אפתח בקטע קצר שכתבתי פה, במרכז גמילה שבטיא לאחר 30 ימי ניקיון

“תוך חצי שעה כבר הרגשתי שאני לא נושמת ועומדת למות. השלמתי עם העובדה הזו ונכנסתי למיטה”.

הקטע הזה מתמצת ממש בקצרה את החיים שלי לפני מרכז גמילה שבטיא. לא הערכתי את החיים, לא ראיתי בהם טעם, לא רציתי לחיות בכלל. כל יום היה יותר נורא מקודמו וסבלתי, תמיד סבלתי.

קוראים לי מירי ואני מכורה רק להיום יש לי 162 ימים של ניקיון

הרומן שלי עם סמים התחיל בגיל 14 כשפגשתי באלכוהול. התחלתי לשתות אלכוהול ולא האמנתי שאצליח לתפקד בלעדיו. הרגשתי כל כך חופשיה, שמחה ומאושרת, לא רציתי שהתחושה הזאת תעלם לעולם. בהמשך נוספו חברים נוספים לרומן, חברים שהם לא חברים. כאלה שיתנו לך להרגיש הכי טוב בעולם, על הפסגה, כאילו אתה סופרמן, שיתנו לך נוחות, ידאגו שלא תרגיש לבד, יסדרו לך את הכול אבל בסוף יהרגו אותך. מוות איטי שיגיע גם אלי.

במשך שנים לא תפקדתי, לא חייתי, לא עבדתי, לא הייתי בנאדם.

אני ממש זוכרת את היום שבו התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני צריכה מרכז גמילה ואיך זה קרה אתם שואלים את עצמכם?

אז זה קרה כי פשוט נגמרו לי הסמים ולא הצלחתי להשיג באותו הרגע עוד. הרמתי ידיים והבנתי שאני בבעיה קשה,

הבנתי שאני לבד לא יודעת או יכולה לפתור את הבעיה הזאת, הבנתי שאני צריכה עזרה.

הגענו, אמא ואני, לפגישת היכרות במרכז גמילה שבטיא ותכלס, אם לומר את האמת,

אני לא ממש זוכרת את הפגישה בשבטיא מרוב שהייתי מחוקה. אני כן זוכרת את הפחד להישאר במרכז גמילה,

להבין שהרומן האהוב שלי עם הסמים מסתיים ואני צריכה להיפרד מהם.

לא מצאתי את הכוחות באותו היום להישאר והבטחתי לשירה שאני אסע הביתה ולמחרת אחזור לשבטיא.

למחרת הגעתי למרכז גמילה שבטיא, מפוחדת מהעולם, כועסת על כולם ולא בוטחת באף אחד.

בשבוע הראשון אמרתי לשירה שאין מצב שאני נכנסת לקבוצה ומדברת מול כולם,

הרגשתי כמו ילדה קטנה ובודדה בעולם הגדול שאף אחד לא הכין אותה אליו.

בהתחלה זרקתי משפט אחר כך שניים ופתאום הבנתי שגם אני כמו כולם וגם לי יש מקום בעולם ומהשלב הזה והלאה לא סתמתי את הפה.

בשבטיא למדתי לעמוד על שלי, להביע את עצמי ברוגע ולא בכעס ובצעקות,

למדתי מהי חמלה והבנתי שמאחורי כל אדם יש סיפור. הבנתי שגם אני יכולה לצמוח ולהתקדם למרות כל הדברים שעברתי,

הם קרו לי אבל הם לא מי שאני הם לא מגדירים אותי. למדתי לאהוב, לצחוק, לשיר ולרקוד בלי סמים או אלכוהול (מי היה מאמין?!),

לדבר את מה שאני רוצה ולדייק את עצמי.לסמוך על אנשים ולהבין שגם הם לא מושלמים ולקבל אותם ככה כמו שהם. במרכז גמילה שבטיא הכרתי משפחה.

בחיים לא האמנתי שאמצא מישהו שבאמת יבין אותי ופתאום בשבטיא זה קרה. זה היה מטורף,

לא רק מישהו אחד אלא הרבה אנשים שעוברים ועברו בדיוק את מה שאני עברתי. אנשים שהבינו אותי באמת, שהרגישו את אותם הדברים שאני הרגשתי, את הכאב, את הבדידות, את הרצון להפסיק לחיות או את הרצון לחיות אבל לא לדעת איך,

את הכמיהות המטורפות להשתמש ואת ההבנה שהרומן שלי עם הסמים נגמר עכשיו והחיים מתחילים מכאן.

האנשים שהכרתי כאן במרכז גמילה שבטיא הם אנשים שילכו איתי לכל החיים.

החיים שלי ניצלו בזכות שבטיא, חד משמעית! אני יודעת להגיד היום בוודאות שלא הייתי יושבת פה אם לא הייתי מגיעה למרכז גמילה שבטיא.

