכל למכור, ותקבל פחות או יותר 30% אחוז ממה שנרוויח. המשכתי לשבת איתם כמעט כול יום אחרי בית הספר, עד שיום אחד אחרי שהם כבר הכירו אותי יחסית טוב, הוא נתן לי 30 גרם ואמר לי להרוויח לפחות 170 דולר, ואני מבלי לחשוב יותר מדי אמרתי שאני אעשה את זה. הרגשתי שאני חייב להרוויח יותר ממה שהוא ביקש ממני כדי לקבל כבוד. הלכתי לכמה פארקים שהכרתי ומכרתי את הכול תוך יומיים. הרווחתי קצת יותר מ300$, כמעט כפול ממה שהוא רצה. חזרתי אליו עם הכסף והוא היה ממש בשוק.

סוף סוף הרגשתי שייך ושרואים אותי. כולם נתנו לי כבוד ומוריס אמר לי שאני יכול לקחת 150 דולר. זה היה הכסף הכי קל שעשיתי ואני זוכר שחשבתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות כדי להרוויח כסף. באותו זמן התחלתי לעשן כמעט כול יום ולמכור בשביל הכנופייה. ממש לפני סוף שנת הלימודים הם אמרו לי שהם רוצים שאני אצטרף לכנופייה ואמרתי להם שאין לי בעיה למכור בשבילם, אבל אני לא רוצה להיות 100% בתוך הכנופייה. בבית ספר הייתה לי איזה תקרית עם איזה ילד שקילל אותי ואמר כול מני דברים מגעילים על אמא שלי ופשוט פוצצתי אותו מכות מול המצלמות שהיו במסדרון של בית הספר, ‏והעיפו אותי. זה היה ממש כמה שבועות לפני החופש הגדול. הייתי יושב עם חברי הכנופייה בזמן שלא הלכתי לבית ספר, וגם ביום הולדת 14 אני די בטוח שחגגתי איתם. ‏הצטרפתי סופית לכנופייה, ובחופש הגדול התחלתי למכור עוד דברים. היה לי את כול סוגי הסמים ולא הייתי כמעט בכלל בבית כי היה לי ממש קשה שם.

התחלתי להתנסות עם מלא סוגים של סמים, אופיאיטים, כדורים נוגדי דכאון וממריצים עם דגש חזק על משככי כאבים, אבל חוץ מוויד לא הייתי עושה את שאר הסמים כול יום. זה היה יותר בסופי שבוע שהייתי מתפרע. באותו זמן הכרתי דרך הכנופייה חבר חדש. התחלנו למכור ביחד ונפגשנו כמעט כול יום. במשך החופש הוא הפך להיות החבר הכי טוב שלי. היינו עושים הכול ביחד. לקראת שנת הלימודים החדשה ההורים שלי ואני חיפשנו בית ספר חדש, ומצאנו מקום בשם ברוקלין פרי סקול. הלכתי לשם לכמה ימי ניסיון והיה לי יחסית טוב לעומת בתי הספר הקודמים שהייתי בהם. האנגלית שלי כבר הייתה הרבה יותר טובה ומהר מאוד הכרתי חברים עם תחביבים דומים לשלי, אבל עדין נשארתי עם החבר הכי טוב שלי. במשך רוב שנת הלימודים כול מה שעשיתי היה למכור סמים, לרכב על הסקטבורד עם חברים מבית הספר, ודיי הפסקתי לשבת עם החברים מהכנופייה. התחלתי למכור בעיקר לבד כי עשיתי הרבה יותר כסף ככה. החברים מהכנופייה לא מתו על זה אבל בגלל שהייתי חבר יחסית טוב של ראש הכנופייה, הם לא עשו לי כלום.
מצד שני הוא התחיל ‏לקנא בי ממש. הייתי עושה מלא כסף ולקחתי לו הרבה מהלקוחות, אבל לא ידעתי שהייתה לו בעיה איתי. יום אחד הוא קרא לי לאיזה בניין בשכונה שהיינו מעשנים בו ואמר לי להביא איתי 60 גרם ושני מרשמים של כדורים, כי הוא וחבר שלו רצו לקנות ממני. זה לא היה משהו לא שגרתי, הוא תמיד היה קונה ממני ובכמויות עוד יותר גדלות ממה שהוא ביקש, בגלל שהייתי נותן לו מחירים ממש נמוכים, ובראש שלי אנחנו חברים טובים הוא בחיים לא ינסה לעשות לי משהו. עליתי על האופניים שלי ותוך כמה דקות הגעתי לבניין. בדיוק איך שבאתי לפתוח את הדלת מישהו מאחורי נתן לי אגרוף כול כך חזק שכמעט התעלפתי. לשנייה הלסת שלי יצאה מהמקום וכול העולם הסתובב. נפלתי על הרצפה ומסביבי היו חמישה או שישה אנשים, כולם עם כיסוי פנים. הם נתנו לי מכות בכול הכוח עד שראיתי אדום מרוב הדם שהיה לי בעיניים. הם לקחו לי את התיק והמשיכו לתת לי בעיטות בראש ובבטן. אחד מהם נתן לי בעיטה כול כך חזקה בבטן שכול הפה שלי התמלא בדם ובקושי יכולתי לנשום. אני זוכר שהרגש הכי חזק שהרגשתי היה כעס.

