מלחמה, שירות צבאי והתמכרות – המסע מהקרב לשיקום

בחדרי הטיפול במרכז הגמילה שבטיא, אנו עדים לתופעה מורכבת ומטרידה שהולכת ומתעצמת בשנים האחרונות. יותר ויותר מטופלים מגיעים אלינו עם סיפור אישי שמשקף קשר עמוק ומסובך בין שירותם הצבאי, חוויות טראומטיות שעברו במדים, והתמכרות שהתפתחה כתוצאה מכך.

המציאות הישראלית, עם מלחמותיה הרבות, שירות החובה הארוך, ומערכת המילואים הייחודית, יוצרת תנאים שבהם חשיפה לטראומה צבאית אינה חריגה אלא חלק מהמציאות של אלפי גברים ונשים. מלחמת חרבות ברזל, שהחלה ב-7 באוקטובר 2023, הביאה איתה גל חדש של אתגרים נפשיים. אירועים טראומטיים חריפים , גיוסי מילואים ממושכים, והארכות שירות שלא היו מתוכננות ,כל אלה יצרו מציאות שבה רבים מוצאים עצמם מתמודדים עם עומס נפשי שקשה לשאת.

הקשר בין טראומה צבאית להתמכרות אינו ייחודי לישראל, אך המאפיינים שלו כאן שונים מאלה במקומות אחרים בעולם. שירות החובה האוניברסלי, שבו כמעט כל בן ובת 18 נכנסים למערכת הצבאית, אומר שהחשיפה לפוטנציאל טראומטי רחבה ביותר. מערכת המילואים הישראלית, שבה חיילים ממשיכים להיקרא לשירות פעיל עד גיל מתקדם יחסית, יוצרת מציאות של חשיפה חוזרת למצבי סיכון ולחץ.

נתונים מהמרכז הישראלי להתמכרויות מצביעים על כך שמתמודדים עם פוסט טראומה הם בסיכון גבוה של 40 אחוז להתמכר, לעומת עשרה אחוזים באוכלוסייה הכללית. כאשר מדובר בפוסט טראומה צבאית, הסיכון עשוי להיות אף גבוה יותר, בשל הטבע הייחודי של החוויות הצבאיות והאתגרים הספציפיים של השתלבות מחדש בחיי האזרחות

ההתמכרות שמתפתחת בעקבות טראומה צבאית יכולה ללבוש צורות שונות. לא מדובר רק בהתמכרות לחומרים כמו אלכוהול או סמים, אלא גם בהתמכרויות התנהגותיות למיניהן. חלק מוצאים מפלט בהתנהגויות סיכון, אחרים מפתחים תלות בתרופות מרשם, ויש שמפתחים התמכרויות לפעילויות שנותנות להם תחושה זמנית של שליטה או הקלה מהכאב הנפשי.

מה שמסבך את התמונה הוא שההתמכרות לעיתים קרובות מסווה את הטראומה הבסיסית. המטופל מגיע אלינו בגלל בעיית ההתמכרות, אך במהלך התהליך הטיפולי מתגלה שמתחת לשטח מסתתרת טראומה שלא טופלה. לפעמים זוהי טראומה מאירוע ספציפי שקרה במהלך השירות, ולפעמים מדובר בטראומה מצטברת שנבנתה לאורך תקופה ארוכה של חשיפה ללחץ וסכנה.

מטרתו של מאמר זה היא להאיר את המורכבות של הקשר בין שירות צבאי, טראומה והתמכרות במציאות הישראלית הייחודית. נבחן את הגורמים שמביאים להתפתחות התמכרות בעקבות שירות צבאי, נדון באתגרים הספציפיים שעומדים בפני מטופלים אלה, ונציג דרכי טיפול והחלמה מותאמות למציאות שלנו. זהו נושא שנוגע לאלפי משפחות ישראליות, ורק דרך הבנה עמוקה ומענה מתאים נוכל לעזור למי שנתנו את מיטב שנותיהם לשירות המדינה למצוא את דרכם חזרה לחיים מלאים ובריאים.

