מסר סיפור חיים שהעבירה טלי במרכז גמילה שבטיא

נולדתי עם אחותי התאומה ב1992, היא יצאה דקה אחרי, אחרי 2 אחיות גדולות להורינו המדהימים שלנו. ההורים שלנו תמיד מאזו עד היום תמיד דאגו לנו להכל, לבתי ספר הכי טובים, לחוגים שרצינו, לכל דבר בריאותי שהצטרכנו ובאמת עשו את הכול לתת לנו חיים טובים כמה שניתן. אפשר להגיד שכמו כל הדור הקודם חום ואהבה לא היה משהו שהיה מתוקשר בבית. למרות שאמא שלי כשהיינו בנות 20 ניסתה לשנות ממש את הקשר והתחילה להתקשר אלינו פעם בשבוע, לשאול לשלומנו ולחבק.

אבא שלי עבד, ועדיין עובד, בתור רואה חשבון בבנק, בילדות הוא היה חוזר באזור 18 הביתה. אמא שלי למדה משפטים אבל עברה לנהל את העסקים של סבא כשהוא התחיל לתפקד לא טוב בגלל המאניה דיפרסיה שהייתה לו. הוא נפתר כשיינו בנות 12 ואני יודעת מסיפורים שהוא היה איש מדהים עם לב טוב ממש אבל לצערי יש לי זיכרונות לא טובים ממנו כ"כ בגלל המחלה שלו שכללו לפעמים אגרסיביות כלפי הסביבה.

מטפלת נוספת הייתה אצלינו בבית עד שאח שלי הקטן גדל, כלומר אנחנו היינו בנות 16 בערך אם אני לא טועה. אחד מייסורי המצפון שיש לי בחיים זה שאני בקושי זוכרת אותה והיא אשכרה גידלה אותנו והייתה בבית שלנו עד שאח שלי כבר גדל ואנחנו היינו בנות 20.

בחיי תמיד הייתה גם חברתי הטובה, הכרנו עוד מהבית כנסת ונהיינו חברות טובות בכיתה א' כבר. לפני כיתה א' עשו לאחותי ולי מבחן אייקיו שקיבלנו תוצאה דיי טובה מה שגרר מסר מצד ההורים שלי שיש לנו פוטנציאל. אחותי עקפה אותי באותה בנקודה והיינו צוחקות על זה שנים אחרי שהיא עקפה אותי בנקודה במבחן ההוא ואני הייתי גדולה ממני בסנטימטר ובקילו. תמיד אמרו עלינו שאנחנו מקסימות. אחיות שלנו היו ילדות טובות ביחס אלינו, עושות מה שצריך בבית הספר ומקבלות ציונים טובים. מנגד קצת, הפידבקים מהסביבה ומההורים זה שאנחנו שובבות, ושאנחנו מה שנקרא "בום טראח" כלומר תמיד שוברות והורסות דברים, שוכחות דברים כמו תיקים ובקבוקים בבית או בבית ספר. היינו אוהבות כמו הרבה ילדים לנסות להתחמק מהלימודים.

סיפור שההורים שלי צוחקים עליו שבגיל 7 בערך הייתי משנה בלילה את כל השעונים בבית שעה אחורה כדי שנאחר לבית ספר וההורים שלי כבר התחילו לחשוב שיש רוחות או משהו עד שעלו עלי.

אני יודעת שהייתה לי ילדות שמחה, לקחו אותנו לאטרקציות, טסנו עם אבא והמשפחה של אמא לקניה, ואבא שלי היה עושה איתנו עוגות עם ג'לי, תמיד בתמונות חייכתי ותמיד היו לי חברות, בכללי מרגיש לי שיש לי את החיים הכי ברי מזל שאפשר.

כמו שאמרתי, אף פעם לא עשינו שיעורי בית, היינו מתחרות בבית ספר למי יש יותר הערות ביומן. גם כמובן שהייתי מבולגנת מאוד. בהקשר הזה זיכרון שצרוב לי זה שהמורה הפכה את התיק המבולגן שלי מול כל הכיתה, יש מצב שזה קרה פעמיים, יכול להיות שזה השפיע על האנטי שיש לי לסדר. היינו נעלמות והולכות לאיבוד הרבה פעמים, בגיל 5 לקחו אותנו פעם ראשונה לחרמון, שמה לא הסכמנו להקשיב למדריך שהסביר איך גולשים וברחנו לו. מאז לא לקחו אותנו שוב לחרמון.

