התמכרות לכדורים היא אחת הבעיות הנפוצות ביותר בימינו, והיא לא מכירה גבולות חברתיים או כלכליים. אנשים רגילים לחלוטין – אמהות, אבות, אנשי מקצוע מצליחים – מוצאים את עצמם לכודים במעגל קשה של תלות פיזית ונפשית. לרוב, מה שמתחיל כטיפול רפואי לגיטימי הופך בהדרגה לכלא אישי שמבטל את החופש הבסיסי ביותר – החופש לבחור.
במרכז שבטיא, אנחנו מבינים שמאחורי כל התמכרות עומד אדם עם סיפור משלו , עם כאבים ופחדים שדרשו הרדמה. כחלק מתהליך הטיפול, מטופלים חולקים עם הקבוצה את המקום הכי קשה שלהם, את ה"יום השחור" שהביא אותם לבקש עזרה. אלו רגעים של אומץ עצום, שבהם אדם בוחר להפסיק לברוח מהאמת ומתחיל את המסע לחירות.
הסיפור שלפניכם הוא של יעל (שם בדוי), אישה רגילה שהפכה לאסירה בידי התמכרותה לכדורים. זהו מסר שהיא בחרה לחלוק עם חברי הקבוצה הטיפולית בסיום השלב הראשון של הטיפול בשבטיא, רגע שבו היא כבר לא בורחת מהכאב, אלא מתחילה ללמוד איך לחיות איתו בדרך בריאה יותר.
יעל מכורה, רק להיום אני נקיה 21 ימים.
אני מקבלת את החבילה החדשה של הכדורים, וכל התוכניות לשלוט בחלוקה ולתת ליריב בעלי לשמור אצלו את הכדורים, הכל נעלם והגולם שבתוכי מתעורר ויוצא החוצה. ואז הוא אומר לי, "רק להיום אני אפנק את עצמי כי לא יהיו לי כדורים כמה ימים ואחר כך יהיה בסדר, אחר כך אני יאזן את עצמי" "ב12 בלילה אני אפסיק ואלך לישון, אני גם ככה לא ארדם עכשיו אז רק עוד כדור אחד, כבר כמעט בוקר וחבל לבזבז את היום בשינה".
ואני במדרון, הולכת ומחליקה מטה, אמרתי לעצמי את המשפטים האלו ואפילו באותו הסדר כבר אלפי פעמים ואני עדיין מאמינה לעצמי. אפילו שאני יודעת שאני כמו רובוט, ללא שליטה, עוד כדור או שניים להחזיק מעמד בלי לישון.
שני לילות או אפילו שלושה עד שאני נרדמת, בעמידה או בישיבה ונופלים לי דברים מהידיים ונשברים. אני מרגישה עלובה ושונאת את עצמי. אני רוצה להפסיק עם הכדורים ופוחדת, רוצה לבקש עזרה ופוחדת לשחרר ולתת שליטה למישהו אחר, כאילו שבאמת אני שולטת.
אחרי שאני מחסלת בשלושה ימים כדורים שצריכים להספיק לחודש, יש לי קצת טיקים אבל אני אומרת לעצמי שאם אני לא יוצאת מהבית זה לא כל כך נורא ואפשר להחליק את זה.
אני גם קצת הוזה לפעמים, אבל אני מודעת לזה אז אני אומרת לעצמי שזה לא נורא. שוב ושוב מוצאת תירוצים לכל דבר ומשקרת לעצמי. התשתי את עצמי ואת המשפחה היקרה שלי, עד שיום אחד ישבתי בקצה המיטה והבנתי שאני כבר לא אני, הפכתי לאישה שמנה, עייפה, מרוקנת וחסרת חיים. כבר לא מצאתי בתוכי אפילו טיפה אחת של טוב, אפילו אחרי שלקחתי 100 כדורים לא רציתי לקום מהמיטה, לא רציתי לקום מהמיטה ולא רציתי לצאת מהחדר. הבנתי שזהו, אין לי יותר ברירה, אני חייבת לעשות את הדבר שאני הכי פוחדת לעשות, להודות שאני חלשה, להודות שאני צריכה עזרה ולבקש אותה מיריב.
כל כך רציתי לשחרר את הכל, שיטפלו בי, שייקחו אותי לאן שצריך וידאגו לי, אבל יריב לא יודע מה לעשות ולא מסוגל להתמודד וחוסר האונים שלו מפחיד אותי עוד יותר. אני מבינה שלא יקרה שום נס ואני לא אצליח להרים את עצמי בעצמי. ניסיתי לקבל עזרה בכל מיני דרכים עוקפות כדי שלא יכאב לי, לא מצאתי את האומץ להפסיק עם הכדורים ולחתוך את זה חד וחלק. התקשרתי לרופא הזה שיגיד לרופא ההוא שיודיע למי שצריך שצריך להוריד פה ולשנות שם והכל כדי רק לא להגיד למישהו בצורה ישירה שאני מכורה ואני צריכה עזרה להיגמל מהכדורים כי אני לא יכולה לבד.
בסופו של דבר המטפלת שלי קצת "חרגה מתפקידה" ועשתה עבורי את המהלך.