הטראומה הצבאית הייחודית – מעבר לשדה הקרב

השירות הצבאי, במיוחד בתפקידי לחימה, חושף את החיילים למציאות קיצונית שרובנו לא יחוו לעולם. זו לא סתם "עבודה קשה" – זוהי התנסות שמערערת את הבסיסים הבסיסיים ביותר של הקיום האנושי. הטראומה הצבאית נבדלת מטראומות אחרות בכמה מאפיינים מהותיים שהופכים אותה לייחודית במורכבותה ובהשפעותיה הארוכות.

חשיפה למציאות אלימה – כאשר הרגיל הופך לקיצוני

החייל הצעיר שנחשף לשדה קרב עובר תהליך נפשי מהיר ודרמטי. במרוצת ימים ספורים, הוא עובר ממציאות שבה האלימות הפיזית היא חריגה למציאות שבה היא יומיומית. המוח האנושי נאלץ להתמודד עם תמונות, צלילים וריחות שהגוף לא מיועד לעבד.

המחקר מראה שהחשיפה החוזרת לאלימות קיצונית יוצרת שינויים נוירולוגיים ממשיים במוח. האמיגדלה, שאחראית על תגובות הפחד והלחץ, הופכת להיות רגישה יותר, בעוד האזורים האחראים על הגיון ועיבוד רגשי עלולים להיפגע. זה לא "חולשה אופי" כפי שלעיתים יהיו כאלו שירגישו כך, אלא זוהי תגובה ביולוגית טבעית לחשיפה לא טבעית.

חיילים רבים מתארים תחושה של "מציאות כפולה". מחד, הם ממשיכים לתפקד כלוחמים יעילים, ומאידך, הם חווים תחושת ניתוק פנימית מהמתרחש. זה מנגנון הגנה נפשי שעוזר לשרוד ברגע , אך יוצר בעיות משמעותיות כשמגיע הזמן לחזור למציאות האזרחית.

העומס הנפשי של האחריות על חיי אחרים

אחד המרכיבים הכבדים ביותר בשירות הצבאי, במיוחד בתפקידי לחימה ופיקוד, הוא נשיאת האחריות על חיי אחרים. זה לא רק הלחץ המקצועי הרגיל של לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר אלא זוהי אחריות אמיתית על קיומם הפיזי של בני אדם אחרים.

המפקד שצריך לשלוח חיילים למשימה מסוכנת , החייל שצריך לקבל החלטות מיידיות שעלולות להשפיע על חיי חבריו, הלוחם שצריך לבחור בין הצלת חברו לביצוע המשימה ,כל אלה מטילים עומס נפשי שלא קיים כמעט בשום מקצוע אחר. החברה האזרחית לא מכינה אותנו למימד הזה של אחריות.

כשמשהו משתבש , וכמעט תמיד משהו משתבש במלחמה ,הרגש של אשמה יכול להיות מכריע. גם אם החלטה התקבלה על סמך כל המידע הזמין באותו רגע, גם אם הפעולה הייתה נכונה מבחינה טקטית, הרגש האנושי הטבעי הוא להטיל על עצמו אחריות מוחלטת. זו אחת הסיבות שלוחמים רבים מתקשים לסלוח לעצמם גם שנים אחרי השירות.

קונפליקטים מוסריים ושבירת תפיסות העולם

הצבא מטבעו מביא חיילים למצבים של קונפליקט מוסרי עמוק. מרבית האנשים גדלים עם ערכים בסיסיים של כבוד לחיים, הימנעות מפגיעה באחרים , ואמפתיה לסבל אנושי. השירות הצבאי מעמיד אותם במצבים שבהם עליהם לעיתים לפעול בניגוד לערכים אלה , או לפחות במצבים שבהם הגבול בין נכון ללא נכון הופך להיות מטושטש.

הקונפליקט לא נוגע רק למצבי לחימה ישירה. גם החייל שמבצע משימות שמירה, בדיקות או פעולות מבצעיות אחרות נתקל בדילמות מוסריות. האם לבצע פקודה שנראית לו בעייתית? איך להתמודד עם מצבים שבהם הוא רואה סבל של אזרחים ? איך לשמור על האנושיות שלו כשהסביבה דורשת ממנו להיות "מכונת מלחמה" יעילה?