היינו גם נוסעים כל שנה לאילת, בזיכרון שלי הכול היה עם המון לחץ ועצבים, ואני באמת מבינה את ההורים שלי, עם זה שאחותי ואני כל הזמן עשינו בעיות, וגם אחיות שלי הגדולות היו רבות מלא אחת עם השנייה. אז כרגע מה שיש לי בזיכרון מתקופת היסודי זה שבערבים ההורים שלי היו חוזרים מהעבודה, מתעצבנים על הבלגן בחדר, על הרעש, הערות ביומן וכו'. ותכלס, המון רבים אחד עם השני.

ההורים שלי היו רבים, תמיד, עדיין,  אני לא חושבת שיש לי זיכרון שלהם עם הבעה חיבה אחד לשניה. כשהייתי קטנה הייתי בריבים המון בצד של אמא שלי, כנראה לא ראיתי את איך שהיא עצבנה אותו לפני, מה שאני כן רואה היום. עד שנות 20 המאוחרות היה לי כעס וריחוק מאבא שלי ועל ההתנהלות שלו. בראש שלי אבא שלי איבד את זה הרבה פעמים מעצבים, זרק דברים על הריצפה ודפק ממש חזק דברים על השולחן. זכור לי פעם אחת או פעמיים שאמא שלי ברחה ממנו ונעלה את עצמה בשירותים.

בתחושה שלי, היו עצבים שיצאו גם עלינו, אולי גם מחשיבה שזה חינוכי, אז מידי פעם זה כלל קצת שימוש באמצעים פיזיים כמו לזרוק אותנו למקלחת או כאפה פה ושם, אבל באמת יחסית סטנדרטי לאותם ימים. פשוט אנחנו למדנו בבית ספר דוסי מאוד ודיי אליטיסטי אז בבתים אחרים זה לא היה קורה כ"כ. ביסודי חברה שלי, אנחנו ועוד שתיים היינו משתפות שזה מוזר הבתים של האחרות, מזל שהיה לנו אחת את השניה לשתף.

ביסודי הייתי מסתובבת הרבה בחוץ עם חברה או יושבת בבית שלה כי התחושה שהייתה לי לפחות זה שלא כ"כ אוהבים אורחים אצלינו. גם יצא להסתובב עם אחותי והבאנו חברות לשבת במקלט מתחת לבית וסתם לעשות שטויות. בכללי יאותה חברה היא חלק עצום בחיים שלי, למרות שאנחנו דיי הפכים ורבנו המון פעמים לאורך השנים. באופן כללי היא בחורה אמיתית, ישירה שלא בוחלת במילים ואני תמיד הייתי המרצה והילדה הטובה.

את התלותיות שלי אני זוכרת מגיל ממש קטן, כבר בכיתה ב' אמרתי לחברה שלי שאני חושבת שאני לסבית, כנראה נחשפתי לזה מהטלוויזיה. היו לי כמה בנות שהעסיקו לי את המחשבה ביסודי לאורך השנים, בכיתה ה' ביקשתי חברות מנעה שהיא חברה טובה שלי עד היום, למזלי היא הסכימה, היום דיי צוחקים עלי על זה, למרות שאף אחת לא יודעת כמה קיצוני זה היה לי באותם ימים מהבחינה של כמה היא הייתה לי במחשבות באותם ימים.

כשהיינו בנות 8 אח שלי הקטן הגאון נולד, אבא שלי הצהיר תמיד כמה הוא רוצה בן, וגם נוצרה במהלך השנים הפרדה בין הבנים לבנות בבית, לפי הפרשנות שלי אנחנו קינאנו מאוד על היחס המועדף אליו, שכלל נתינת דברים שלא נתנו לנו ועד לכך שתמיד בוויכוחים היו בצד שלו. זה נשמע מטומטם כי היינו גדולות ממנו ב8 שנים ומעלה אבל היינו רבות איתו כמו ילדות קטנות, גם בגיל מבוגר. בנוסף מהשניה שהוא נולד אמא שלי הפסיקה לעשות לנו סנדוויצים, התחלנו לעשות לעצמינו כביסה ועוד כמה דברים, אני תוהה פתאום אם גם זה גרם לטינה על אח שלי.

