אנחנו כאן למענך…
החופש מהתמכרות יכול להתחיל היום!
לקבלת פרטים נוספים
באופן דיסקרטי 058-712-4-712‬

    סגור
    תפריט
    צרו קשר צרו קשר
    חייגו עכשיו חייגו עכשיו

    מרכז גמילה שבטיא – מסר סיום דנית

    מסר סיום של דנית במרכז גמילה שבטיא

    קוראים לי דנית ואני מכורה.

    אני בת 25 ונולדתי וגדלתי במושב בשדות וטבע, מאמינה בפיות. עם אחי הגדול תמיד היה לי קשר קרוב וחזק.. כל צעירותי הרגשתי שיש לי שומר ראש ושלפעמים אני צריכה לחמוק ממנו.

    אחי הקטן הנסיך הקטן תמיד רצה לשחק איתי ועם חברות שבאו אליי, אני אמרתי לו שיגיע לגיל 18 נהיה חברים ומאז, אני מעריצה אותו.

    אני זוכרת ילדות נפלאה ובית חם.. כל בוקר בדרך לבה"ס אמא נתנה לנו לקרוא את תפילת הדרך עד שיום אחד אמרתי מבלי לקרוא.. שזה נפלא כי זה זכור עד היום.

    כל הילדות רקדתי בלט ומאז ומתמיד אני הרגשתי קצת שונה מכולם..

    לא עוף מוזר, פשוט שונה. ברוח.

    מחוברת לאור קטן בתוכי שהוא העולם רק שלי שמלווה אותי עד היום.

    מאז ומעולם אני זוכרת את עצמי מסתובבת ומתחברת לאנשים שגדולים ממני, הסקרנות והניסיונות שלי בהתאם לגילם.

    הייתי ילדה שובבה ושמחה, תמיד היו סביבי חברים, בנים.

    לבנות תמיד היה קשה איתי, עברתי שני חרמים בבה"ס, לא זוכרת למה.

    לא בטוחה שיש סיבה אפילו, כי תמיד רציתי להיות חלק, שיהיו לי חברות בנות, שיזמינו אותי לדברים של בנות.

    אני זוכרת שכל השנים האלה אמא הזכירה לי כמה אני טובה ושיש אנשים שמקנאים, שלא הכול שלי.

    אף פעם לא קיבלתי את זה. את זה שאנשים מקנאים ובגלל זה אין לי חברות. הסתובבתי שנים עם אבן על הלב שמשהו בי לא בסדר. זה עדיין פוגש אותי בדרך.

    התחלתי לשתות בגיל 14 בערך במועדון נוער במושב, לילות של קיא, חוסר אחריות ואיבודי הכרה.

    בתיכון התפלפלתי ופיתחתי מנגנון של לשים זין, ברמה קיצונית מידי. מתוך מקום שאם כבר בנות לא רוצות אותי, אז לגרום להן לסיבה.

    בכיתה ט' או ח' הלכתי אחרי בית ספר לחברה שלי -בזמנו, עם עוד שלושה בנים מהפנימייה ומהאקדמיה.

    אחד מהם ישב איתה בחוץ ואני נשארתי עם שניים נוספים בפנים, לא זוכרת איך ,מצאתי את עצמי בשירותים שאחד מדביק אותי לקיר כך שלא אוכל לזוז והשני מתחיל לגעת בי.. אין לי כל כך זיכרון מדויק מאותו רגע.

    אני זוכרת שהם נעלו את השירותים ואחד מהם הכניס את המפתחות לתחתון שלו, אני קפאתי לכמה דקות ולא הצלחתי להגיב. אחרי כמה זמן התעוררתי והצלחתי לצרוח בעיקר שיוציא את המפתחות מהתחתון, הוא בתגובה הוציא וזרק לרצפה. הרגשתי גם ככה מושפלת  ומלוכלכת מהם, אז התכופפתי להרים ולפתוח.

    יצאתי בוכה לחברים שישבו בחוץ הם לא האמינו לי ואמרו שאני מגזימה. נשמתי עמוק ושתקתי.

    בזמנו זה היה בושה לעבור דבר כזה. או להבין בכלל שעברתי הטרדה מינית. כתבתי על זה במחברת שלי שרק בזכות זה אני יודעת מתי זה היה ומה בערך קרה ( אני מנהלת יומנים כל חיי, למזלי).