שבירת תפיסת העולם הזו יוצרת מה שנקרא "פציעה מוסרית" – פגיעה בזהות הערכית והמוסרית של האדם. זה לא פחות טראומטי מפציעה פיזית, ולעיתים אף יותר. האדם מאבד את הביטחון הבסיסי שלו בעולם כמקום הגיונני ומוסרי, ואת הביטחון בעצמו כאדם טוב וראוי

התוצאה היא לעיתים תחושת ניכור עמוקה , מהעולם האזרחי שלא מבין את מה שעבר, מהמשפחה שרוצה שהוא יחזור להיות כמו שהיה, ולעיתים גם מעצמו. המעבר מהזהות הצבאית הברורה לזהות האזרחית הלא ודאית הופך להיות מורכב במיוחד כשתפיסת העולם הבסיסית נפגעה.

מהמדים לחיי אזרחות בחברה הישראלית

המעבר מהשירות הצבאי לחיים האזרחיים הוא תהליך מורכב בכל מקום בעולם, אבל במציאות הישראלית הוא מקבל מימדים ייחודיים שמעצימים את הקשיים. שילוב של גורמים ייחודיים למדינת ישראל , ממלחמות ממושכות ועד לתרבות צבאית חזקה, הופך את המעבר הזה לאתגר נפשי משמעותי שלעיתים מוביל גם להתמכרויות.

מסביבה מובנית לחופש הבלתי נסבל

החיים הצבאיים מספקים למשרתים מסגרת קיום מובנת וברורה. כל דקה ביום מוגדרת , כל פעולה ברורה, כל החלטה עוברת במסגרת היררכיה מוכרת. הלוחם יודע בדיוק מה מצפים ממנו, מה המשימה שלו, ואיך נמדד הביצוע שלו. זו מסגרת שמעניקה ביטחון וזהות ברורה, גם אם המחיר הוא ויתור על אוטונומיה אישית.

כשהחייל משתחרר לחיים האזרחיים, הוא נזרק לעולם של אפשרויות אינסופיות ובחירות קשות. פתאום הוא צריך להחליט מה ללמוד , איפה לעבוד, איך לתכנן את העתיד, להתמודד עם ענייני משפחה או זוגיות, החלטות שהוא לא נאלץ לקבל או להתמודד איתן במסגרת הצבאית הברורה. מצד אחד זה החופש שכל כך חיכה לו, אבל הוא מגלה שהוא לא תמיד מצליח להתמודד איתו.

המעבר הזה מורגש במיוחד בקרב לוחמים ששירתו בתפקידים קרביים. הם רגילים לפעולה מיידית, לתוצאות ברורות, לחשיבות מוחשית של מה שהם עושים. בחיים האזרחיים, הכל נראה איטי יותר , מופשט יותר, ולעיתים הרבה פחות משמעותי. הלימודים נראים טריוויאליים לעומת מה שעברו, העבודה האזרחית נראית חסרת משמעות לעומת "הצלת חיים" שעשו בצבא.

התחושה של "מה הטעם?" הופכת להיות דומיננטית. בלי המבנה החיצוני שהכוון אותם במסגרת הצבאית, רבים מוצאים את עצמם נסחפים , מחפשים משמעות ומטרה שקשה למצוא בעולם האזרחי המורכב והלא ברור.

מהמלחמה הממושכת לשגרה שאיבדה משמעות

מה שמייחד את המציאות הישראלית ממדינות רבות אחרות הוא שהמלחמה לא מסתיימת בסוף השירות הסדיר. מלחמת "חרבות ברזל" ששינתה את פני המציאות הישראלית הביאה איתה תחושה של מלחמה ממושכת שלא נגמרת. החיילים ששוחררו מגלים שהמעבר ל"שגרה" הוא אשליה – המלחמה ממשיכה, והם כבר לא חלק ממנה באופן פעיל עד שהם נקראים שירות לשירות מילואים ועיתים יותר מפעם או פעמיים בשנה.