משבר מסוים שמדגים את האווירה בבית. כשהיינו בתיכון אחותי ואני היינו בעיקר מבשלות לשבת בבקשת אמא שלי, שהעדיפה אוכל בייתי מקנוי. לעומתה, אבא שלי לרוב היה מבקר המון את האוכל ובכללי אומר שאנחנו עושות את זה לכיף שלנו, שזה היה קצת נכון. אני מבחינתי הרגשתי ממש לחץ מהסיפור הזה. באולפנה ובשירות לאומי הייתי מרגישה שאני עושה טובה ו"מבזבזת" את השישי על לבשל לשבת ובסוף כל שישי תמיד היו מלא מריבות חוסר שביעות רצון ממישהו מאף צד, בנוסף אח שלי היה מתלונן שקר לו והיו סוגרים את המזגן בזמן שאנחנו היינו מבשלות, בסוף הפסקנו לבשל לשבת. מבחינתי זה היה מאוד קיצוני כי הרגשתי לא בסדר לא לעזור אבל באמת שאז העצבים ניצחו בשיקולים.

באופן כללי נוצר אצלינו מין חלוקה בבית של בנים ובנות, מצד ההרגשה שלי אבא שלי ניסה לתמוך באח שלי מולנו כמו שהוא היה בן יחיד עם הרבה בנות ואנחנו, שמגיל קטן שמענו משפטים שאבא שלי היה מעלה בוויכוחים מול אמא שלי – כגון שכל מה שאישה מצהירה עליו בטל ומבוטל, איזה שהוא משהו בגמרא, בכל אופן גדלנו דיי פמיניסטיות ובכללי לי היה אנטגוניזם גדול לדברים שאבא שלי אמר.

בכיתה ו' חברתי ואני גנבנו מהמכולת, גם התחפפנו ביחד אחרי שהתחפפנו בנפרד כמה פעמים ועלו עלי תמיד. ההתחפפויות והגנבות, ביחד עם זה שחברתי הייתה שומעת בריטני ספירס במופגן ופעם אחת מהמורות ראתה אותה חוזרת מהמחול, עשו לשלושתנו בעיות להמשיך לאולפנת המשך של היסודי שלנו, אחותי עברה לאולפנה שהייתה פנימייה מכיתה ט' וחברתי  לאולפנה אחרת ואני בסוף המשכתי באותו מוסד. באזור כיתה ח', ובגלל עוד בת שהייתה תקועה לי בראש באותה תקופה, התחזקתי ממש, דבר שגרר לתחושתי התרחקות מרוב החברות שלי, יש לי זיכרון שחברות שלי ישנו אצלי והן ריכלו עלי, לא זוכרת מה, בכל מקרה נפגעתי אבל האמת שאלוהים היה דיי מקלט נחמד בשבילי.

באולפנה שלנו היה העדפה ניכרת ממש לדוסיות, למרות שכמעט העיפו אותי ועוד 2 בסוף כיתה ח' בסוף השאירו אותי. בהקשר לדוסיות, מי שרצתה תמיד מצאה איפה להתנדב, היו שיעורי אמונה, היו את התנועות נוער שלמרות שלא שובצתי להדרכה בגלל צורך בסוף מצאתי את עצמי שם, שמה היו רוב עיסוקיי בזמן הזה, היינו מטיילות בטרמפים, מנסות לעזור להקים מאחזים בשומרון, בעיקרון הכול חוץ מללמוד, אין ספק שזה היה הדבר האחרון שהיה מעניין וכל השאר הרגיש הרבה יותר חשוב וכיף.

בכיתה ט' אחותי ואני התרחקנו לראשונה פיזית כי היא התחילה את הפנימייה, הדבר הזה קירב ביננו מאוד בדיעבד, אחד הדברים היה ההזדהות עם המושג "הילדה הנשגבת" שעד היום יש לנו אי הסכמה על טיבה, אבל באופן כללי זו הייתה ילדה שתמיד יש רצון להיות בנוכחותה ולרצות קצת אהבה ממנה. אבל בכל מקרה הבנו פתאום כמה מטורף זה שיש עוד אדם שמבין את הראש שלך, בעתיד הרחוק עד היום אני עושה תהליך של הפרדות ממנה וקשה לי מאוד לוותר על המקום הזה ולהשלים שהיא לא תמיד תבין אותי. התלותיות שלי עלתה שלב בתקופה הזו, במשך תקופת זמן הייתי אובססיבית לבת אחרת, התביישתי בזה מאוד, אני חושבת שהכי קיצוני שפעלתי בנושא היה מול המדריכה שלי מהתנועת נוער בכיתה ח-ט, הייתי עושה הליכות בערב ועברתי מול הבית שלה כמה פעמים, רק כדי להיפגש בה אולי. אולי אני חיה בסרט אבל לפי דעתי תמיד הסתרתי את זה דיי טוב ואף פעם אף אחת לא ידעה, אולי שאני אוהבת אותן אבל בטח לא ברמות הטירוף שהיו לי בראש.