ניסיתי להחזיר להם אבל הם היו יותר מידי אנשים, ולא היה לי סיכוי. הם לקחו לי את כול מה שהיה לי חוץ מהטלפון והארנק שלי וברחו. אני כמו אידיוט ניסיתי לרדוף אחריהם, וברגע שעליתי על האופניים שלי הבנתי שאני בקושי רואה ואני בקושי יכול לזוז. אני לא זוכר ממש איך הגעתי הביתה, אני רק זוכר שההורים שלי ראו את כול הדם שהיה לי על הפרצוף וישר התקשרו לאמבולנס כי לא יכולתי לראות כלום. הגעתי לבית חולים ואמרו שיש לי זעזוע מוח חמור, ושכנראה הלסת שלי יצאה מהמקום לשנייה כי לא יכולתי לפתוח את הפה.

כשיצאתי מבית החולים, משהו בי השתנה. נעשיתי ממש קר ועצבני, לא הייתי נפגש עם אף אחד חוץ מהלקוחות שלי. תמיד היה עליי נשק, לא הייתה לי סבלנות לאף אחד ולא סמכתי על אף אחד. התחלתי לשדוד מלא אנשים, בעיקר סוחרים אחרים. בגלל כל מה שקרה, התחלתי לפתח פרנויה ואבחנו אותי עם פוסט-טראומה. כשהייתי הולך ברחוב, הייתי שומע צעדים מאחורי ורואה כל מיני דמויות שלא קיימות בנוסף לזה התחלו להיות לי מלא פלשבקים של אותו יום. כול פעם שזה היה קורה הייתי משתמש ובכמויות. אחרי כמה זמן, הכרתי חבר חדש. התחלתי להסתובב אתו הרבה, ואחרי התקרית שהייתה לי, הוא הראשון שסמכתי עליו. באותו זמן הייתי בן 15 והתחלתי להשתמש במלא זנקס ואוקסי, כמעט כול יום. הייתי מערבב אותם עם וויד ואלכוהול. אני לא ממש זוכר הרבה מגילאי חמש עשרה ושש עשרה בגלל כול הסמים. טיילר ואני נהיינו החברים הכי טובים. היינו משתמשים מלא, הולכים למסיבות, מוכרים הרבה סמים. היינו גם שודדים הרבה אנשים בשביל הכיף. למרות שבזמן הזה כבר לא הייתי בכנופייה.

ככה, בלי לשים לב, עברו להן כמעט שנתיים. באמצע גיל 16 הכרתי את מי שהפכה לבת זוג האמיתית הראשונה שלי. בהתחלה של הזוגיות, היינו משתמשים הרבה ביחד, ובעיקרון היא גרה אצלי בבית. ההורים שלי שמו לב לזה שאנחנו כל הזמן משומשים, והם אמרו שאנחנו לא יכולים להמשיך ככה, ושהיא לא תוכל להישאר אצלי יותר. החלטנו להתנקות מהכדורים, אבל המשכנו לעשן וויד ביחד. אחר כך הזוגיות שלנו הייתה מעולה, התחלתי לחזור לתחביבים הישנים שלי. קניתי אופנוע שטח והייתי יוצא אתו כול סוף שבוע, התחלתי ללמוד בבית ספר חדש והציוניים שלי היו הכי טובים שהם אי פעם היו, אפילו התחלתי לנסוע להרבה מקומות איתה כדי לצלול צלילה חופשית. אבל ככל שעבר יותר זמן בלי הכדורים, הפוסט-טראומה שלי החמירה.