זו תחושה מתסכלת ומבלבלת במיוחד. מצד אחד, יש הקלה על היציאה מהסכנה הפיזית הישירה ומהלחץ המתמיד. מצד שני, יש תחושת אשמה על ה"נטישה" של החברים שנשארו, תחושת חוסר רלוונטיות, וקושי להתרכז בדברים שנראים פעוטים לעומת מה שקורה שם.

השגרה האזרחית – הלימודים, העבודה, החיים החברתיים – נראים תחליף חיוורים לעצימות והריגוש של החיים בזמן מלחמה. המוח שהסתגל לרמות אדרנלין גבוהות ולחשיבות קריטית של כל החלטה, מתקשה להתרגש מהצלחות קטנות או לראות משמעות בפעילויות שגרתיות.

התוצאה היא לעיתים תחושה של קיום אנמי, הכל נראה עמום, חסר עניין , ובעיקר חסר את המשמעות הברורה שהייתה למשימות הצבאיות. זה קרקע פורייה לחיפוש אחר חלופות : חומרים, התנהגויות סיכון, או פעילויות קיצוניות אחרות שיחזירו את התחושה של "חיים אמיתיים".

גיוסי המילואים החוזרים והעומס הנפשי המצטבר

המציאות הישראלית יוצרת תופעה ייחודית של גיוסי מילואים חוזרים ונשנים, שמורכבת עוד יותר את תהליך המעבר לחיים האזרחיים. בניגוד למדינות אחרות שבהן השירות הצבאי מסתיים בנקודת זמן ברורה, הישראלי ממשיך להיקרא למילואים במשך שנים רבות אחרי השחרור.

כל גיוס מילואים הוא למעשה אפשרות לחזרה לטראומה. זה לא רק המעבר הפיזי למדים ולבסיס , זה חזרה לזהות הצבאית, לדפוסי החשיבה והתגובה, ולמורכבויות הנפשיות שהאדם ניסה להתמודד איתן בחיים האזרחיים. זה כמו לפתוח פצע שוב ושוב דווקא כשהחל להתרפא.

המעגל הזה של "יציאה וחזרה" יוצר תחושה של חוסר יכולת להמשיך הלאה. בדיוק כשהאדם מתחיל להסתגל לחיים האזרחיים, למצוא קצב חדש, לבנות זהות חדשה, מגיע הזימון למילואים והכל חוזר מההתחלה. המשפחות מתקשות להבין , מקומות העבודה מתלוננים, והאדם עצמו מרגיש כמו שהוא לכוד בין שני עולמות ולא באמת שייך לאף אחד מהם.

המצב מורכב עוד יותר בגלל שגיוסי המילואים לא תמיד קשורים למצבי חירום ברורים. לעיתים זה שירות שגרתי , שמירות, או הכשרות. המשמעות היא שהאדם לא יכול אפילו להתכונן נפשית למעבר חד בין "זמן מלחמה" ל"זמן שלום" – הגבול מטושטש, והחיים הופכים להיות ערבוביה מתמדת.

העומס הנפשי המצטבר של המעברים החוזרים הללו יוצר עייפות נפשית עמוקה. האדם מפסיק לנסות להשקיע בתהליך ההסתגלות לחיים האזרחיים, כי הוא יודע שבעוד כמה חודשים הוא יחזור שוב למדים. זה יוצר תחושה של מצב תלוי באוויר שקשה מאוד לחיות איתה, ושעלולה להוביל לחיפוש אחר דרכים להרגעה או בריחה מהמתח המתמיד.

התרבות הצבאית הישראלית והתמכרות

התרבות הצבאית הישראלית עיצבה דפוסי חשיבה והתנהגות ייחודיים שמשפיעים על הדרך שבה לוחמים מתמודדים עם קשיים נפשיים. ערכים שהיו הכרחיים להישרדות בשדה הקרב הופכים לעיתים למכשולים בתהליך ההחלמה מטראומה ובמניעת התמכרויות. הבנת הדינמיקה הזו חיונית להבנת הקשיים הייחודיים שעמם מתמודדים לוחמים ישראלים.

