אנחנו כאן למענך…
החופש מהתמכרות יכול להתחיל היום!
לקבלת פרטים נוספים
באופן דיסקרטי 058-712-4-712‬

    סגור
    תפריט
    צרו קשר צרו קשר
    חייגו עכשיו חייגו עכשיו

    מרכז גמילה שבטיא – מסר סיפור חיים בני

     

    מסר סיפור החיים של בני במרכז גמילה שבטיא

    נולדתי ב-29.9.1990 בבית החולים תל השומר. אותו יום היה יום כיפור והרב אמר שזו ברכה. הדעות על כך חלוקות עד היום.

    גדלתי עם תפיסה שאמא שלי עירקית, חמה, שטותניקית ואוהבת, ואילו אבא שלי אשכנזי, בטחוניסט, איש של עבודה קשה וקריירה מוצלחת.

    יש לי שני קטנים ממני. הקשר בינינו מהמם ואני אוהב אותם מאוד. אחד הדברים הכי כואבים לי זה הזמן שאבד ולא יחזור שיכולתי להשקיע אותו בהם.

    החלוקה בבית הייתה ברורה לי מאוד – אבא שלי הוא האדם שמקריב את עצמו בשעות לא-שעות של עבודה בשביל לכלכל אותנו, ואילו אמא שלי, למרות שתמיד הייתה בתפקידי עבודה מכובדים בעצמה – הייתה זו שדואגת לצרכים הרגשיים שלי.

    בגיל 5 עברתי יחד עם הוריי להרצליה ויוני נולד.

    עליתי לכיתה א' כשאני די חדש בעיר, ללא חברים, ואם לא די בכך – אז אבא שלי היה מסרק אותי ומלביש אותי בצורה מוזרה. הגעתי לכיתה א' כחנון קלאסי.

    עד כיתה ב' או ג' עדיין הייתי אותו החנון, אלא שאז נחשפתי לראשונה לכדורגל ולמכבי תל אביב.

    מהר מאוד התאהבתי בנושא, והתחיל להיות לי איזשהו שיח עם אנשים שהיו מחוץ למעגלים שלי.

    הרצליה של אותן שנים היא לא הרצליה של היום – והיו לנו הרבה ערסים בבית הספר. החלוקה הייתה ברורה וגזענית לכולם – נווה ישראל = מזרחים = אלימות, ונווה אמירם = מגניבים, פוזה וילדות יפות.

    אולי כמהלך הישרדותי או מתוך הרצון שלי להיות מקובל, התחלתי לשלוט ביכולת שלי להתחבר לכולם, בעיקר דרך הזיגזג שהיה אצלי בשורשים – יום אחד יכולתי להיות אשכנזי, ובאחר יכולתי לשחק את המזרחי. דבר נוסף שתרם לי חברתית היה אותו הריצוי בו אני מצטיין.

    בסוף כיתה ג' אבי רשם אותי למועדון השחמט בעיר והחל ללמד אותי את חוקי ורזי המשחק.

    כך עברו השנים עד כיתה ו', שבה הישגיי בשחמט הרקיעו שחקים כאשר זכיתי באליפויות נוער שונות שוב ושוב, התחזקתי חברתית עד כדי כך שהייתי ממלכי השכבה, דמות מובילה גם בחבורת הערסים וגם בחבורת המגניבים, ואפילו הייתה לי חברה והתנשקתי בפה בפעם הראשונה בחיי.

    אלא שבאמצע השנה עברתי חרם. הזמנתי לל"ג בעומר 2 ידידות שחבורת המגניבים לא רצו בקרבתן (אני אגב לא ידעתי את זה), וחיי היו עצובים למשך חודש שלם. הערסים, שייאמר לזכותם שהם תמיד אלה עם הנאמנות, אימצו אותי לחיקם ודאגו לי. באיזשהו שלב חבורת המגניבים רצתה לעשות סולחה ורצו שאחזור. אני, כמו בני קלאסי, לא הערכתי את מה שיש לי ביד… די השתמשתי וזרקתי את חבורת הערסים, כי רציתי להיות מגניב ונוצץ ולהשתייך לאלה שקשים להשגה.

    בסוף אותה שנה התקבלתי לכיתת מחוננים והייתי צריך לבחור אם אני ממשיך לחטיבה יחד עם החברים שלי מהיסודי, או עוזב לחטיבה אחרת לגמרי. בתכלס? בחרתי ללכת לכיתת המחוננים כי שם היה חופש בימי שישי בניגוד לכל שאר החטיבות והתיכונים בעיר.