לא הייתי יכול להשתיק אותה כמו שהכדורים עשו, היה לי קשה לתפקד, והייתי בפחד מטורף כל פעם שיצאתי מהבית. התחלתי להרגיש ממש רע שהפלתי עליה את כל החרא שלי. לא היינו יוצאים ביחד החוצה ומנעתי ממנה לחיות את החיים שהיא רצתה. בגלל שלא הייתי מספר לה על הפחדים שלי, התחלנו לריב הרבה, כי היא לא הבינה למה לא הייתי רוצה לצאת ביחד, ולמה לא הייתי סומך על אף אחד מהחברים שלה. עשינו הפסקה, חזרתי להשתמש ואז החלטתי להצטרף לכנופייה חדשה. קיבלתי הרבה כוח בגלל שהייתי בכנופייה, והתחלתי לעשות דברים די נוראיים. היינו שודדים סוחרים מתחרים, סוחרים בסמים הכי קשים שיש, עושים הרבה הונאות כרטיסי אשראי, וקיבלתי מלא כבוד בגלל שכבר לא הרגשתי מפוחד יותר והייתי עושה דברים משוגעים כדי שיפחדו ממני. ממש אהבתי את כול האקשן זה גרם לי להרגיש טוב. בכנופייה הייתי עושה מה שרציתי, וזה כבר לא היה משחק ילדים כמו הכנופייה הקודמת שהייתי בה. באותו זמן ניסיתי לחזור לחברה שלי. הבנתי שאני לא יכול בלעדיה, ושאני לא באמת מכיר את עצמי בלעדיה. ניסינו לחזור וזה לא עבד, כי היא הייתה נקיה, ובמקום הרבה יותר טוב משאני הייתי בו, והיא גם לא אהבה את עניין הכנופיות.

היא החליטה להיפרד ממני סופית אחרי שנה וחצי של זוגיות, וזה שבר אותי לגמרי. בבית ספר נכנסתי לתוכנית כזו שמאפשרת לך לעשות שנתיים של לימודים בשנה אחת ואיך שהוא גמרתי בית ספר שנה מוקדם עם הרבה עזרה ממרצים. בשלב הזה הייתי בן 17 והחלטתי שנמאס לי להרגיש כאב, ושאני רוצה פשוט להיעלם. החלטתי ללכת עם הסמים עד הסוף ולקחת את הסם הכי חזק שהכרתי אז, הרואין. קניתי כמה גרמים מחבר שידעתי שיש לו והלכתי הביתה. בהתחלה מאוד פחדתי לעשות שורה, אבל בשלב מסוים אחרי שחשבתי אל זה קצת כבר לא היה לי אכפת מכלום. עשיתי שורה וחוויתי משהו שלא הרגשתי בחיים. הרגשתי פשוט מאוהב. לא היה שום כאב, שום דאגות, שום ספקות בנוגע להמשך החיים ופשוט רציתי להרגיש ככה לנצח. באותו זמן, החברים הכי טובים שלי דאגו לי כי הם ראו שאני בלופ של התמכרות ממש קשה והם ניסו לעזור לי להפסיק כמה פעמים.

אבל אני לא רציתי בכלל להיות נקי. משלוש פעמים בשבוע, השימוש הפך ליומיומי, והכמויות עלו במהירות מטורפת. סיפרתי להורים שלי שאני מכור לאוקסי בלי לספר על ההרואין. הם הכניסו אותי לגמילה ל – 40 יום, אבל עוד פעם לא באמת רציתי להיות נקי. חזרתי הביתה וישר חזרתי ללופ של השימוש. אני לא יודע איך, אבל ככה עברו להן שנתיים שלמות. היחסים עם ההורים נעשו ממש לא טובים. כל יום היה כמעט אותו הדבר, אבל התחתיות נהיו יותר ויותר גרועות. הייתי עבוד בגיהינום ולא ידעתי איך לצאת. היו לי הרבה עבודות רק כדי לתחזק את השימוש שלי. ניתקתי קשר כמעט עם כל מי שהיה לו אכפת ממני חוץ מהחברים מהכנופיה. הייתי משתמש לבד בבית, קם בבוקר, ואם לא היה לי כסף, הייתי גונב מחנויות, שודד אנשים ברכבת, ומוכר את כל מה שהייתי משיג רק בשביל מנה. אחרי ההרואין, עברתי להשתמש בפנטניל כי כבר לא הייתי מתמסטל מההרואין. הייתי כל כך טוב בלהסתיר את המצב שלי מההורים, כי הייתי מתפקד בעבודה, לוקח את אחיים שלי לבית ספר ועושה את כול המטלות שלי בבית והם לא ידעו מה המצב שלי ועד כמה ההתמכרות שלי הייתה חמורה. עד למה שקרה ביום השחור שלי שנגמר לי הכסף והיו לי בראש שתי אופציות, או לסיים את החיים שלי כדי לא לחוות את הקריז הפיזי, או לספר להם הכול ולהתחיל טיפול. העדפתי לחיות וסוף סוף באמת רציתי להיות נקי. נמאס לי לסבול. נכנסתי לבית חולים לכמה ימים כדי להשתקם וביום שיצאתי מהבית חולים התקשרתי לשירה. הייתי בדיוק יום אחד בבית ואז טסתי לישראל כדי להתחיל את הגמילה פה במרכז גמילה שבטיא.