"תרבות החוזק" והקושי לבקש עזרה

הצבא הישראלי מקדם תרבות של חוזק ועמידות שהיא הכרחית למוראל הלחימה ולביטחון המדינה. המסר שמועבר לחיילים הוא ברור: אתה צריך להיות חזק, לעמוד בלחץ, להתמודד עם קשיים בלי להתלונן. זה לא סתם אידיאולוגיה, זו דרישה מעשית להישרדות במציאות המורכבת של המזרח התיכון.

הבעיה מתחילה כשהדפוסים הללו ממשיכים גם אחרי השחרור. החייל לשעבר שמתמודד עם סיוטים, חרדות, או קשיים אחרים קולט מסר חברתי-תרבותי שהוא צריך "להתגבר על זה" בעצמו. "תהיה חזק" הופכת להנחיה פנימית שמונעת מאנשים לחפש עזרה מקצועית כשהם זקוקים לה.

התופעה מורכבת במיוחד כשמדובר בלוחמי יחידות קרביות או בחיילים שהיו נחשבים קשוחים בצבא. ההגדרה העצמית שלהם בנויה על היכולת להתמודד עם הכל, ובקשת עזרה נתפסת כהודאה בכישלון אישי חמור. זה יוצר מעגל קסמים: ככל שהבעיות מחמירות, כך הם מתעקשים יותר לטפל בהן לבד , דבר שמחמיר אותן עוד יותר.

המחיר של האמונה בחוזק עצמי מוחלט הוא לעיתים פנייה לפתרונות עצמיים הרסניים. חומרים פסיכואקטיביים הופכים להיות "פתרון" פרטי שלא דורש הודאה בחולשה מול אחרים. האלכוהול, סמים, או תרופות מרשם נראים כדרך לשמור על הדימוי החיצוני של חוזק תוך טיפול בכאב הפנימי. זה רק מעמיק את הבעיה ויוצר תלות, אבל נשמר הדימוי העצמי של "אני יכול להסתדר לבד"

דחיקת רגשות כמיומנות הישרדותית שהופכת למכשול

אחת המיומנויות הבסיסיות שלוחמים צריכים לפתח היא היכולת לדחוק רגשות בזמן הפעולה. במהלך קרב, חירום, או משימה מבצעית, הביטוי הרגשי יכול להיות מסוכן. הוא יכול לפגוע בשיפוט, להשפיע על קבלת החלטות, ולסכן חיים. הלוחם הטוב הוא זה שמצליח "לכבות את הרגשות" כשצריך ולתפקד באופן רציונלי וקר.

היכולת הזו מתפתחת ומתחזקת במהלך השירות עד שהיא הופכת לרפלקס אוטומטי. הבעיה היא שהמוח לא מבחין בין זמן פעולה לזמן רגיל. מה שהיה מיומנות הישרדות חיונית בשדה הקרב הופך למכשול בחיים הרגילים, שבהם ביטוי רגשי הוא חלק בסיסי מתפקוד בריא

החייל/אזרח מוצא את עצמו מנותק מהרגשות שלו גם במצבים שבהם הם הכרחיים. בזוגיות, בחברויות, ביחסים עם ילדים. הוא מתקשה לזהות מה הוא מרגיש, לבטא את הרגשות, ולהבין את הצרכים הרגשיים של אחרים. זה יוצר קונפליקטים בין-אישיים, תחושת ניכור, ובדידות עמוקה.

הניתוק הרגשי גם מונע מהאדם לעבד את הטראומות שעבר. במקום להתמודד עם זיכרונות כואבים, עם רגשות אשמה או כעס, הוא ממשיך לדחוק אותם. אבל הרגשות הדחוקים לא נעלמים – הם מצטברים ולוחצים ודרשים מוצא. חומרים פסיכואקטיביים הופכים להיות דרך ל"השתיק" את הלחץ הפנימי הזה, או להיפך – דרך לאפשר לרגשות הדחוקים לצאת בצורה מבוקרת.

המתח בין חובת השירות לצרכים הנפשיים

המציאות הישראלית יוצרת מתח ייחודי בין הצורך הלגיטימי לטפל בפגיעות נפשיות לבין הציפייה החברתית להמשך תרומה למאמץ הביטחוני. זה לא רק עניין של לוחמים פעילים, זה משפיע גם על וותיקים שמתמודדים עם השלכות של שירותם.