    אמא באה לאסוף אותי, ולא סיפרתי לה כלום.

    רק כמה שנים טובות אחרי. ומאבא ואחים שלי חסכתי את זה מהפחד שמה עלול לקרות.

    המקרה הזה השפיע על הקשר הבא שלי, הייתי קופצת מכל מגע. אחרי המון זמן סיפרתי לו למה זה קורה לי,

    הוא סיפר לעוד שני חברים טובים שלי שהלכו לדבר עם שני הבחורים מהשירותים, ותוך זמן קצר שניהם עזבו את בה"ס מבלי מעורבות של אנשי מקצוע.

    אחריו היה  לי קשר אובססיבי שניגמר בתלונה במשטרה. גיל נוראי עם המון קיצוניות.

    בי"ב הייתה לי שנה מדהימה.

    הייתי במגמת עיצוב גרפי שסיימתי בהצטיינות והתעסקתי בזה גם קצת אחרי.

    בנוסף החלטתי ללמוד משחק פעם בשבוע בתל אביב ולהפסיד לימודים, סוף סוף הרגשתי שייכת, חיה.

    נסיעות לעיר, להכיר אנשים, לעשות שטויות, להיכנס למועדונים בלי תעודת זהות ולעבור סוג של טיפול בלימודי משחק.

    בהמשך התגייסתי ,שירתי כמדריכת כושר ועברתי להיות מצילה כשהורים שלי התגרשו באופן די מפתיע. כי תמיד היה שקט בבית ולא דיברו על זה יותר מידי. הגירושים נמשכו כמה זמן, שם ראיתי כמה אהבה ושנאה זה חבל דק.

    אם לפני האמנתי באביר על סוס לבן, מאותו רגע לא האמנתי. היום אני מאמינה בחמור על סוס ורוד וקרניים.

    הגירושים נמשכו ועליי זה השפיע יותר ויותר, המקום שלי בתוך הגירושים(שלא היה צריך להיות) העמיס עליי.

    בהמשך ניתקתי קשר עם אבא שלי לכמה שנים בעקבות גלגולם של דברים . בשנים האלה השימוש שלי גבר בעיקר – לשתות בכמויות מטורפות. מצאתי בזה שחרור ונחמה.

    באותם שנים התעורר בי הצורך להוכיח לו ולכולם שאני לא צריכה אף אחד, כמובן שלא הצלחתי..

    היה לי בן זוג מהמושב שהיה גדול ממני. עברתי לגור אתו די מהר וכל אותם שלוש שנים הוא ואחי הגדול מילאו את תפקיד אבא.

    אתו טסתי לטייל בעולם וחתכתי כשהחלטתי להמשיך להודו. לבד. (מוטיב חוזר בחיי)

    שם הכרתי ביום הראשון את החברה הכי טובה שלי לימים, זו שיושבת כאן.

    היא הייתה בטיול התאווררות אחרי תואר, אני אחרי צבא. סיפור היכרות הכי קסום בעולם. האישה הזו לימדה אותי חברות עם נשים מהי.

    מהרגע שדרכתי בנתב"ג אלו היו שנים של טיולים בחול, פסטיבלים וחוויות.

    השימוש ליווה אותי, הכרתי את עולם הפסיכדליים והעדפתי לחיות בעולם שם מאשר זה שכאן.

    בין לבין הספקתי להיתפס ע"י 4 ניידות על נהיגה בשכרות ומרדף ושוב עברתי מקום, שוב בורחת מעצמי, משנה אנשים, משנה בית, משנה את עצמי.

    כשנגמרה שלילת הרישיון שלי עברתי מאילת לתל אביב…

    סוף סוף חברתי לאנשים שלי, מצאתי אותם. באמת. בניתי בית בלב, כל אחד בגיל שונה, במקום שונה, נשמה גדולה וצבעונית.. ברבורים.

    ועם תל אביב שנהיה סרט של סמים, מסיבות, אנשים, ישיבות וטיולים אולי לקחתי את זה צעד אחד רחוק מעבר ליכולתי.

