היום ניסיתי לתקן את כל האנשים סביבי. זה התחיל בשיחת טלפון עם אמא שלי, המשיך עם הקופאית בסופר שלא חייכה מספיק , והסתיים עם השכן שחנה לא במקום הנכון. בכל פעם הרגשתי את החום הזה עולה בחזה, הכעס שהעולם לא מתנהג כפי שצריך.
מתי הפכתי למנהל התיקונים של היקום? יש לי רשימה נסתרת בראש של איך כל דבר צריך להיות. איך אנשים צריכים לדבר, איך הם צריכים לנהוג, איך התנועה צריכה לזרום ואיך מזג האוויר צריך להתנהג.
כשהמציאות לא מתאימה לרשימה שלי , אני מתחיל לכעוס, לדחוף ולמשוך, כאילו אני יכול לכפות על החיים להתנהל לפי התסריט שאני כתבתי. זה מעייף. זה כמו לנסות לשחות נגד זרם חזק. יש לי חבר שתמיד אומר שכשהוא מתווכח עם המציאות, המציאות תמיד מנצחת. ואני בכל זאת ממשיך לנסות לנצח אותה.
יש משהו מאוד משחרר בלהרפות
אתמול ישבתי במרפסת ושחררתי את הצורך לתקן את כל מה שלא בסדר ב. לא תיקנתי את הכיסא שלא עמד ישר, לא הערתי למישהו שדיבר חזק מדי, ולא סידרתי את הספרים על השולחן.
פתאום הבנתי משהו , כשאני לא עסוק בלנהל את הכל , יש לי כוח ליהנות ממה שכבר קיים. השיחות נשמעו יותר טוב, האנשים נראו יותר אמיתיים, ואני הרגשתי חלק מהכול במקום מעל כולם.
לחשוב ולתכנן זה לא הבעיה , הבעיה היא כשאני חושב שהתוכנית שלי זה החוק. כשאני נאחז ברעיונות שלי כאילו הם האמת היחידה . זה כמו ללכת עם מפה ישנה ולהתעקש שהדרכים לא השתנו. כל הכעס הזה שאני מרגיש כלפי העולם הוא בעצם הכעס שהדרכים לא נראות כמו במפה שאני ציירתי לעצמי.
עכשיו אני מנסה ללכת עם מפה כזאת שאפשר לעדכן אותה בדרך, מפה שכל הזמן מעדכנת מסלול מחדש. אני מבין שאני יכול לתכנן דברים ואפילו לעשות פעולות, אבל התוצאות לא בשליטתי.
