לא כולם יודעים מה זה להרגיש חוסר אונים וייאוש מוחלט, מה זה להרגיש לגמרי לא שפויה, אבל זה בדיוק מה שהרגשתי לפני שהגעתי למרכז גמילה שבטיא.

כולם מסביב מפתחים את עצמם, עובדים, מתאהבים, נהנים מהחיים, מתפקדים ואת נשארת תקועה בלופ משלך, לא מצליחה להיות מי שאת, לא מצליחה לממש את עצמך ועוד סוחבת מעמסה נפשית כל כך כבדה .

כבר תקופה רצינית שאת רק יושבת על ספה בחוסר מעש ובלי תקווה לחיים, ללא כוחות לקום לעוד יום של חוסר משמעות, לעוד בוקר של ספה, לעוד יום של שימוש עצבות ודיכאון.

מתישהו זה כבר לא תופס, מתישהו את כבר לא נהנית ולא מבינה למה כל זה וכל מה שנשאר זה רק רצון למות ולא להתמודד עם כל זה. השימוש, הסמים שואבים אותך למקומות כל כך אפלים וחשוכים עם עצמך, חרדות, דיכאונות, עצבות קשה ומפחידה שאי אפשר לצאת ממנה בכוחות עצמך. לא משנה כמה את מנסה, לא משנה כמה את מנסה למשוך את עצמך למעלה, כל פעם זה מפיל אותך יותר עמוק, כל שימוש את צונחת יותר ויותר למטה כי זה יותר חזק ממך.

האושר והשמחה נעלמים עד שנדמה לך שהם כבר לא קיימים יותר בעולם. את משקרת לעצמך שטוב לך, משקרת לעצמך שאת נהנית, משקרת לעצמך שאת שמחה. מחייכת חיוך מזויף ויודעת שכל החיים שלך הפכו לזיוף אחד גדול, את צוחקת אבל בפנים את רוצה לבכות.

בשלב מסוים נמאס לי והפסקתי לספר לעצמי שקרים על אושר. יש גבול כמה אפשר לשקר לעצמך כי מתישהו את מפסיקה להאמין, את רואה את הסדקים בסיפורים שאת מספרת.

אז הגיעה הפסימיות, פסימיות שהפכה לחלק בלתי נפרד ממני. כל שנה שעברה רק הגבירה את החרדה, העצבות ואת הרצון להעלם, את תחושת המרחק שנוצר ביני לבין העולם.

הייתי בודדה בלי אף בן אדם בעולם שיבין אותי, שיאהב אותי באמת, שיהיה איתי לאורך החיים שלי. כי תמיד ידעתי שמשהו בי פגום, לא בסדר.

הסמים גרמו לי לשנוא את החיים, את עצמי ואת העולם. לא הצלחתי להבין מה הטעם להתעורר יום יום למציאות של סבל.

עד שנמאס לי, הרגשתי שאני לא יכולה יותר לסבול. רציתי לחיות, רציתי לקבל את החיים שלי בחזרה. חיפשתי בגוגל מרכז גמילה ומצאתי את מרכז גמילה שבטיא.

כשהגעתי למרכז גמילה שבטיא ידעתי שהגעתי למקום הנכון, אבל עדיין משהו בי, באופן מטורף והזוי, רצה לחזור לסמים, למרות כל הסבל משהו מחוסר השפיות של השימוש עדיין נשאר אצלי.

זה לא היה פשוט וזה לקח לי קצת זמן לעלות על דרך של החלמה. הקריזים שבאים והולכים ולא מרפים, הכמיהה לסם, העצבנות, העצבות וההזעות בלילה.

זה לא היה לי ולא אהבתי אף אחד ושום דבר ויותר מהכול לא אהבתי את עצמי.

אבל לאט לאט נפתחתי והתרככתי, משהו בי החל להירגע. התחברתי יותר ויותר אל התהליך, אל עצמי ואל האנשים המקסימים שגיליתי פתאום מסביבי. זה לא שכולם הגיעו פתאום, זה אני שהייתי כל כך מרוכזת בעצמי שלא ראיתי אף אחד חוץ מעצמי והסבל הפרטי שלי. הרשתי לעצמי להיפתח אל כל האנשים פה, במרכז הגמילה המדהים הזה. שירה וליאור, המלאכים שהצילו לי את החיים, מלאים בטוב ובאהבה כלפי האחר עם יכולת הבנה והכלה גבוה .

מצאתי מקום מקלט, בית, משפחה. מצאתי אנשים שמבינים אותי, אנשים שגם היו שם ויודעים איך לצאת מזוועות ההתמכרות. אנשים שנותנים לי כוח להמשיך ולחיות כי גם לי מגיע.

מרכז גמילה שבטיא זה לא סתם עוד מרכז גמילה, זה בית, זה משפחה, זה אנשים שאוהבים אותך וילכו איתך את כל הדרך באש ובמים.

אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות. אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי. ואת התבונה להבחין בין השניים. אמן