החברה הישראלית מצפה מחיילים משוחררים שיהיו זמינים למילואים, יתרמו לחינוך הביטחוני של הדור הבא, ויהוו דוגמה אישית לערכים ציוניים וביטחוניים. זה מעמיד אותם במצב בלתי אפשרי,מצד אחד הם זקוקים לטיפול ולהחלמה מהטראומות שעברו, ומצד שני הם חשים לחץ חברתי להמשיך "לתת" ו"להיות חזקים".

המתח הזה מתבטא בכמה רמות. ברמה הפוליטית-חברתית, יש קושי להכיר בכך שגיבורי המלחמות זקוקים לעזרה כי זה סותר את הנרטיב של החוזק הישראלי. ברמה הכלכלית, הטיפול הנפשי ארוך הטווח דורש השקעה משמעותית שלא תמיד זוכה לאישור תקציבי. ברמה הפרטית, החייל עצמו מתקשה לקבל את העובדה שהוא זקוק לעזרה, כי זה עלול להשפיע על יכולתו להמשיך לתרום.

התוצאה היא שרבים בוחרים לטפל בבעיותיהם בשקט, בלי לפנות למסגרות הרשמיות. הם מפחדים שהגשת בקשה לטיפול נפשי או הכרה בפגיעה נפשית עלולה לפגוע במעמדם החיילי, ביכולתם להיקרא למילואים, או בתפיסה החברתית שלהם. זה מוביל לטיפול עצמי באמצעות אלכוהול או סמים, שנראה כפתרון מקומי שלא מסכן את המעמד החברתי או הצבאי.

דפוסי התמכרות ייחודיים בקרב חיילים ולוחמים

המחקר המדעי מגלה דפוסים ברורים של התמכרות בקרב חיילים ולוחמים לשעבר שנבדלים מאלו שבאוכלוסייה הכללית. כ-11% מהוותיקים שפונים לראשונה למתקני הבריאות של משרד הוותיקים בארה"ב סובלים מהפרעת שימוש בחומרים ו74% מוותיקי וייטנאם עם אבחנה של הפרעת שימוש בחומרים סובלים גם מפוסט-טראומה, בעוד 63% מוותיקי עיראק ואפגניסטן עם הפרעת שימוש בחומרים סובלים גם מפוסט-טראומה במציאות הישראלית , כ-30% מאלו עם תסמיני פוסט-טראומה עלולים לפתח תלות או התמכרויות כתגובה רגשית למצוקה שהם חווים

מהאדרנלין הגבוה לחיפוש אחר עוררות חלופית

אחד הגורמים המרכזיים להתפתחות התמכרויות בקרב לוחמים קשור לשינויים הנוירוביולוגיים שמתרחשים כתוצאה מחשיפה ממושכת למצבי לחץ קיצוניים. השירות הצבאי, במיוחד בתפקידי לחימה, מתאפיין ברמות אדרנלין וקורטיזול גבוהות במשך תקופות ארוכות. המוח מסתגל למצב הזה ומתרגל לתפקד ברמות עוררות קיצוניות.

המחקר מראה שהחשיפה החוזרת לאלימות קיצונית יוצרת שינויים נוירולוגיים ממשיים במוח, כאשר האמיגדלה הופכת רגישה יותר בעוד האזורים האחראים על הגיון ועיבוד רגשי עלולים להיפגע. כשהחייל עובר לחיים האזרחיים, הוא מתמודד עם מה שניתן להגדיר כ"גמילה מאדרנלין". החיים הרגילים נתפסים כחסרי עניין ועוררות, והמוח מחפש דרכים להחזיר את רמת הפעילות הגבוהה שהתרגל אליה.

זה מסביר מדוע חלק מהחיילים המשוחררים נמשכים לפעילויות סיכון או לחומרים ממריצים. הקוקאין, האמפטמינים , או חומרים אחרים שמעוררים את מערכת העצבים מספקים תחליף זמני לעוררות הטבעית של מצבי קרב. מה שמתחיל כניסיון להחזיר תחושה מוכרת הופך בהדרגה לתלות פיזית ונפשית. במציאות הישראלית, תופעה זו מורכבת עוד יותר בגלל גיוסי המילואים החוזרים שמחזירים את הלוחמים למצבי עוררות גבוהה באופן מחזורי , מה שמקשה על תהליך ההסתגלות לחיים האזרחיים.