    הגעתי לכיתה, מלאה באנשים טובים, תרבותיים, עמוקים וחמודים – אבל אותי לא עניינו הלימודים ולא עניינו החנונים האלה – אני רציתי להיות דמות מקובלת בשכבה. שוב דרך תחביבים משותפים, כמו ענפי ספורט שונים או משחקי מחשב, הצלחתי להגיע למעמד אליו שאפתי.

    באותם גילאים גם הגעתי להישגי השיא שלי בשחמט.

    בכיתה ט' הכרתי את מי שעד עצם היום הזה הוא החבר הכי טוב שלי והמלאך השומר שלי.

    הכימיה בינינו הייתה מעולה, היה שילוב של צחוקים מכל הנשמה ושל נאמנות ורגישות אמיתיים.

    בכיתה י' הצטרפה לכיתה שלנו בחורה מטריפה. דוגמנית על-חלל. וואו. איזו פצצה. באיזשהו שלב היא התחילה איתי והפכה להיות בת הזוג האמיתית הראשונה שלי.

    הקשר איתה היה מצלק – מצד אחד התאהבות מטורפת, איבוד בתולים, לילות של צחוקים, היקשרות והנאה, ומצד שני – ריבים, קנאה, דרמות ופרידות.

    בסופו של דבר נפרדתי ממנה, וענבל באקט של נקמה הלכה למשטרה והגישה עליי תלונה על אלימות. היה סרט שלם סביב זה. המורה, המחנכת, הרכזת, ההורים, החברים – כולם היו בתוך זה באופן בלתי פוסק. זומנתי לחקירה במשטרה ולא האמנתי למראה עיניי. אותה בחורה שהייתה בת-בית אצלי חתומה על עמוד שבו היא מפרטת איך הייתי מכה אותי בבעיטות, סטירות ואגרופים בפנים במשך שנה שלמה. חשכו עיניי. התחרפנתי על החוקר. לא האמנתי שבנאדם יכול לרדת כל כך נמוך ולהעליל כאלה שקרים שיכלו לגמור לי את העתיד.

    החוקר העמיד אותי במקומי, שטף אותי בצעקות, הסביר לי מי הבוס – אך אני לא נרגעתי. דרשתי שיביא אותה לעימות, דרשתי ששנינו נלך לפוליגרף, וסירבתי בתוקף לכל הנסיונות שלו לגרום לי להודות בחלקים מהעדות שלה. הוא לקח לי תביעות אצבעות, הפחיד אותי עם עוד כמה אמירות על החקירה שתפתח וזרק אותי מתחנת המשטרה.

    בשבועות הבאים, השכבה הפכה את חיי לסרט ושוב פעם הוחרמתי. השמועה עליי הייתה שפוצצתי אותה במכות כל השנה, ואפילו שאנסתי אותה מספר פעמים. הייתי מוקצה אפילו בעיניי חברים וידידות שלי. אני זוכר שהם שאלו אותי "למה אנסת אותה" במקום לשאול "מה עובר על החולת נפש הזאת?"

    באותה תקופה התדרדרתי גם בלימודים. לא יכולתי לשבת בשיעורים ולהקשיב, לראות אותה מול העיניים כל יום, ובטח שלא לשבת על התחת לקראת בגרויות. אותה תקופה הייתה טראומתית לי גם ברמה המינית – אני זוכר שמנער חרמן שגילה את עולם הסקס הגעתי למצב שיותר מחצי שנה לא אוננתי אפילו פעם אחת וגם טענתי שאני א-מיני ובאמת האמנתי בכך.

    בסופו של דבר התיק נסגר, וגם הדעה הרווחת בשכבה הייתה שהיא הנבל בסיפור ואני חזרתי למעמד הקודם שלי – אבל זה היה טו ליטל וטו לייט.

    אני חושב שמאז נחקקו אצלי 2 נושאים ברמה קיצונית:

    האמת שבקשר לשימוש, הוא התחיל בכלל בתקופת החטיבה. שלחתי ווינר בסכומים שהיו גבוהים מאוד לגילי. משך אותי הריגוש, משך אותי הכסף, ולחקור על הימורי הספורט שלי ואז לשבת ולצפות במשחקים – מילא אותי ואת הזמן הפנוי שלי. כמובן שגם גנבתי. למשל, מצאתי מחבוא של הוריי ובפעימות גנבתי משם כ-40 אלף שקל.

