היה מתעורר לעיתים קרובות בבוקר עם תחושה של כמו לחץ, סוג כזה של בהילות. עוד לא התאוששתי מהשינה והיד כבר מושטת אל הטלפון כדי לבדוק מה קורה בחדשות לבדוק מיילים ןווטסאפים או במילים אחרות, לחפש משהו שייתן לי תחושה של שליטה . אבל אז אני מאוד משתדל לעצור. אני מנסה להזכיר לעצמי שכל המאבק הזה והחיפוש אחר שליטה הוא בעצם המחלה.
אני זוכר איך זה היה להאמין שאני יכול לשלוט על הכל.
שנים שלמות ביליתי בתכנון , בחישוב, בניסיונות לצפות כל תרחיש אפשרי ולהכין לו תשובה. חשבתי שאם רק אהיה חכם מספיק, מהיר מספיק, ערני מספיק, אוכל להקדים את הבעיות ולמנוע כאב. זה נראה לי מאוד הגיוני , למה לא לנסות לשלוט על החיים שלי? הרי זה הדבר האחראי לעשות
אבל מה שלא הבנתי זה שהניסיון הזה לשליטה הפך להיות עבדות. כל יום מתחיל בניסיון להשאיר את הכל תחת שליטה, וכל יום נגמר בתחושת החמצה כי החיים פשוט לא עובדים ככה. אנשים עושים דברים לא צפויים, דברים קורים בלי לשאול אותי מראש, ותמיד יש משתנים שאי אפשר לצפות אותם מראש. "מחשבות רבות בלב איש ועצת השם היא תקום…"
הכניעה לא הגיעה ברגע אחד דרמטי, הכניעה הזו היא תהליך, הכניעה הזו היא משהו שצריך לתחזק כל הזמן.
הדבר המפתיע בכניעה הוא שהיא לא מרגישה כמו תבוסה. היא מרגישה כמו הקלה ושחרור . כמו להוריד תיק כבד אחרי יום שלם של הליכה. פתאום הבנתי שכל הדברים שדאגתי שיקרו אם לא אהיה בשליטה פשוט כנראה יקרו בכל מקרה ואולי הרבה פעמים, בגלל שניסיתי לשלוט עליהם יותר מדי.
יש משהו בכניעה אמיתית שפותח מקום לדברים שלא האמנתי שהם אפשריים. כשאני מפסיק לנסות לכוון הכל לכיוון שלי, החיים מתחילים לזרום בקצב שלהם. לא תמיד בכיוון שרציתי , אבל לרוב בכיוון שמתאים לי הרבה יותר ממה שדמיינתי.
היום, כשאני מרגיש את הדחף הישן לנסות לקחת שליטה על הכל, אני מזכיר לעצמי שזה בסדר לא לדעת איך הכל ייגמר, כי בסופו של דבר עם אשליית שליטה או בלי אנחנו אף פעם לא באמת יודעים אך הדברים יגמרו. אז למה לטבוע תחת גלי החיים אם אפשר פשוט לגלוש עליהם…
זו ממש לא חולשה להכיר בזה שיש דברים שאני פשוט לא יכול לשלוט עליהם. זו החוכמה היחידה שבאמת עובדת.
הידיעה שיש משהו גדול ממני, שאוהב אותי ודואג לי ושיכול לדאוג לדברים שאני לא מסוגל לטפל בהם. זה לא משנה איך אני קורא לזה – אלוהים, היקום, הכוח העליון, או פשוט החוכמה הקולקטיבית של כל האנשים שעברו את מה שאני עובר. הנקודה המשמעותית היא שאני לא לבד במסע הזה של החיים.
זה בטח לא אומר שאני לא צריך לעשות כלום ,אני עדיין צריך לעשות את החלק שלי. אבל זה כן אומר שאני לא צריך לשאת את כל המשקל האדיר הזה לבד, ושיש חוכמה שמעבר להבנה שלי שיכולה להדריך אותי כשאני מפסיק להתעקש לקחת שליטה, נכנע, ופשוט מתמסר…