הדרך לא הייתה קלה בלשון המעטה. עברתי המון קריזות וכמיהות לחזור ולהשתמש שרק אלוקים יודע איך הצוות הצליח להתמודד איתם, עברתי חדר מיליון פעם, נפרדתי מחברים לדרך שתמיד אזכור אותם כי אי אפשר שלא, רבתי בערך עם כל דבר שזז, כעסתי הרבה,

צעקתי הרבה ופרקתי זעם שישב בתוכי שנים ארוכות. למזלי הרב היו לצידי אנשים שכיוונו והכילו אותי בצורה שהיא כמעט על אנושית ואני רוצה להודות להם.

שירה האהובה- האמא השנייה שלי. תודה שאף פעם לא וויתרת עליי, האמנת בי וקיבלת אותי כפי שאני ורק עשית מעט שיפצורים בדרך.

האמונה שלך, החיבוק והנשיקה בכל בוקר הטעינו אותי האהבה ואמונה. את היית לצידי ברגעים הכי קשים בחיים שלי.

גם שצעקתי עליך או יותר נכון צרחתי עליך שתלכי ממני את מעולם לא עזבת אותי והלכת.

תמיד הזכרת לי לא לוותר, הראית לי שכל משבר הוא למידה ונתת לי תקווה שגם אני יכולה לחיות מאושרת בלי סמים. האהבה שלך, הרוגע

ליאור- תמיד היית מודל לחיקוי בשבילי.

לפעמים ראיתי את עצמי בך, בהתנהגות, בצחוק, ברצינות,

בעקשנות ואמרתי לעצמי שאם אתה הצלחת גם אני יכולה. תודה שהצלת את החיים שלי.

קארין- תודה שהראית לי שאפשר לסמוך גם על אנשי מקצוע.

תודה שהערת אותי בבוקר גם כשזה לקח שעה וארבעים דקות.

את הבנאדם הראשון בכל העולם הזה שהרגשתי אתו בנוח להיפתח ולדבר אתו על החיים ועל כל מה שעברתי,

תמיד נתת לי להרגיש שאני שווה ושאין דבר שאני לא יכולה לעשות. תודה שלימדת אותי לסמוך על עצמי,

בזכותך אני בנאדם טוב יותר היום ואני יודעת להעריך את החיים שלי ולדייק את עצמי בכל מקום.

את נוטפת אהבה, חמלה וביטחון והלוואי שהיית יכול להעיר אותי בכל בוקר,

כי אין יותר כיף מלהתעורר ולראות את העוס”ית כחולת השיער שלך מולך. את השראה ודבר נדיר, הלוואי שהיו עוד אנשים כמוך בעולם.

שובל- תודה על הצחוקים, תודה על הערכה שלך, על שתמיד חיזקת אותי

ואמרת לי כמה שאתה מעריך אותי ואת ההתקדמות שלי גם כשאני לא הצלחתי לראות את זה. תודה שהכרתי אותך,

בנאדם שא ני סומכת עליו במיליון אחוזים ויכולה לדבר אתו על הכול מבלי להרגיש אי נעימות. תודה שהיית לי השראה

והראת לי איך נראית החלמה וכמה אפשר לחיות ולהנות מהחיים בלי סמים ואלכוהול.

 

מיקי- הייתי בטוחה שאתה אחד מהמטופלים ביום הראשון שלי בשבטיא.

תמיד פתחת לי את העניים והראית לי שאפשר להסתכל על העולם מזוויות נוספות חוץ מזווית הראיה שלי.
תודה על החיבוקים האבהיים שלך שתמיד נתנו לי רוגע וביטחון.

שרון- תודה שהכרחת אותי להיכנס למפגשים איתך בכוח כי אם לא היית עושה את זה היום הייתי מצטערת על זה מאוד.

תודה שעזרת לי לקבל את עצמי יותר, תודה שקיבלת באהבה את כל החלקים שבי ולימדת גם אותי לאהוב ולקבל אותם.

ואחרונים חביבים, תודה להורים שלי.תודה שלא וויתרתם עליי גם כשהגעתי לתחתית,שאפשרתם לי לקבל את הטיפול הטוב ביותר להתמכרויות

שניתן ושיתפתם פעולה עם הכול. שהאמנתם בי ונתתם לי להרגיש שתמיד תהיו לצידי לא משנה מה יקרה.

שהצלחתם לראות איך שאני אצא מהתהומות שהגעתי אליהם גם כשאני לא יכולתי לראות.

תודה שנתתם לי תקווה ואהבה ללא גבולות גם כשאני דחיתי אתכם. בלעדיכם שום דבר מזה לא היה קורה.

אני אוהבת אתכם ומעריכה אתכם הכי בעולם ומאחלת לכם ולי שזו הגמילה האחרונה ושמהיום והלאה רק דברים טובים יקרו.

עד כאן, אני הייתי מירי.