השבוע הייתי בקניון והתבוננתי באנשים סביבי. כל כך הרבה אנשים עם תקווה שברכישה הבאה יגיע הפתרון, שהדבר הבא שיהיה שלי ירגיע את הצמא ותחושת החסר וגם אני הייתי כזה ועדיין אני שם לעיתים
שנים ארוכות אני מחפש תשובות במקומות הלא נכונים. כשהלב כאב, כשהיה לי משעמם, כשהרגשתי שחסר לי משהו , חיפשתי אותו בדבר הבא שאולי אני צריך לרכוש. כשהנשמה הרגישה ריקנות, הידיים הושטו אל הארנק. כל רכישה הייתה בגדר ניסיון לסתום את הבור הפנימי הזה, אבל הבור רק נעשה עמוק יותר. הכסף נגמר, הדברים התגלו כשטחיים, והריגוש מהרכוש החדש נעלם מהר והרגש של חוסר הסיפוק רק התחזק.
לעומת זאת, הפעמים שבאמת הרגשתי בהם שמחה אמיתית הייתה לא כשקניתי משהו, אלא כשעזרתי למישהו. השמחה האמיתית מתחילה במקום אחר לגמרי. היא מתחילה בלב שפתוח לאחרים, בידיים שמוכנות לעזור, בנשמה שמוצאת קשר עמוק יותר לחיים דרך אנשים והקשרים עמם. כשאני יושב עם חבר ומקשיב באמת, כשאני משתף במאבקים שלי , כשאני מרגיש שיש לי מקום בעולם ושיש כיוון למסע הזה , אז אני מרגיש עושר פנימי שאף כרטיס אשראי לא יכול לקנות. השמחה הזו זורמת מבפנים כמו מעיין טבעי, והיא שייכת לי באמת.
היום אני יודע שהחיפוש תמיד מתחיל מבפנים, לא בחנויות או באתרי קניות מקוונים. הקשר לעצמי, לאחרים ולמשהו גדול יותר ממני, שם נמצא מה שאני מחפש.
