פעם חשבתי שאפשר לעמוד במקום. שאפשר להגיע למקום טוב ופשוט להישאר שם. אבל החיים לא עובדים ככה, ובטח שלא הדרך הרוחנית
יש כוח שמתחת לכל דבר שלא מאפשר עמידה במקום. הוא דוחף או מושך, מזיז או מעכב, אבל הוא לעולם לא סטטי. אפילו כשנדמה שלא קורה כלום, הכוחות הללו ממשיכים לפעול, קדימה או אחורה. אפילו כשאני חושב שאני נמצא במצב יציב, משהו בתוכי תמיד ממשיך לזוז. אני לא יכול להחליט שמספיק לי מה שיש לי ולהפסיק לגדול וצמוח, זה פשוט לא עובד ככה.
זה אולי מעצבן לפעמים, העובדה שאין מקום מנוחה אמיתית. שאני לא יכול לומר סיימתי, הגעתי, עכשיו אני יכול להירגע. שכל יום אני צריך להתעורר ולהחליט מחדש איך אני רוצה להיות, מה אני רוצה לעשות עם הזמן הזה שיש לי. כאילו שלא משנה מה שהיה אתמול, כאילו אני מתחיל כל פעם מחדש. אם חושבים על זה בצורה כזו זה יכול להיות מאוד מעייף כי אני רוצה מקום בטוח שבו אוכל לנוח, להרגיש שהגעתי לאיזה יעד סופי. אבל האמת היא שיעדים סופיים זה דבר שקיים רק בדמיון שלנו, לא במציאות.
אבל לשמחתנו זה לא עניין של עייפות או מתח, אלא זה עניין של תנועה וחיות. כמו מים זורמים שלא עומדים במקום כי זה הטבע שלהם לזרום. כך גם הטבע שלנו הוא לזוז, לצמוח, להשתנות, להיות בתועה. תנועה זה חיים וקפאון זה מוות. הניסיון להקפיא את עצמנו במקום אחד, לא משנה מהו אותו המקום, זה מה שלא טבעי, לא התנועה עצמה. כשאני מפסיק להילחם בזרם ומתחיל לגלוש עליו, כמו גלשן על הגלים, הכל נהיה קל יותר. אולי אני לא צריך לשלוט בתנוע אלא פשוט להיות חלק ממנה. יש הבדל עצום בין להילחם במשהו ובין להשתתף בו.
התפילה והפעולות שמדברים עליהן בהחלמה זה לא סתם דברים שעושים על הדרך, כמו תחביב או פעילות העשרה. זו הדרך להתחבר לכוח הזה שמזיז הכל. זו הדרך להפסיק להתנגד לזרם ולהתחיל להיות חלק ממנו. זה לא אומר שאני מוותר על השליטה, זה אומר שאני מבין שמעולם לא הייתה לי שליטה אמיתית
מה שיש לי זה היכולת להיות חלק מהתהליך העצום הזה או לעמוד מהצד ולראות איך הוא שוטף ומטביע אותי. זו בחירה שחוזרת על עצמה כל יום, כל שעה, כל רגע.
כל בוקר אני מתעורר ויש לי בחירה פשוטה: להיות חלק מהתנועה הזאת או לנסות לעמוד נגדה, לגלוש על הגלים או לתת להם להישבר עלי, להתפלל ולפעול או לנסות לשרוד עוד יום בכוחות עצמי בלבד.