חומרים כ"תרופה" לזיכרונות טורדניים ותחושת חוסר משמעות

הקשר בין פוסט-טראומה להתמכרות מבוסס על מה שחוקרים מכנים "השערת הטיפול העצמי". במחקרים אמריקאיים, 27% מהחיילים המשוחררים שמאובחנים עם פוסט-טראומה סובלים גם מהפרעת שימוש בחומרים, ויותר מ-2 מתוך 10 חיילים משוחררים עם פוסט-טראומה סובלים גם מהפרעת שימוש בחומרים. ניתן להניח שדפוסים דומים קיימים גם בקרב לוחמים ישראלים, אם כי המחקר המקומי בנושא מוגבל יחסית.

כ-65% מהחיילים המשוחררים האמריקאים הנכנסים לתכניות טיפול מדווחים על אלכוהול כחומר שבו הם משתמשים בתדירות הגבוהה ביותר , כמעט פי שניים מהאוכלוסייה הכללית בישראל, למרות שהנתונים הספציפיים פחות זמינים, ניתן לראות דפוסים דומים בקרב לוחמים לשעבר או במילואים, שמשתמשים באלכוהול כ"מרדים" לזיכרונות טראומטיים, סיוטים, והתקפי חרדה.

במחקר אמריקאי, בשנת 2018, 41,000 וותיקים אובחנו עם התמכרות למשככי כאבים. בישראל, רבים מהלוחמים חוזרים עם פציעות פיזיות שדורשות טיפול בכאב, והתרופות שנרשמות להם – אופיואידים ובנזודיאזפינים – יוצרות תלות פיזית במהירות, במיוחד כאשר הן משמשות גם להתמודדות עם תסמינים נפשיים. רוב מרכזי הטיפול הישראליים שמטפלים בחיילים משוחררים עם פוסט-טראומה (נכון למועד כתיבת שורות אלו) לא מתמחים בטיפול בהתמכרות ועלולים לא לזהות את הקשר.

התמכרות להתנהגויות סיכון כדרך לחזור ל"תחושת חיים"

דפוס מורכב נוסף הוא ההתמכרות להתנהגויות סיכון עצמי. במחקרים אמריקאיים, עד 30% מהחיילים המשוחררים מפתחים פוסט-טראומה בשלב כלשהו בחייהם וחלק מהם מוצאים שהדרך היחידה להרגיש "חיים" שוב היא חשיפה למצבי סכנה.

זה נובע מכך שבמהלך השירות הצבאי, במיוחד בתקופות לחימה אינטנסיבית, החיילים חווים רגשות עזים של חיות ומשמעות. החזרה לחיים האזרחיים יוצרת ניגוד חד – הכל נראה "אפור" ולא משמעותי. וחלק מהחיילים המשוחררים מחפשים עימותים פיזיים, נהיגה מסוכנת, הימורים בסכומים גדולים, או פעילויות אחרות שמחזירות את התחושה של סכנה אמיתית ותוצאות קריטיות.

. דפוס זה רלוונטי גם למציאות הישראלית, שבה תרבות החוזק והקשיחות הצבאית יוצרת מכשולים לפנייה לעזרה מקצועית.

התמכרויות אלו מיוחדות במינן כי הן לא נובעות מחיפוש אחר הנאה אלא מניסיון אמיתי לרפא ולהתמודד עם תסמינים לא מטופלים. זה הופך את הטיפול למורכב במיוחד, שכן הוא דורש הבנה של הטראומה הבסיסית לצד הטיפול בהתמכרות עצמה , אתגר שעומד הן בפני המערכת האמריקאית והן בפני המערכת הישראלית.

לסיכום:

המאמר סקר את המורכבויות הייחודיות של הטראומה הצבאית והתמכרות במציאות הישראלית, תוך הסתמכות על מחקרים מקומיים ובינלאומיים. התמונה העולה מהניתוח מצביעה על מספר ממצאים מרכזיים הדורשים התייחסות מקצועית מעמיקה.

