"מסר סיפור חיים" הוא אחד הרגעים המרגשים והמשמעותיים ביותר במסע הטיפולי בשבטיא. לאחר שהמטופל עבר את השלב הראשון של ייצוב פיזי ונפשי ואת השלב השני של טיפול רגשי ממוקד טראומה, הוא מגיע לנקודה מיוחדת – היכולת להסתכל על סיפור חייו מנקודת מבט חדשה, רחבה ומיטיבה.
זהו הרבה יותר מאשר סיכום של אירועים. במהלך השלב השני, המטופל עבד על עיבוד הכאב, הטראומות והחוויות הקשות שהובילו להתמכרות. כעת, כשהוא עומד על סף המעבר לשלב השלישי – הכנה לחזרה לחיים, הוא מסוגל לארוג את החוויות הללו לתוך נרטיב חדש של צמיחה, חוסן והבנה עצמית
המסר הזה מועבר דווקא בשלב זה מתוך הבנה עמוקה שרק לאחר עבודה טיפולית מעמיקה המטופל יכול לספר את סיפורו ללא התמקדות יתר בכאב, אלא תוך הדגשת הלקחים, הכוח הפנימי והתקווה… זוהי הזדמנות עבורו לראות את המסע כולו – הקשיים והניצחונות, הנפילות והקימות – כחלק מסיפור גדול יותר של התפתחות אישית והחלמה.
הקבוצה הטיפולית והצוות זוכים לחזות ברגע מיוחד שבו המטופל לא רק מספר את סיפורו, אלא בעצם מכריז על הזהות החדשה שלו ועל המסע שמחכה לו בחזרה לחיים מחוץ לשבטיא. זהו מעבר סמלי וטיפולי חשוב המכין את המטופל לשלב הסופי של הטיפול ולחיים העצמאיים שמחכים לו.
להלן הסיפור האישי של רבקה:
קוראים לי רבקה ואני מכורה. רק להיום אני נקייה 155 יום
נולדתי בצרפת , לפני 40 שנה, לאבא יהודי ולאם נוצרייה. יש לי אח שגדול ממני ב-3 שנים. אמא שלנו לא רצתה ילדים אבל אבא שכנע אותה. ההריון של אמא שלי בשבילי היה מסובך, היא הייתה בשמירת הריון ונולדתי מוקם מדי. משהו הסתבך בלידה עצמה ושתינו היינו בסכנת חיים. שמירת ההריון מנעה ממנה לבקר את אבא שלה שהיה חולה סרטן בשלב סופני, וחודשיים אחרי שנולדתי הוא מת. אמא שלי סיפרה לי שהדרך שלה להתמודד עם מותו הייתה לצאת כל לילה למועדונים . באותה תקופה אבא היה עסוק כל היום בעבודה ויוצא בלילות. מטפלות גרמניות גידלו את אחי ואותי.
הייתי ילדה עצובה ושקטה. כשהמטפלות עזבו וחזרו לגרמניה נשארתי לבד עם אחי. בילינו המון זמן רק שנינו. הייתי רואה בטלוויזיה פרסומות על בובות בארבי, וכל פעם שיצאה אחת חדשה , הייתי זקוקה לה. הייתי אוגרת משחקים, בובות, תחפושות , חפצים יפים ומבריקים, לא הייתי מסוגלת לשאת שמשהו שראיתי לא תהיה שלי.
הייתי כותבת רשימות אין סופיות של מתנות שאני רציתי, ותמיד מקבלת אותן. חום ואהבה לא היו, אבל חפצים היו בשפע. אני מנייחה ששם התחילה ההתמכרות שלי לקניות. מילאתי את הבור שהיה לי בלב בנצנצים ופלסטיק וורוד. אף פעם לא הספיק לי. בערך מגיל 7 עד 11 הותקפתי מינית כל חודשי אוגוסט על יד הבעל האחרון של סבתא שלי. שם התחילו החרדות, התחושה שהסכנה נמצאת בכל מקום ויכולה להתפרץ בכל שנייה, שם הפסקתי להרגיש בטוחה פיזית ונפשית, וככה מין נכנס לחיים שלי.