    אני זוכר איך קראתי בפורומים, חקרתי הרכבים וראיתי שידורים חוזרים ותקצירים של משחקים עם פנקס ועט – הכל בשביל שההימורים הבאים שלי יהיו כמה שיותר מושכלים.

    קצת לפני הפרידה מחברה שלי נחשפתי למשחק הפוקר. בהתחלה התייחסתי אליו כאל מוקצה – הסתכלתי על החברים שלי כעל ילדים רעים ולא רציתי לקחת חלק במשחק. כשראיתי שגם החנונים שבחנונים והגאונים שבגאונים בוחרים לשחק, החלטתי לתת לזה צ'אנס גם בעצמי. מהר מאוד גיליתי שהמשחק הזה הוא עולם ומלואו. שילוב נדיר של קומבינטוריקה, סטטיסטיקה, פסיכולוגיה, אסטרטגיה, משמעת, יכולות ניהול ועוד. זה גירה לי את המוח ברמות שהשחמט לא הצליח להגיע אליהן.

    עד אותו שלב, פחות או יותר, לא השקעתי בשום תחום לימודי. לא קראתי ספרים, לא השקעתי בשחמט ובטח שלא בלימודים. אבל עם הפוקר קרה לי משהו מדהים -> בלסתי חומר לימודי ועיוני בשקיקה. קניתי ספרים ולמדתי את המתמטיקה שמאחורה. בנוסף, היה לי גם איזשהו כשרון טבעי. מהר מאוד הפכתי לשחקן רווחי, על-אף שמדובר היה בסכומים נמוכים יחסית, כי בכל זאת היה מדובר בקטינים. בכל מקרה, נהיה לי שם חזק בהרצליה בתחום הפוקר.

    אני לא יודע איך לא הזכרתי את זה עד עכשיו – אבל כדורסל היה תחביב רציני שלי. בלי להגזים, לפעמים הייתי הולך לשחק 4-5 ימים בשבוע כפול 3-4 שעות בכל פעם, במשך שנים. ממש גדלתי על מגרש האספלט. החברים מהכדורסל היו מודעים לצמיחה שלי בפוקר ויום אחד סיפרו לי על משחק חזק שמתרחש בנווה ישראל – אותה שכונה חצי עבריינית שגדלתי בקרבתה, ושנרצחו בה 2 אנשים בתקופת התיכון שלי. חששתי ללכת אבל השתכנעתי כשמכרו לי את זה  כ-ואני מצטט- "משחק של ילדים טובים, אשכנזים, חנונים".

    הגעתי לכתובת המדוברת ונתקלתי בסורגים ושלשלאות בכניסה. לעזאזל, אפילו הסתכלו עליי דרך איזו מצלמת אבטחה מאולתרת לפני שפתחו לי. כשנכנסתי פנימה ראיתי קזינו שלם. עשרות אנשים, כולם על הספקטרום שבין ערסים לעבריינים, מהמרים על סכומים הרבה יותר גבוהים ממה שהכרתי וציפיתי. עמדתי שם חיוור מספר שניות ואז שמעתי רעש. הסתובבתי וראיתי מישהו מרים את האקדח שלו שנפל במקרה לרצפה. שיקשקתי מפחד. יצאתי משם ולא חזרתי לפוקר מספר שנים, מעבר למשחקים מאוד נדירים עם חברים בלבד.

    בגיל 18.5 התגייסתי לצבא, לממר"ם. חתמתי קבע מראש, והייתי אמור לשרת שם 6 שנים. התחלתי קורס תכנות של חצי שנה, מ-7 בבוקר עד 23:00 בלילה כל יום. חשבתי שאני עומד למות מחוסר שינה. את הקורס שרדתי בקושי, בעיקר בזכות בחורה בשם רוית (לא זו שאתם רואים כאן לידי) – שהפכה להיות בת הזוג הבאה שלי.