הטראומה הצבאית הישראלית נושאת מאפיינים ייחודיים הנובעים מהמציאות הביטחונית המתמשכת. החשיפה למציאות אלימה , העומס הנפשי של אחריות על חיי אחרים, והקונפליקטים המוסריים שנוצרים בשדה הקרב : כל אלו יוצרים סוג מיוחד של פציעה נפשית שמשפיעה על הזהות הבסיסית של הלוחם.

המעבר מהשירות הצבאי לחיים האזרחיים מורכב במיוחד בגלל גיוסי המילואים החוזרים והמלחמה הממושכת. החיילים נאלצים לעבור שוב ושוב בין הזהות הצבאית לזהות האזרחית, מה שמונע תהליך הסתגלות יציב ויוצר עומס נפשי מצטבר. המציאות הביטחונית הלא נגמרת אינה מאפשרת "סגירה" של החוויה הצבאית.

התרבות הצבאית הישראלית, המדגישה חוזק ועמידות, יוצרת מכשולים לפנייה לטיפול. תרבות זו, שהיא הכרחית למוראל הלחימה, הופכת לבעייתית כשמדובר בטיפול בטראומה. הקושי לבקש עזרה, הנטייה לדחוק רגשות, והמתח בין צרכים נפשיים לציפיות חברתיות, כל אלו תורמים להחמרת הבעיה.

דפוסי ההתמכרות בקרב לוחמים ישראלים משקפים דפוסים בינלאומיים אך עם מאפיינים ייחודיים. החיפוש אחר עוררות חלופית לאדרנלין הגבוה של הקרב, השימוש בחומרים כ"טיפול עצמי" לזיכרונות טראומטיים, וההתמכרות להתנהגויות סיכון כדרך לחזור ל"תחושת חיים". כל אלו מייצגים ניסיונות להתמודד עם הפער בין החוויה הצבאית העזה לחיים האזרחיים הנתפסים כחסרי משמעות.

הגישות הטיפוליות הישראליות התפתחו תוך התמודדות עם האתגרים הייחודיים הללו. הטיפול ממוקד הטראומה צריך להתמודד עם המורכבות הישראלית של מציאות ביטחונית מתמשכת. שיקום הזהות האישית צריך להתבצע במקביל לשמירה על הזהות הצבאית שעלולה להידרש שוב. בניית רשתות תמיכה צריכה לכלול קהילות של חיילים משחוררים וחיילי מילואים ולוחמים שמבינים את החוויה הייחודית.

האתגרים המרכזיים הם:

ברמה האבחונית: זיהוי מוקדם של לוחמים בסיכון מתקשה בגלל הסטיגמה החברתית ותרבות החוזק. הקשר בין טראומה להתמכרות לעיתים אינו מזוהה במערכות הטיפול הקיימות.

ברמה הטיפולית: פיתוח מודלים טיפוליים שמתמודדים עם הרציפות של המציאות הביטחונית מהווה אתגר מקצועי ייחודי. הטיפול צריך לשמור על איזון עדין בין ריפוי הטראומה לשמירה על יכולות התפקוד הנדרשות לשירות עתידי.

ברמה החברתית: שינוי תרבותי בגישה לבקשת עזרה דורש מהפכה בתפיסות הבסיסיות של החברה הישראלית לגבי חוזק , גבורה, והתמודדות עם קשיים נפשיים.

ברמה המערכתית: שיפור הקישור בין המערכת הצבאית למערכת האזרחית , פיתוח תוכניות מעקב ארוכות טווח, והרחבת נגישות הטיפול דורשים שינויים מבניים מקיפים.

היום כבר ברור כי יש צורך בגישה רב-מערכתית שמשלבת טיפול מקצועי עם תמיכה קהילתית , מניעה עם התערבות, וטיפול אישי עם טיפול קבוצתי. המציאות הישראלית דורשת פיתוח מודלים טיפוליים שמבינים את הייחודיות התרבותית והביטחונית, תוך למידה מהתנסויות בינלאומיות והתאמתן למציאות המקומית