לא הצלחתי להגיע לבית הספר באופן מסודר, וכאשר הייתי כן מגיעה , היו לי בעיות של משמעת ושל התנהגות, קושי לקבל סמכות. גיליתי את האלכוהול סביב גיל 12, והתאהבתי בו מיידית. בהפסקת צהריים הייתי אוכלת במסעדות עם חבורה של מתבגרים בעייתיים ויותר גדולים ממני, והיינו שותים בירות ויין, לעולם לא סירבו למכור לנו משקאות חריפים למרות הגיל שלנו.
כל שנות הלימודים שלי היו בעייתיות. לא מצאתי את עצמי. לא היה לי שום רצון ללמוד. היה לי נורא משעמם, ולא הבנתי מה אני עושה בכיתה בכלל. שעמום מהבוקר עד סוף היום. המחשבה שכילדה אני אמורה לבלות את רוב היום בלימודים, עד שאהפוך למבוגרת, ואז אבלה כל היום שלי בעבודה הייתה מכניסה אותי לדיכאון. ההורים שלי היו מאוד אדישים כלפי התוצאות וציונים שלי, ולא היה חשוב להם שאני אקום לבית הספר.
סביב גיל 14 התחלתי לחוות התקפי חרדה בכיתה, אז הפסקתי להגיע. זרקו אותי מבית הספר, עברתי למסגרת אחרת, שגם שם לא הצלחתי להגיע כל כך, ובטח לא ללמוד. גם משם זרקו אותי.
בגיל 16 לא הייתי נמצאת בשום מסגרת. הייתי מבלה רוב הימים בסיבובים עם אמא שלי, רואה חברים בלילות, לפעמים מבלה ימים שלמים במיטה מול הטלוויזיה, ללא תוכניות, לא לאותו היום ולא לעתיד.
אז הרגשתי שאני לא חלק מהנורמה, שאני לא חייה על פי חוקים, שאני לא חלק משום דבר. אלכוהול היה החבר הכי טוב שלי. בגיל 18 חברה גדולה ממני בכמה שנים שכנעה אותי להיבחן באופן עצמאי לבגרות, למדתי בבית , ועברתי אותו בהצלחה.
כדי לחגוג את הבגרות החלטתי לטוס לארץ, לתל אביב. התאהבתי בארץ ישראל ובתושבים. הרגשתי שייכת, הרגשתי שסוף סוף אני מצאתי לעצמי בית. בהתחלה היה קצת קשה, לא דיברתי מילה בעברית ולא היו לי חברים. אבל כן פתחתי דף חדש בחיים שלי.
אחרי שנה הכרתי גבר מבוגר ממני בהרבה שנים, מכור נקי, ולא הסנפתי ולא שתיתי כשנתיים. התארסנו, אבל קיבלתי רגליים קרות, לא הייתי מוכנה להתחייבות כזאת גדולה ומשמעותית. נפרדנו ואז הרגשתי צורך בלחיות על הקצה שוב. הכרתי חבורה של עולים מצרפת, בליינים, שאיתם הייתי מסניפה ושותה רוב הלילות. הייתי בטוחה שמצאתי חברים לחיים, קהילה, ששם נמצא המתכון לאושר.
הכרתי את דני, גם הוא עולה מצרפת, באיזה מועדון בתל אביב. היינו קיצוניים בכל דבר, בשימוש בקוק ואלכוהול, באהבה ובשנאה. יום אחד פשוט גרנו ביחד, אני אפילו לא זוכרת איך זה קרה. מה שבטוח, זה שאף פעם הסתדרנו טוב, אף פעם לא היינו אחד בשביל השנייה, עשינו מלא בלאגן ביחד, דרמות כל יום, ובכל זאת ראינו נכון לעשות ילד ביחד. למרות הקשר הלא בריא, והמשברים האין סופיים שאנחנו חווינו כל יום מחדש, אני לא מצטערת לשנייה על ילדי האהוב.
