את רוב היום אני לא זוכרת, כנראה שהוא התחיל כמו רוב הימים באותה התקופה. הייתי אז בנסיון הראשון להתחיל את התואר ברייכמן – מנהל עסקים ויזמות – ובזמן ההוא כבר בקושי, אם בכלל, הגעתי ללימודים.

בשלב הזה כבר לא מאוד ניסיתי להסתיר ממשפחתי ובעיקר מאימי את השתייה, אני מזמן הפנמתי שאני מכורה וכבר הגעתי לתחתית ולמצב שאני רוצה להפסיק לסבול וללכת לגמילה/טיפול אינטנסיבי כלשהו.

כנראה שקמתי מאוחר, ישנתי אז ביחידת דיור בבית של אמי שנמצאת בסוף הגינה, מרוחקת מהבית המרכזי. ביום ההוא בניגוד לרוב הימים התחלתי את השתייה בשעה מאוחרת מאוד יחסית, כנראה שלא הייתי בבית או לא יכולתי מסיבה מסוימת והייתי כבר בקריז קשה. הייתי חייבת את המנה שלי. ישבתי בסלון של הבית וראיתי את טלוויזיה, שוב, לא זוכרת בכלל במה צפיתי, אולי ריאלטי כלשהו והבקבוק ישב ביני לבין הדופן של הספה זו הייתה הכוסית הראשונה שלי של היום. כאמור, אמא שלי כבר הייתה מודעת לשתייה, הגיעה להגיד לי משהו או לבקש ממני איזה משהו והריחה את הערק. פתאום היא החליטה שהיא לוקחת אותו כאן ועכשיו ועניתי לה שזה לא קורה. רק עכשיו התיישבתי

לשתות וזו הכוס הראשונה שלי לכל היום. היא התעקשה יותר ויותר ואני התעצבנתי יותר ויותר שהיא לא לוקחת לי את הבקבוק, הקריז עלה ועלה. אמרתי לה שזה גם לא משנה אם היא תיקח אותו כי אני פשוט אקנה חדש ואין לה איך באמת למנוע ממני לשתות – זה לא יקרה.

היא איימה שאם זה המצב, אז היא לא מסכימה שאני אשתה בבית שלה כי היא לא מוכנה לתת יד להתנהגות הזו. התחלתי לבכות וצעקתי עליה שאני מכורה, ואם היא רוצה אז אין בעיה, אני אצא ואשתה ברחוב אבל להפסיק לשתות מ 100 ל 0 לא יקרה, ואם היא באמת רוצה להגיע למצב הזה שהיא מעיפה את הבת שלה לשתות ברחוב, לא היה לי לאן ללכת. אני גם בתכל׳ס ממש לא רציתי בזה, רציתי להישאר ולשתות בבית ושהיא תעזוב אותי בשקט.

שוב, אני לא זוכרת עוד מה היה, אבל אני חושבת שניסיתי להסביר לה שוב שאני צריכה טיפול, שגמילה לא עובדת ככה והיא ענתה לי שאני לא באמת מכורה, שיש לה חברים אלכוהוליסטיים והיא מכירה איך זה נראה ואני לא כזו. שזו לא הבעיה שלי ועדיין לא מסכימה שאמשיך לשתות. שבדיוק התחלתי את הלימודים וזה אומר שאצטרך להפסיק/להקפיא ואני מתרצת כדי שלא אמשיך בתואר.

הרגשתי שוב את הלחץ הזה שהיא שמה עליי שהלימודים יותר חשובים מהבריאות שלי, לימודים שלא ממש רציתי גם ככה והיו בעיקר בשביל לרצות אותה.

בשלב מסוים הלכתי למטבח והוצאתי סכין גדולה. הייתי מאוד מתוסכלת ובחוסר שפיות טוטאלי. אמרתי לה שאני לא משחקת משחקים ומאיימת סתם כמו אח שלי, ושאם היא לא נותנת לי לשתות בשקט אני חותכת את עצמי מול הפרצוף שלה. הרגשתי שהיא לא מבינה ולא רואה אותי, אפילו שהיא מקטינה ומתעלמת מהכאבים והקשיים שלי.

שם משהו קצת השתנה, היא ידעה שכבר פגעתי בעצמי בעבר וזה לא כזה אישיו עבורי, וכאב ופגיעות פיזיות יותר קל לה להכיל. אמרתי לה שוב – אני רוצה להפסיק אבל לא בדרך שהיא חושבת, אני צריכה טיפול. היא לא השתכנעה לגמרי עדיין.

הצעתי לה שנתקשר לער״ן, ושנדבר עם נציגה משם וככה עשיתי. התקשרתי וסיפרתי לנציגה מה אני חווה וכמובן שהיא ייעצה והסכימה שאני צריכה גמילה. גם סיפרתי לה שאמא שלי לא מאמינה לי ומתנגדת לרעיון, אז ביקשתי ממנה אם אני יכולה להעביר לאמא שלי את הטלפון כדי שהיא – הנציגה -תדבר איתה ותסביר לה את המצב כי הייתה לי הרגשה שלשמוע את זה מבעל סמכות כלשהי ישפיע עליה הרבה יותר ממה שאני יכולה.

וככה היה, היא דיברה עם הנציגה ואחרי השיחה התרככה והסכימה שנתחיל לבדוק אופציות ומה אפשר לעשות. אני חושבת שאחרי זה היא הלכה לחדר שלה ונתנה לי להמשיך לשתות בשקט. לקח לי זמן להירגע אבל גם האלכוהול עשה את התפקיד שלו וטישטש כמו שצריך. הרגשתי מותשת נפשית אחרי כל הדבר הזה, מותשת פיזית מהצעקות והבכי, אבל גם הקלה שסוף סוף היא מכירה במצב ואולי עכשיו באמת אוכל להתחיל בטיפול ולא לסבול.