כמו כל בוקר קמתי לעוד בוקר של סטלה. מתעוררת שמה לי רדיוהד ברקע , מכינה נס ופותחת שלושה כדורים של פרקוסט עם קטמין על צלחת. אחרי חצי שעה לא נשאר כלום בצלחת. הייתי מסוממת , נוזלת על הספה ובקושי מצליחה לפתוח את העיניים.

בכוח מנסה לקום מהספה והולכת למראה , מסתכלת על עצמי ונגעלת מאיך שאני נראית, הרגשתי כל כך מכוערת , פרצוף רזה של נרקומנית. ואז פשוט התחלתי לבכות.

הרגשתי בודדה , עם חצי מהחברים שלי לא דיברתי והחצי השני היה תמיד בעבודה .חיים את החיים הנורמאליים לא רציתי לחיות יותר , רציתי להעלם כאלו אני לא קיימת.

אז לקחתי את הכבל הלבן של הממיר ועשיתי לולאה על הוו תליה של הווילון . עשיתי סרטון פרידה שאני בקושי מצליחה לדבר מהקייהול ועליתי על המיטה הכנסתי את הראש ללולאה וקפצתי ממנה.

הוו תליה נשבר אחרי דקה ונפלתי על הרצה והוו נפל לי על הראש ופתח לי את הראש. היד שלי הייתה מלאה בדם וגם הבגדים והרצפה.

לקחתי את הטלפון והתקשרתי לאמא ואמרתי בבכי “אמא פתחתי את הראש יש פה דם.”

אמא נלחצה ואמרה לי בצעקה אני באה ותוך כמנה דקות הופיעה. אמא פחדה ועלינו מהר לאוטו. בדרך לטרם אמא לא מפסיקה לשאול ממה זה קרה ואני לא עניתי והיא כבר ידעה לבד את התשובה. בטרם חבשו לי את המכה ואמרו לי שלא צריך תפרים ואני שיקרתי להם ואמרתי שנפלתי על הקצה של המיטה.

בדרך חזור אמא לא הסכימה שאלך לבית שלי ורצתה לקחת אותי לבית שלה. לא הסכמתי כי רציתי לפתוח עוד צלחת כי ירדה לי כל הסטלה. אמא החזירה אותי לבית שלי ושוב כדורים קטמין וצלחת.

זה היה שבוע לפני שנכנסת לפה, למרכז גמילה שבטיא. מרוסקת מבפנים , דכאונית, בודדה, אבודה, חרדתית, ועצובה.

מאז שאבא נפטר הכל הסתבך. גיליתי את הסמים בפעם הראשונה בשבעה שלו והבנתי שזהו, מצאתי את המקום שלי, השקט שלי, את החבר הכי טוב שלי. היה לי ניתוק מכל הרעש שיש לי בראש ומסביב. ניסיתי להתגבר על החרדות שלי.

פשוט הגעתי יום אחד בלי מפה או מצפן או למען האמת בלי שיהיה מישהו שיוכל לתת לי עצה אחת טובה. אני יודעת שזה נשמע עצוב אבל נחשו מה? לא אני יצרתי את החיים וגם לא אני זאת שדפקתי אותם .

ואז זה קרה, הרגע הזה שבו הנשימות מתחילות להאט. ואז כל פעם שאני נושמת , אני נושפת את כל החמצן שיש לי. והכל נעצר. הלב שלי, הריאות שלי, ובסוף גם המוח. וכל מה שאני מרגישה , מייחלת ורוצה לשכוח, הכל שוקע. ואז פתאום אני נותנת לזה אוויר, נותנת לזה חיים.

אני זוכרת בפעם הראשונה שזה קרה לי נבהלתי כל כך שרציתי להתקשר לאמבולנס, להתאשפז, ושיחזיקו אותי בחיים באמצעות מכונות מיץ תפוזים. אבל אני לא רציתי להיראות כמו אידיוטית. לא רציתי לדפוק לכולם את הלילה. ואז עם הזמן זה היה הדבר היחידי שרציתי, את השתי שניות האלה של כלום.

