מסר יום שחור זהו טקסט שהמטופלת מתבקשת לכתוב מראש ולהקריא מול הקבוצה ואיש צוות בסיום השלב הראשון שלה בשבטיא (עוד על שלבי הטיפול בשבטיא ניתן לקרוא כאן). מטרת מסר היום השחור היא להזכיר את התחתית ושפל המדרגה שהגענו אליה כשהשתמשנו בסמים ואת חוסר האונים וההרס שליווה את השימוש.

היום השחור של צילי

אני קמה בבוקר ומכינה קפה, ולאחר מכן מגלגלת ג’וינט ומדליקה אותו. אותה פעולה חוזרת על עצמה במהלך היום, עוד אחד ועוד אחד, עוד גרם ועוד גרם.

אני רואה סדרה בנטפליקס בבינג’, inventing Anna, על בחורה שעשתה הונאה במיליוני דולרים עד שלא הצליחה להתחמק יותר מהרשויות.

אני מנותקת מהמציאות, בפארנויה, בטוחה שאנשים רודפים אחריי ומדמיינת סיטואציות קיצון בראש.

אני מתקשרת לחברה והיא לא עונה, גם לא בהודעות.

קצב הלב עולה והרעידות מתחילות, אני בדירה לבד ובטוחה שכל רגע ידפקו לי בדלת, הייתי בהזיות וחשבתי שהולכים לעשות לי דברים נוראיים.

ממשיכה לעשן, כנראה גם שותה משהו ולוקחת כדורים כמו שאני עושה כל יום.

ברגע אחד הקריזה עולה, מסך שחור. לא רואה כלום חוץ ממטרה אחת-ארון התרופות.

החוויה הייתה כמו שנכנס בי שד, בבת אחת בידיים רועדות אני לוקחת את כל הכדורים שהיו בהישג ידי- כדורים פסיכיאטריים, בנזו, אופיאטים ומורידה אותם עם וויסקי. קולטת מה עשיתי, אבל מחשבה אחת עוברת בראשי- אני הולכת למות, או שצריכים להציל אותי. בשארית כוחותיי אני נשכבת על הספה ועוצמת עיניים.

צילי מוצאת עצמה בחדר מיון

עובר זמן, העיניים נפקחות, והחנק מתחיל. נחנקת ולא מצליחה לנשום, זוחלת על 4 על הרצפה ומחייגת ל100. תוך כדי השיחה אני מתחילה להיחנק שוב, המצב מחמיר מרגע לרגע. מתבוססת בקיא של עצמי.

מצליחה לפתוח את הדלת למשטרה, ו3 או 4 שוטרים מורידים אותי חזרה לרצפה וקוראים למדא.

אני באמבולנס, מנסים שאשאר ערה.

מגיעה למיון, ההורים שלי מדברים עם השוטרים ולא מבינים מה קורה, ואני לא במציאות הנוכחית, צוללת לי למחשבות דמיוניות מעולם אחר.

אמא שלי כועסת, מרוקחת ממני. שואלים אותי מה לקחתי, שוב ושוב ושוב… ואמא בפאניקה מנסה להבין מה קורה, הסובייטיות הקרה יוצאת ממנה כלפיי ואני מתחילה לפחד ממנה.

הגוף נכנס לשוק, אינפוזיה,פרכוסים, הקאות שנמשכו שעות על גבי שעות. אני לא מפסיקה לרעוד ולהיחנק.

מתעוררת, הרופא עומד מול אבא שלי, הם מברכים אחד את השני ב’שלום דוקטור’, והרופא מודיע לי שאני עוברת לטיפול נמרץ. מהמיון הרועש למחלקה שיש בה דממת מוות.

הייתי שם יממה, אמא לא ביקרה אותי כי הייתה בעבודה. חשבתי שהיא לא רוצה לראות אותי יותר.

אבא הגיע לבקר, ותשאל אותי על עבודותיי בעבר ונזכר שעבדתי כמתורגמנית ושאל אם אני ארצה לחזור לעבוד בזה. ניתוק מוחלט מהמציאות הנוכחית.

פסיכוזה ואשפוז פסיכיאטרי

מעבירים אותי לפנימית ב’, שני ההורים שלי מגיעים ואני נתקפת עצבים כלפיהם, על אמא שלי שהשאירה אותי לבד ואבא שהכניס אותי לסרטים. מבקשים מהם ללכת.

אני בהשגחה, לא יכולה ללכת לשירותים לבד. אחיות קרות ורעות שראו בי רק נטל, חשבתי שהולכים להעביר אותי למוסד כלשהו.

אני מתחננת שמישהו יבוא לבקר אותי, לבסוף אבא מגיע. הוא מראה לי את אחד המאמרים האחרונים שלו ומסביר לי את הניסוי שהתקיים לאחרונה. אני נכנסת לסרטים, משום מה בטוחה שאמא שלי נחקרת במשטרה. אני שואלת שאלות מוזרות ועונה תשובות שלא תואמות את המציאות, והצוות מתחיל לחשוד שמשהו לא כשורה. אני חשה בכך גם.

אבא עוזב, ואני מחליטה שגם אני. פשוט קמה מהמיטה והולכת לכיוון היציאה.

אחות תופסת אותי ואני משתחררת מאחיזתה ומתחילה להיתקף פאניקה והולכת בסיבובים, לא יודעת לאן. אני צועקת ומתחננת שישחררו אותי, שאני רוצה הביתה. האינפוזיה משתחררת לי מהיד והדם נוטף על הרצפה ועל החלוק של האחות. מכניסים אותי לחדר עם מלא מחשבים ורופאים ואחיות, ומתחילים לתשאל אותי בנושא סמים. כמו סכר שנפרץ, אני מתחילה לספר על מעלליהם של הדילר והחברים שלי, וברגע שקולטת מה עשיתי נתקפת פחד ומנסה לברוח שוב. מכניסים אותי לפסיכיאטר, אחרי שיחה של כמה דקות נקבע שאני בפסיכוזה. בלי לשים לב אני חותמת על טפסים, מעלים אותי לאמבולנס וטורקים אחריי את הדלת. התחנה הבאה-בית החולים הפסיכיאטרי