    במשך שנתיים הייתי ערה, אכלתי ארוחה אחת ביום בערך (תודה לוולט), מתפעלת אינסטגרם שיקרי וחיה בפומו שאני לא יודעת להסביר במילים. אם זה לא הספיק לי הכרתי מישהו מחיי הלילה שבמשך שנתיים היינו משתמשים יחד. זה היה קשר חולה ,אובססיבי ומנותק מהיגיון.

    בתחילת הקורונה עברתי הפלה טבעית ממנו ומעבר לזה אני לא ארחיב עליו.

    לאט לאט ובחוסר אלגנטיות הסמים כבר לא היו חברים שלי יותר. הם נהיו אויבים שלי, אויבים שלא הצלחתי להילחם בהם, וכל פעם שניסיתי עשיתי יותר. או החלפתי סם בסם בסם.

    תקופת הקורונה הפכה אותי כמו רבים לשקופה, כל מה שהסתיר את השימוש לפני נעלם. זה רק אנחנו והסמים כדי להעביר את הזמן ולהתמודד עם המציאות המטורפת.

    בהמשך חברים שלי עברו איתי רגעים שהמצב שלי לא טוב, שאני בדיכאון, שבורת לב או אגו, מדרדרת בלימודים, מגזימה עם השימוש ומאבדת את זה ,בעיקר את עצמי. וניסו להתערב ולעזור לי לצאת מהדיכאון ולהירגע. לא הקשבתי לאיש.

    יום שישי קרוב לכניסה שלי למרכז גמילה שבטיא, התמוטטתי נפשית. הפסיכולוגית שלי שלחה אותי באותו רגע לפסיכיאטרית שהפנתה אותי למכור נקי "פסיכותרפיסט".. שנתן לי כמות יפה של כדורים שאעבור את הימים הקרובים, מה שידעתי שאסור לו לעשות ושתקתי כי לא אכפת לי.. שמחתי על הממתקים החדשים. הוא רצה לשלוח אותי לאשפוזית לא מוכרת לשבועיים.

    להורים שלי הסיפור הזה לא נראה בלשון המעטה. אני כבר הייתי עיוורת. הם התחילו לברר על מקומות אחרים ואני בתגובה פרצתי מולם במלחמת עולם שלא יתערבו.

    אותו "פסיכותרפיסט" ביקש שאוציא אותם מהתמונה שאין לו כוח להתעסק בשטויות האלה, וכך עשיתי.

    רק שהם לא נתנו לזה לקרות, הם דרשו ממנו להפסיק ליצור איתי קשר והוא התקשר  וצרח עליי שהוא לא מוכן לקחת אותי לאשפוזית או לטפל במישהי כמוני. אני בוכה ומתחננת שלא ינטוש אותי בשיא. שוב אני נשארת עם התחושה הזו.

    משם אני נכנסת לתקופה של זוועות ההתמכרות, רגעים חשוכים עם עצמי ומול העולם.. בעיקר מול המשפחה שהתאספה ולא עזבה מאותו רגע. ועדיין העדפתי לא לחיות. התפללתי לא לחיות.

    למרכז גמילה שבטיא הגעתי בזכות אחי הגדול וחבר שלו שהתקשרו אליי וקיבלו איחולים לכבוד ה120 שנים הבאות.

    חבר של אחי הוא מכור נקי, בן אדם מבוגר מהצפון שכשהוא דיבר איתי בטלפון הוא לא התרגש ממני ולמרות הטירוף שלי, המילים שלו היו לי שפויות ומדויקות. זה תפס אותי ולמחרת נפגשתי עם שניהם.

    מאז הכול היסטוריה, הגעתי למרכז גמילה שבטיא כמו רובנו, אחרי חגיגת פרידה מה"אהבה" הכי גדולה שלי.

    לעולם אני לא אשכח את הדייט שלי עם עצמי בלילה שלפני אחרי שחגגתי עם חברים.

    היה לי נוהל דייטים עם עצמי בשימוש, שהייתי כמעט בקצה, לבד בבית. נוהל שלא יחזור.-

    נרות, חושך, קטורת, מוזיקה, קלפים, מחשב מוכן לכתיבה, כמה ג'וינטים מגולגלים לידו, צלחת, כוס יין.. וזהו עכשיו אפשר לצלול לכתיבה.. וכשאני צריכה רגע לשחרר את הראש מכתיבה ,אני עוברת לריקוד חופשי מול המראה. אלה היו הרגעים היחידים שידעתי לתקשר עם עצמי, ובלתקשר אני מתכוונת על לעמוד מול המראה- לדבר לעצמי, לענות לעצמי, לצחוק עם עצמי, לבכות עם עצמי ולכעוס על השדים שלי.