הסמים השקיטו את השדים שהיו בי, את המחשבות המטרידות, הרגשות, השקיטו אותי. התחלתי להתרחק מהמשפחה והחברים ופשוט נפלתי לזה יותר ויותר.

ילדה אבודה, שיוצאת כל יום למסיבה אחרת, מתוסכלת וכפוית טובה . כל הסביבה שלי הייתה סמים ובשלב מסוים לא הייתי יכולה לצאת מהבית כי ידעתי שאני לא יכולה בלעדיהם.

הייתי מרוחה על ספה כמעט 4 שנים , סגורה בבית, עם חובות ובלי חשק לחיות. קריזים שלא נותנים מנוחה ומחשבות אובדניות.

עד שהסביבה שלי התחילה להעיר לי שאני מדרדרת עם הכמויות והמשפחה והחברים ואפילו המשטרה אמרו לי שאני צריכה ללכת לטיפול בהתמכרויות, שלבד אני לא יכולה להפסיק, אבל לי היה את המשפט הידוע – “אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה אני פשוט לא רוצה “.

לאחר כמה חודשים של שימוש כבד הלכתי למטפלת שלי המדהימה האחת והיחידה. מטיפול לטיפול היא לא ויתרה עלי ונתנה לי להבין שאני מכורה ושאני צריכה עזרה בדחיפות לפני שיקרה אסון, שאני צריכה מרכז גמילה.

בשלב מסוים אמא עצרה את הכסף ואני נשארתי מרוששת ולא היה לי מאיפה להביא עוד סמים כי כבר הייתי חייבת לאנשים המון. אחרי שבועיים כאלה שאני רק מחפשת הלוואות מחברים לא הצלחתי יותר והגעתי למרכז גמילה שבטיא.

המקום הזה, שבטיא הציל לי את החיים!

אם לא הייתי מגיעה לשבטיא אני בטוחה שהיום לא הייתי יושבת בכיסא הזה. בספק אם בכלל הייתי קיימת בעולם הזה.

מבחוץ הייתי קרזיונרית, מלאה בזעם על העולם ,מתוסכלת משקל 40 קילו עור ועצמות. מבפנים הייתי ילדה מפוחדת מהלבד ומזה שלא הראה יותר את החבר הכי טוב שלי, הסמים.

כמובן שהיום הראשון שלי בשבטיא לא עבר בשקט וברוגע . עד שנפגשתי את קארן, העו”סית שלי בשבטיא שהצליחה לשכנע אותי להישאר.

לילות שלמים של קריזים והקאות, זיעה, רעידות ואי שקט. אבל בשבטיא למדתי המון שהנפש שלי צריכה שיטפלו בה .

חודשים שעשיתי בלאגן שלם נופלת וקמה מספר פעמים, והנה אני פה שוב אחרי נפילה קשה ואכזרית , יושבת על הכיסא הזה בכבוד וגאה בעצמי על כל הדרך המטורפת הזאת שעשיתי.

אני אסירת תודה לכל מי שהיה איתי בדרך ולצוות המדהים במרכז גמילה שבטיא, שלימד אותי לאהוב את עצמי ואת האחר, לתת, לקבל, למחול, להתרגש, לכעוס, לבכות, להאמין, להתעצבן, לסלוח, לחבק, לשמוח, להיכשל, להישבר, לטעות, להתבגר, לדחות סיפוקים, לפתח עמוד שדרה וכמובן לצחוק עד שהבטן כואבת.

שיניתם אותי ואת דרך החיים שלי , הצלחתם לתת לי תקווה, שאפשר לחיות חיים טובים משמעותיים ונקיים.

אני מודה לכם שירה וליאור שנתתם לי בית חם ואוהב ובכל יום בשבטיא לא וויתרתם עלי, כי כל החיים רק ויתרו עלי ולא נתנו לי הזדמנות ובשבטיא פשוט גידלתם אותי כמו הילדה הקטנה שלכם, ככה ממש אני הרגשתי.

אתם אמא ואבא השניים שלי.

אז חברים שלי וצוות יקר תודה על מי שאתם אני אוהבת אותכם מהלב שלי

טלי.