    האמת שבתחילת הקשר הכנסתי אותה להריון והיינו צריכים לעבור הפלה. היא לא הסכימה שנספר להורים שלי או שלה, אבל הסכימה לקבל את תמיכתו של החבר הכי טוב שלי – שכמובן כהרגלו היה שם. טיפלתי באירוע בצורה מרשימה, ותוך כדי החששות שלי הצלחתי לדאוג לכל הלוגיסטיקה שבהפלה, שבטיפול בבית שלה וכמובן לצרכים הרגשיים שלה. בפגישה הראשונה עם אביה הוא עלה עלינו, לחץ לי את היד ושאל אותי כבדרך אגב על ההריון. איזה מביך. אבל אני טוב בלחמוק מעימותים, תוך שניה הגבתי לו "ראית שמוני פנאן התאבד???" ומיד פתחנו חדשות ונמנענו משיח.

    אני לא זוכר ששיחקתי פוקר במהלך הקשר איתה, אבל היא כן רשמה לי ברכת יומולדת לקראת סוף הקשר שלנו ובה הביעה את אמונה בי שיום אחד אהיה אלוף העולם בפוקר, אז כנראה שזה כן היה ברקע גם שם.

    בצבא חוויתי שנתיים וחצי ראשונות המלאות בחברם נהדרים שמלווים אותי עד היום – בחיים לא צחקתי כמו אותה תקופה. כל יום כיף היסטרי. התכנות לא עניין אותי כל-כך, אבל כן עבדתי ועשיתי מה שצריך. באותה תקופה חזרתי להימורי הספורט וכל בוקר ישבתי על עמדת האינטרנט וחקרתי על אילו משחקים להמר.

    בערך באמצע השירות שלי טסתי לחו"ל עם חברים. אחרי שנים שלא נגעתי בקלף, החלטתי להכנס לקזינו. ראיתי שמתחיל טורניר של 12 אנשים עם 100 יורו כניסה ו-ווינר טייקס אול. נרשמתי, ותוך שעתיים זכיתי במקום הראשון, תוך כדי שאני מנצח בחור אוסטרלי שהיה מקצוען ועסק בפוקר למחייתו. הוא לקח אותי הצידה, דיבר איתי על הכשרון שלי והכווין אותי איך אוכל לפתח את יכולות המשחק שלי בהמשך הדרך.

    חלפו יומיים, ולכל החברים שלי נגמר הכסף עבור הלילה האחרון של הטיול. אמרתי להם שזו לא בעיה. הם הלכו לבית הכנסת ואני הלכתי לקזינו. שוב פעם פירקתי את השולחן והרווחתי בשעתיים 1,500 יורו אותם חילקתי בחבורה ועשינו חיים בלילה האחרון שם.

    זהו, אחרי שנים שנמנעתי בגלל אותה סיטואציה עם האקדח כשהייתי צעיר, הג'וק של הפוקר נדלק לי שוב.

    בשנייה שחזרתי ארצה התחלתי לתכנן טיול לווגאס ואכן טסתי לשם כעבור מספר חודשים, בערך כשנכנסתי לקבע.

    סבא שלי נפטר כמה ימים לפני הטיסה, אך לא הסכמתי לוותר על ווגאס וטסתי לשם באמצע השבעה, למורת רוחם של הוריי וכנגד המוסר שלי.

    כשנחתתי התרגשתי כמו ילד קטן. פרפרים בבטן. כל המלונות וכל האורות שהייתי רואה בטלוויזיה. סוג של הגשמת חלום. אבל איזו קבלת פנים חיכתה לי… כבר בלילה הראשון כשישבתי לשחק פוקר נשמעו יריות סביבי. כל המלון רץ החוצה בבהלה, ואני דחפתי והעפתי אנשים כדי לצאת משם ראשון. התחבאתי מאחורי ג'יפים במגרש חניה, כשאני לבד שם לגמרי, בפלאפון שלי יש אולי 3 אחוז של סוללה, ואילו המזוודות, הארנק, הכסף והדרכון שלי – כולם תקועים בתוך המלון, שזו בעצם זירת הפשע.

    אחרי שהגיעו ניידות משטרה ואמבולנסים והבנתי שהשטח פנוי לחזור, נכנסתי שוב לאותו מלון/קזינו, ולמרות כתמי דם ומלא אנשים במדים שפורסים סרטים של זירת פשע, הכל פעל בדיוק אותו דבר. אותן סבתות זקנות מול הסלוט-משיינס, אותו רעש של האסימונים, אותם האורות, וכולם סביב השולחנות. אפילו המזוודות, הארנק, הכסף והדרכון נשארו על השולחן בלובי בדיוק כפי שהשארתי אותם, בלי שאף אחד גנב.