    בוקר אור באר שבע, מרכז גמילה שבטיא.

    הגעתי רזה להחריד כמו שאני מעודדת, שבורה נפשית, שבורת אגו, שבורת לב.

    אבודה ,חסרת אונים, חסרת זיכרונות וחסרת ביטחון.

    קיבלו אותי בידיים חמות, כמה אהבה. להקיא מזה, כל היום אוהבים אותי. זה הרטיט לי את הלב. זה המיס אותי לאט לאט. זה כל מה שהייתי צריכה.

    דיי מהר נקלעתי לקושי שלי עם בנות או שלהן איתי.. רק שהפעם סגרתי מעגל מדהים עם העניין הזה. תודה לך קארין מפילת האסימונים שלי. התמודדתי עם זה ובאחד ההתקפי חרדה היותר קשים העבירו אותי בשקט בשקט לחדר עם עוד שלוש בנות, אחרי שהתנגדתי נחרצות. רציתי למות אבל חייכתי. אחרי כמה ימים, רק חייכתי.

    גם חזרתי להריח, להיזכר והפסקתי להיות מצוננת אחרי שנתיים, חזרתי להתחבק עם אמא במיטה כמו ילדה קטנה, חזרתי להרגיש. הכול. אני לא מאמינה שפספסתי את כל התחושות האלה שנים. ומאותו רגע צמצמתי פערים ובכיתי את נשמתי במשך זמן ארוך. כל יום. כל היום. וזה לא הפסיק לא משנה מה עשיתי. זה יצא. זה היה צריך לצאת.

    שחררתי. שייצא. ואז בהמשך אני דקה צוחקת שעה בוכה וההפך. פתאום הייתה לי הארה ולמחרת ההארה הייתה כבר בתחת שלי. לא הייתי מאוזנת.

    לאט לאט התאזנתי.. וזה התחיל בשבת בארוחת שישי מרתקת ונקודה משמעותית בתהליך שלי.. שהתחלתי לקבל ולהבין. שובל המדריך לא השאיר לי ברירה – והעיר אותי כמו שהוא יודע.

    בערב הזה הייתי פנויה סוף סוף לקחת על עצמי משהו ששנים חלמתי לעשות באופן קבוע – הדלקת נרות, אסירות תודה.

    מאותם ימים התחילה העבודה של הדיוק של דנית, שהגיעה חבילה דיי שלמה כבר, אך שבורה.

    אחרי שלימדו אותי את כל הדרכים להתמודד עם התקפי חרדה, התגברתי על זה כבר לבד. דברתי ישר שהתחילו להתחמם לי הפנים ולהאיץ הלב.

    למדתי לדבר, בביטחון. לעמוד על שלי, למדתי לשים גבולות, די ברורים. למדתי מה אני צריכה, מה אני לא רוצה, מה אני חושבת שאני רוצה אבל אני רק חושבת אז זה בסדר.

    למדתי להבדיל בין טוב לרע, שיש אפור בין שחור ללבן, ויש בינוני בדרך למצוינות. חזרתי ללמוד!

    עליתי על הדרך.. אפילו הייתי כמה זמן בהיי מטורף שהלחיץ אותי ואז מצאנו את המינון הנכון.

    ויותר מכל מה שחששתי, גיליתי שאני יכולה להיות שמחה ולהיקרע מצחוק, בלי כלום!!!!! גיליתי את NA ושם גיליתי עולם שמאיר לי את הלב.

    אחרי כל זה נשארו איתי רק השקרים והקומבינות, והריק הזה די גדול.

    בכל יציאה הביתה הייתי מחשבת זמנים ועוצרת בתל אביב, או אצל חברים או כל מה שאסור.

    ואז הייתי מלשינה על הראש אחרי כמה ימים, ושוב.

    המחלה הזאת מתוחכמת והיא מגיעה במקומות הכי חלשים שלנו, בלי שנשים לב.

    אחת מהם הביאה אותי לטפס על הקירות, סיפור אמיתי, ולצרוח כמו משוגעת עם כוונה ללכת לתל אביב,

    רק שבאותו רגע החבר הכי טוב שלי אמר לי שאין לי לאן לחזור ושאני אתאפס מהר.