בגיל 28,5 נכנסתי להריון. ההריון היה דבר קשה עבורי. לא השתמשתי מהרגע שגיליתי את ההריון, ועד סוף ההנקה. פתאום הבנתי מה זה התחייבות, ושזה לכל החיים, הבנתי שדני הוא לא בן זוג מתאים לי, ושגם עליו אני אהיה קשורה, לכל החיים, בין אם אני רוצה או לא. והייתי מאוד לחוצה מהאזעקות שהיו בסוף ההריון שלי, בזמן מלחמת צוק איתן.
כשהפסקתי את ההנקה ובדיוק כשדני ואני נפרדנו חזרתי להשתמש. אומנם השימוש היה רק בימי חמישי ועם חברים, לא לבד, ההרגשה שאני עושה משהו לא מוסרי, משהו פסול, הרעיל אותי מבפנים. התאכזבתי מעצמי, אבל לא היה בי רצון להפסיק, ואפילו שכנעתי את עצמי שפעם בשבוע, חצי גרם, זה לגמרי בסדר, זה מקובל בין החברים שאני מסתובבת איתם, כולם עושים סמים אחרי הכל, והייתי בטוחה שזה גורם לי ליהות אמא סבלנית ולא מתוסכלת, אמא יותר טובה.
אחרי כמה שנים, חצי גרם בשבוע הפך ל5 גרם ביום. כבר לא הייתי אמא מסורה מזמן. וככה שנים עברו לי, ככה נהיו החיים שלי, וגם של הבן שלי, בהזנחה מוחלטת .
בתחילת הקיץ שעבר ניסיתי לשים קץ לחיי. לא האמנתי שאני יכולה להפסיק להשתמש בקוק. ידעתי שאני אמא נוראית, שאני רק גומרת לנזקים, שהבן שלי סובל בגללי. חשבתי שמגיע לו יותר טוב, אמא יותר טובה, חיים טובים יותר, ושאני לא מסוגלת לעניק לו כל זה.
כל דקה שאני הייתי חיה הייתה בלתי נסבלת. נכשלתי והתבאסתי על כך. אבא של הילד לקח אותנו אצלו במשך 5 חודשים. השתמשנו ביחד. גם שם היה סבל. אבל הבנתי שלהתאבד זה יגמור את הבן שלי, שזה בכלל לא פתרון, שזה יהיה אסון בשבילו, בלתי הפיך. החלטתי שאני נותנת צ'אנס לחיים, שמגיע לבן שלי ולעצמי חיים טובים וסוף סוף הבנתי שאני צריכה פשוט אומץ, אומץ להשתנות, שאני חייבת להיות נקייה, לפני הכל.
באותו יום גיסתי באה לבית של דני והתחננה שאני אבוא לבקר במרכז גמילה שבטיא. כבר חודשים היא ניסתה לשכנע אותי שאני אכנס למרכז גמילה, אבל באותו יום שהיא באה, הייתי כבר משוכנעת, ידעתי שזאת הדרך היחידה. נפרדתי מהבן שלי ונכנסתי לשבטיא.
המקום הזה הציל לי את החיים, והציל את הקשר שלי עם הילד הקטן והמדהים שיש לי. היום יש לי עתיד, יש לי תקווה. המסע רק התחיל אבל לפחות אני מכירה את הדרך, יש לי חברים נקיים שרוצים את טובתי, אנשים אוהבים ואהובים שמבינים אותי.
אני לא לבד יותר, אני נקייה ואני יודעת מה הקשיים שלי מול העולם ומול עצמי. תודה שנתתם לי יד, כתף ותקווה. אסירות תודה.