    למחרת בבוקר קראתי בחדשות שהיה מדובר ברצח והתאבדות. המשכתי את המסע שלי בווגאס במשך 30 ימים, הרווחתי שם כמה אלפי דולרים שכיסו לי את הוצאות הטיול, אבל משמעותית פחות ממה שחשבתי שארוויח. על הדרך הכרתי שם מקצוען פוקר ישראלי שגר שם כבר תקופה. הוא הסביר לי שיש סצנת פוקר חזקה מאוד בארץ ושלח אותי לפארטיות / כלובים הראשונים שלי בישראל.

    את שנותיי האחרונות בצבא העברתי בחוסר-מעש מוחלט ואפילו קצת בלאגן בשביל שישחררו אותי מוקדם מהקבע, תוך כדי העמקה במשחקי הפוקר בלילות.

    ב-2014 הוקמה האקדמיה הישראלית לפוקר ע״י שלושה שחקנים מהטובים בארץ ונרשמתי לקורסים שלהם למרות שחשבתי שאין להם מה ללמד אותי. התבדיתי. עולם חדש של אסטרטגיה מורכבת יותר וסטטיסטיקה מורכבת יותר נפתח בעיניי. שוב פעם בלסתי את החומר בשקיקה והפכתי להיות השחקן מספר 1 שלהם. הם אפילו רצו לאמן אותי אישית ולהשקיע בי כסף בכניסה לתחרויות בתמורה לאחוזים מהרווחים.

    באותם חודשים גם השתחררתי מהצבא ומצאתי לי פאב קבוע בהרצליה בו ישבתי מדי ערב עם חברים. שם גם הכרתי את הוויד אליו הייתי מכור בטירוף ובשלב מסוים גם את הקוק. זו הייתה תקופת הזוהר שלי של סקס סמים ורוקנרול.

    הייתי משחק טורנירים בבוקר דרך האינטרנט, הולך לים בצהריים, משחק פוקר בכלובים בערב, שותה ומעשן עם חברים באותו פאב קבוע בלילה, ומשתדל לסיים את היום שלי עם איזו בחורה יפה ומזדמנת כשאפשר.

    ב-2015-2016 עבדתי כמנתח כדורגל. הייתי רואה 3 משחקי כדורגל בשידור ישיר בכל יום והייתי מנתח אותם, כנראה עבור אתרי הימורים, בזמן אמת. אז מה עשיתי? הימרתי עליהם במקביל! ואגב, בזמן המחציות הייתי שולף בעבודה את הלפטופ שלי מהבית ומשחק טורנירי בזק של פוקר – על אף שהיו מצלמות ומשמעת גבוהה מאוד בעבודה.

    במשך חודשים רבים זה עוד היה ב״שליטה״ כשעוד הייתי רווחי בפוקר וקצת מתקזז עם הפסדים בהימורי הספורט, אך בשלב מסוים התחילו להגיע ההפסדים הגדולים גם בפוקר, בנוסף לזה שנעקצתי במרמה בכמעט 150,000 שקל, ומשם כדור שלג של זוועות התמכרות ותחתיות אישיות בזו אחר זו.

     

    הצטברו לי חובות גדולים, ושילמתי גם מחירים אישיים, רגשיים, ומשפחתיים. בכל מקרה, כשכבר לא היה לי יותר ממי להלוות כסף או דרך אחרת לגייס אותו, רק אז ביקשתי עזרה.

    התחלתי טיפול פסיכולוגי, אבל היה ברור לגמרי שלא באמת נכנעתי. עשיתי שריר במשך 9 חודשים ונמנעתי מהימורים. אפילו חזרתי לעבוד בתכנות. כמובן שעדיין עשיתי אלכוהול וסמים בשלב הזה. הריקנות והבדידות שוב מילאו אותי וחזרתי להמר ולהפסיד עוד, עד שהגעתי לתחתית האמיתית ולכניעה המוחלטת שלי, שהתרחשה ב-17.10.17.

    הלכתי לפגישת ה-אנ.איי הראשונה שלי, ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי שייך. קיבלתי אהבה, יחס, ומקום. הזדהו איתי ואני הזדהיתי עם אחרים. הבינו אותי ואני הבנתי את האחרים. היינו עשויים מאותו החומר. אותה המחלה. זה היה מיוחד. חוויתי שם התעוררות רוחנית שמרגשת אותי עד היום.

