קוראים לי חני אני בת 22 גרה בלוד ואני פה היום כדי לספר לכם על היום השחור שלי.

אבל לפני אני אספר לכם קצת על איך האלכוהול נכנס לי לחיים.

אז השתייה נכנסה לחיי באופן מסיבי אחרי השחרור. נכנסתי ישר ללימודי פסיכומטרי ושם היינו שותים בהפסקות בין השיעורים כדי להירגע קצת ואחריי שזה הסתיים נהיה לי מן חור כזה, שפשוט התחלתי לשתות לבד כי לא רציתי לשבת כל יום עם חברות וזה השקיט לי את המחשבות ואף אחד לא שופט אותי. אני פשוט שותה אלכוהול והולכת לישון וככה בעצם התחילה השתייה המסיבית שלי לבד. בהתחלה זה היה לי סבבה אבל אחרי כמה זמן זה כבר הפך להתניה שלי בשביל לישון .

אז היום השחור שלי קרה לפני חודשיים וחצי בערך-

התעוררתי בבוקר באזור 10 וחצי והתארגנתי לעוד יום רגיל ישבתי לשתות קפה בסלון ודיברתי אם אמא שלי בטלפון והיא סיפרה לי שסבא וסבתא שלי מכרו סופית את הבית שלהם, הבית שאני גדלתי בו ויש לי אפילו חדר שם ואמרתי לאמא שלי מברוק איזה יופי אבל בפנים התחלתי להרגיש כמה זיכרונות יש לי בבית הזה ואיך תמיד רציתי שגם הילדים שלי בעזרת השם יחוו את אותם הזיכרונות.

המשכתי רגיל באותו היום ואז דיברתי עם הבן זוג שלי דאז שהחליט שהיום הזה דווקא זה היום לריב איתי כי לא דיברתי איתו כל היום שהשעה הייתה בסך הכול 12 בבוקר

ואז נכנסתי לאינסטגרם וראיתי שהאקס שלי יוצא עם מי שחשבתי שהיא חברה שלי.

בקיצור יום מלא הפתעות לא כל כך כך טובות  בנוסף לכל זה גם הכאבים בכתף לא עזבו אותי

הרגשתי ממש רע הייתי בסערת רגשות מטורפת !

אז החלטתי שאני חייבת לשתות כי אני לא יודעת מה לעשות אם עצמי ואז התחלתי לשתות בשעה שתיים בצהריים.

שתיתי ללא הפסקה עד שש בערב והייתי כל כך שיכורה ורציתי פשוט לישון ולהפסיק את הכאב אז במצב של סטלה לא נורמלית וקשוחה מאוד לקחתי בנוסף לכל האלכוהול גם משהו כמו 15-20 כדורים של פרקוסט ועוד שלושה כדורי שינה.

ההורים בסלון חשבו שאני שוב שיכורה ורצו לתת לי לישון ולדבר איתי יום אחרי אבל אחי שם לב שקורה משהו וזה לא רק השתייה אלא משהו נוסף ואז הוא נכנס אליי לחדר וראה את הקופסא של הכדורים על הרצפה וניסה לשאול אותי אם לקחתי וכמה, אני לא יודעת ממש מה אמרתי לו הדבר הבא שאני זוכרת זה שאחי זרק אותי על הכתף שלו ורץ איתי לאוטו ביחד עם אבא שלי וגיסי הדבר הבא שעולה לי שאני בחדר טראומה בבית החולים עם ארבעה וורידים פתוחים ורוצים שאני אשתה משהו שמתברר שהיה פחם פעיל לנטרול החומרים שהכנסתי לגוף שלי. לאחר מכן הגיע הפסיכיאטר הראשון שחשב שניסיתי להתאבד למרות שכבר הייתי במצב יותר טוב אבל הוא רצה לאשפז אותי ואני פשוט תלשתי את כל האינפוזיות ורציתי ללכת. ואז הגיע עוד פסיכיאטר שאמר שהוא לא רואה שום סימן לאובדנות והוא שכנע את הרופא השני שאני בסדר ושאפשר לשחרר אותי. אז אחרי כמה שעות טובות בחדר טראומה הגיע השעה ארבע לפנות בוקר ושוחררתי הביתה. יום אחרי הייתי כל כך מאוכזבת מעצמי שלא רציתי לצאת מהמיטה והרגשתי בושה על כל מה שהעברתי את המשפחה שלי שכל כך לא מגיע להם. פחדתי כל כך מהתגובה שלהם וידעתי איזו שיחה קשה הולכת להיות לי וזה בדיוק מה שקרה הייתה שיחה קשה ומלאה בבכי גם לי וגם להורים שלי והאחים שלי. אחותי הייתה כל כך מאוכזבת וכועסת שהיא לא רצתה לדבר איתי והיא אמרה לגיסי שהיא מפחדת להשאיר את הילד שלהם איתי לבד ואמא שלי אמרה לי מה את רוצה לעשות? להמשיך ככה לא לראות את אחיין שלך יותר? או שאת מתחילה לטפל בעצמך ברגע זה. וזה היה הרגע שהגעתי להחלטה והבנתי שאני חייבת טיפול כי לבד אני לא יכולה ואחרי כמה ימים של התאוששות הגעתי לפסיכולוגית. איתה התחלתי טיפול שבחודש וחצי של טיפול שם היו לי שתי נפילות ששתיתי. אז החלטנו להגיע לכאן, מכון גמילה מאלכוהול שבטיא.