    אז גם את זה עברתי. כאן בשבטיא, בלי לברוח.

    הגיעה מלחמה. אז הפסקתי קצת עם השטויות..זו הייתה המלחמה הראשונה שחוויתי באמת.

    אבל חייבת לומר שהיה המון קסם בלחוות כאן את המלחמה.

    התהליך המשיך להתעצם עם פגישות משפחתיות ותכנונים לעתיד..

    אבל כיאה לי, המשכתי בשלי מתחת לפני השטח. אולי מתוך סקרנות. או דפוסים דפוקים.

    עברתי קווים אדומים בבית.. ולקחתי אחריות מלאה בכל מה שמשתמע מכך .התמודדתי מול כולם ומול עצמי בעיקר. לא ברחתי גם הפעם, למרות שזה היה מתבקש וקל. זו לא היתה אופציה בשבילי. הבנתי כמה אני חולה וכמה עבודה עוד יש.

    עם הכי הרבה אסירות תודה בעולם נשארתי עוד חודש, ולקחתי את זה בשתי ידיים מאותו רגע, את החודש האחרון.

    בלי קומבינות. בלי שקרים. עומדת מול הכול, עובדת יום יום, נכנעת כל יום מחדש, עושה כל מה שנדרש ממני, משקמת את האמון עם הצוות והקבוצה, נכנסת לשורש.

    עובדת לפי התוכנית באמת. כנות פתיחות ונכונות.

    גם את זה עברתי, כמו גדולה.

    מההתחלה ועד הסוף קמתי כל בוקר והייתי בתכנים. אני הגעתי שאני צמאה להחלמה

    כי כשנכנסתי בשער התכלת של שבטיא התחלתי במסע מול עצמי לפתור בעיה רוחנית, פיזית ונפשית

    עם פתרון פיזי, רוחני ונפשי.

    מול עצמי,

    מול המראה, שהיא אתם.

    מול הכוח העליון שלי.

    מול המטפלים שלי, שאני סומכת עליהם בפעם הראשונה בחיים.

    ומשם, לחזור הביתה לעצמי, לנשמתי היחידה.

    עם אמון שישחרר מחוסר הידיעה ,מהכניעה אל הדרך המובילה אל ייעודי-

    מתמסרת, חופשיה לחיות, להיות ערה לסימנים, לברוא מציאות מתוקנת, להשתמש באנרגיה נכון, לחשוב חיובי, להעריץ את גופי, מוחי ונשמתי הלומדים לרפא את עצמם, לשמוח, להנות, להרגיש רצויה, להיות ברורה, להפסיק להתנצל, להיות גמישה, להתנסות, להקשיב, לרקוד, לטייל, לצלול, לגעת, לאהוב, להחליף מלחמות באהבות, לקחת אחריות, לתת מעצמי, לשתף, להשתתף, לתקן, לחמול, לוותר, להיות לבד, להיות ילדותית, להיות סקסית, רכה, לשהות בחוסר אונים, לכאוב, בצעדים קטנים לאט לאט , לכבד את התזמון שלי, פשטות, אהבה עצמית, ענוה, יצירתית, להרגיש אהובה ,להקשיב לחוכמת הלב, מסופקת מבולבלת או קשה, להיות נאהבת, להציב גבולות, לבקש את שמגיע לי, להעז, להתנצל , להתחרט , להתחבר, להזדהות ,ללכת כשלא טוב לי ,לדעת מתי לשחרר שליטה, לתקן ,להרגיש.

    יודעת את כוחותיי, שלמה עם דרכי.

    יודעת את הטוב שלי. יודעת את הטוב של אהוביי.

    יודעת לחולל שינויים ,בתוכי, בחיי משפחתי, בעולם כולו.

    יודעת ולומדת כל יום מחדש, להיות, נוכחת.

     

    ולכם שותפיי למסע, נשמות גבוהות, שכל אחד מכם הוא עולם ומלואו –

    אנחנו כאן לעצירה באמצע מירוץ החיים, חישוב מסלול מחדש.

    נבחרנו לקבל מתנה.

    להכיר את עצמנו, דרך אנשים ועם האומץ להוריד מסכות ,הגנות ושריונות ששמרו עלינו במשך חיים שלמים.