    אפילו קעקעתי את הסמל של אנ.איי על היד. שם התחלתי דרך אמיתית של ניקיון טוטאלי מהימורים, סמים וכל חומר המשנה מצב רוח או תודעה, כולל עבודת צעדים וחקירה עצמית.

    חוויתי מאז כ-3.5 שנים נקיות שזכיתי בהן בעצמי מחדש. חייתי. הרגשתי. כאבתי. שמחתי. התקשיתי. צמחתי. זכיתי בהמון מתנות בדרך. היחסים שלי מול עצמי השתפרו, מערכות היחסים שלי עם הסובבים אותי עברו סוג של תיקון, זכיתי לזוגיות בריאה, צמצמתי חובות, יצאתי מבית הוריי וכו׳.

     

    אומרים שההחלמה לא נראית כמו גרף רציף. היא מלאה בעליות וירידות, אבל הכיוון הכללי הוא כלפי מעלה. אבל אני חגגתי על הרעיון הזה. היו תקופות שהייתי אובססיבי על ההחלמה והיו תקופות שהייתי רחוק ממנה ומזייף בה. בשנה האחרונה חוויתי מספר משברים – קורונה, פיטורים, פרידות, תסכול וריקנות מהעשייה שלי בתחום הקריירה, משבר זהות – ואני מניח שכל הדברים הללו יחד עם ההתרחקות שלי מההחלמה והשאננות בחצי השנה האחרונה בנו את הנפילה שלי. בערב פסח האחרון נשברתי וחזרתי לשימוש. התלבטתי אם זה יהיה אלכוהול, סמים או הימורים. אבל כמו שאומרים, אם כבר אז כבר…. והלכתי על ההתמכרות הראשית שלי. הימרתי במשך חודשיים רצופים וחירבתי את החיים שלי מחדש, עד שהגעתי למרכז גמילה שבטיא.

    בחודשיים האחרונים עברתי פה בשבטיא תהליך של ניקיון, התפכחות, חזרה לשפיות, עבודה על דפוסים, ועוד – והחל מהלילה מתחיל המבחן האמיתי שלי, מחוץ לקן.

    קצת תודות –

    ליהון – שלא מוותר לי עד שהוא מגיע לשורש של השורש ושעולה על כל קומבינה שלי.

    לשובל – על דוגמא ומופת לרצינות בהחלמה, על שאנו חולקים את האהבה ל-אנאיי ועל כל האסימונים שהפיל לי.

    למיקי – על השקעה בלתי פוסקת, על הכוונה, על השיעורים שהוא מעביר אותי כשאני סתם מבקש פלאפון, על אינספור חיבוקים, על שהוא מדגיש לי את רמות החולי שלי ועל זה שהוא אוהב אותי ושונא את המחלה שלי.

    לליאור – שתמיד נכנס בחיוך ומהווה השראה עבורי בהחלמה מבלי שהוא אפילו יודע.

    לקארן – על ששינררה ממני כל כלך הרבה סיגריות שזה בטוח שיפר את המצב הבריאותי שלי, על זה שהיא תמיד רואה אותי, מקצועית ברמה קיצונית, כיפית ומיוחדת בצורה קיצונית אפילו יותר, ובעיקר על ההשקעה הכל כך מסיבית בי ובהורים שלי.

    לשירה עם המנטליות של ספורטאי אולימפי – על חום ואהבה ושום פעם חום ושוב פעם אהבה, על השש-בש, על זה שהיא לא התייחסה אליי כאל מפגר בשעות האומנות, על זה שהיא האמא של המקום הזה, על תחושת הבית שהיא יוצרת בכל יום מחדש עבור האנשים פה, ועל הדמיון המטורף שאנחנו רואים בינינו. Game recognize game  🙂

     

    ואחרונים חביבים,

    לאחים שלי – שלא יכולתי לבקש יותר מהם. על האהבה, ההכלה, ההבנה, הקשר ההדוק בינינו והשותפות שנלך איתה הלאה כל חיינו.

    ולהורים שלי – שהשקיעו מכספים, מרצם וזמנם כדי שאהיה פה בשבטיא, ובכלל, רוצים בטובתי ומקדשים את מטרה זו כבר 31 שנים.

    אוהב את כולכם וצריך אתכם בחיים שלי.

    אנחנו כאן למענך…
    החופש מהתמכרות יכול להתחיל היום!
    לקבלת פרטים נוספים
    באופן דיסקרטי 058-712-4-712‬