    לפעמים נצחק ולא נאמין שאפשר לאהוב בעוצמות האלה – אהבה ללא תנאים את כל מי שסביבנו כאן,

    ואז נסתגר וכל אחד יעורר אצלנו טריגר, ונתכנס.. לבד, או עם קארין וניגע יחד איתה בעומקן של נקודות בחיינו והגלגל ימשיך להסתובב, וזה כל היופי..

    שהכול קורה והזמן תמיד עובר

    איך לתת לזמן לעבור זה החלטה שלנו. אפשר להילחם בזמן ובמבט לאחור להבין ואפשר פשוט לתת לזמן זמן. (משפט מעצבן ומעצבן כמה שהוא נכון).

    ולנשום נכון זה יותר בריא מכל כדור

    ולשתף בכנות ללא קומבינות נותן לנו תחושה נקיה בלב

    ולשמוע שאוהבים אותנו כל בוקר גורם לנו להרגיש שיש לנו הכול בחיים

    ולהיקרע מצחוק ולעשות שטויות כמו ילדים כשאנחנו כאן ונקיים זה ללכת לישון בתחושה הרבה יותר טובה מאשר ערב סטלות עם חברים

    ולהתקלח 10 פעמים ביום נותן תמיד תחושה טובה יותר מקודם, ונרגיש את זה כשרגל ימין דורכת על השטיח ויש אנחה של הקלה.

    ולקחת מישהו ולהגיד לו בצורה יפה את מה שקשה לנו מולו מראה לנו שיש גם דרך אחרת ביחסים.

    ולרשום אסירות תודה כל ערב ברצינות במחברת, ובכללי לרשום בלילה נותן לנו לעשות חשבון נפש יומי.

    ולעשות פעולות 24/7 שומר עלינו להמשיך להיות  נקיים. לפחות רק להיום.

    ולתרגל לעשות מה שלא נוח לנו- זה להתחיל באמת להקשיב לאנשי מקצוע פה ולא לעצמנו,

    כי מה שנוח לנו מתגלה כהרס עצמי במוקדם או במאוחר.

    ולהתעורר בבוקר, לשטוף פנים ולהתלבש ליום עבודה -זה משפר את התחושה והרצינות שלנו לגבי היום.

    ולהיות ולהנות מאנשים מוציא אותנו מריכוז עצמי.

    ולצאת הביתה בחיוך ולרצות לחזור כבר נותן לנו איזון

    ולהקשיב לאנשים שעלו על דרך נותן לנו אמונה.

    דבר אחרון.. המאבק, נמצא בתוכנו. אם הוא לא ייפתר שם, הוא אינו יכול להיפתר בשום מקום אחר.

    החיים מלאים בסיומים ובהתחלות חדשות.

    השתמשו במרווח הזה כדי לחגוג את שניהם –

    הסיום של הישן וההגעה של החדש.

    להיות מכור נקי זה זכות. יש כל כך הרבה אנשים שמרגישים חסרי אונים ואבודים בחוץ.

    זכינו לעלות על דרך חיים מודעת ורוחנית, שגם אנשים נורמטיביים מעבירים חיים שלמים בלי זה.

    אז מרימה תפילה לכל מי שסובל, ומרימה תפילה לכם ולי להמשיך לנצח את המחלה ולשמוח בתדר החיים האמיתיים.

    ולשבת כאן ולהקריא את זה, נותן לי תחושת גאווה.

    אז תודה על זמן קסם, שהיינו יחד בטוב וברע. שזכינו לחלוק את כל הצבעים אחד של השנייה,

    שנתתם לי אור. אני אוהבת כל אחד ואחת מכם ושמחה על כל קשר שנירקם כאן.

    עברתי תיקון של שנים ב4 חודשים אז תודה על כל יום שנכחתי כאן.

    אל תשכחו שיש מישהי שאוהבת אותכם כל יום מחדש

    ואל תשכחו מה אמר אברהם לינקולין….

    צריכה אותכם בחיים שלי

    ותמיד כאן

    דנית המכורה

     

    אנחנו כאן למענך…
    החופש מהתמכרות יכול להתחיל היום!
    לקבלת פרטים נוספים
    באופן דיסקרטי 058-712-4-712‬