מאזור הגיל של החטיבה הפסקנו ללכת עם ההורים שלי לחופשות ולשבתות אצל סבתא, אחיות שלי הפסיקו לבוא לפנינו, לסביבה זה היה מוזר אבל מבחינתנו הלחצים והריבים של ההורים שלי היו בלתי נסבלים.

אולי גם נכון לציין, ששתינו  היינו מרטיבות במיטה עד כיתה ח' כמעט, זה התחיל להפסיק בהדרגתיות מכיתה ג' נגיד, לא זוכרת באמת לחלוטין את התדירות, רק שזה קרה לי גם שישנתי אצל חברות והייתי צריכה מהר לנקות כדי שלא ישימו לב.

בסוף האולפנה עברו לי מחשבות על גיוס, בדקתי כמה מוסדות לעבודה עם ילדים\נוער עם בעיות נפשיות, חלק לא קיבלו חלק לא עניינו, באותה תקופה הפכתי להיות פעילה יותר ויותר בוועד לשחרור פולארד, בסוף מצאתי תקן לעשות בו שירות לאומי משולב תפקיד של העברת פעיליות בנושא יהדות בבתי ספר יסודיים וגנים, קפצתי על זה רק בגלל הוועד למען שחרור פולארד, בעיקר כי זו הייתה מטרה חשובה בחיי באותה תקופה. בדיעבד 1% מהעבודה הייתה עם הוועד ו99% העברת פעילויות אבל 2 דברים משמעותיים מאוד קרו לי באותה שנה. הראשונה היא שלאחת החברות שלי שם נוצר קשר מאוד לא בריא עם רב נשוי שהיה גדול ממנה פי 2, ידעתי על הקשר ושתקתי, באמצע השנה הסיפור התפוצץ באופן מכוער מאוד שפגע באשתו של הרב ובבנות שהיינו יחד בשירות ובטח באותה הבחורה, הרבה תחושות אשם היו על זה שלא עשיתי כמעט כלום חוץ מלנסות לשכנע אותה להפסיק, אבל האמת היא שהייתי בשנה הזו מאוד מרוכזת בעצמי, בעיקר כי הייתה לי את הזוגיות הראשונה שלי.

מעולם לא אפשרתי לעצמי באמת לאהוב מישהו עד הסוף, לא לפני הקשר ולא לאחריו, פה אני מבינה כמה מרגיש לי שהראש שלי חולה, אבל באותו הקשר התמסרתי לחלוטין. היא פתחה אותי לעולם הרגש והמגע בכלל, התחושות הנעימות של הקשר מבלבלות אותי מאז עד היום. עשיתי הכול רק כדי שכל זמן שאני יכולה אהיה איתה, היו 3 חודשים בהם הייתי נוסעת בראשון בבוקר לירושלים כדי לקחת איתה את אותו אוטובוס רק כדי להיות איתה יותר. העובדה שהיא הרגישה אותו דבר כמוני, למרות שכנראה פחות או פשוט שונה, הטריפה לי את המוח, לא האמנתי שכל הטוב הזה הגיע אלי. היינו שתינו דוסיות אז היו הרבה רגשות אשם, קצת יותר מהצד שלה, אני לא ראיתי בעיניים תכלס, אולי במחשבות של לפני\אחרי הפגישה אבל בזמן שהיינו ביחד לא הייתי יכולה לחשוב על אופציה אחרת לשנייה.

לאחר מה זמן אני מניחה שהתלותיות שלי הרחיקה אותה, גם האמת שמלכתחילה אמרנו שזה לא יהיה לנצח למרות שבתוך תוכי רציתי מאוד. ניסיתי לנתק את הקשר 3 פעמים כי לא יכולתי לסבול את הכאב במחשבה שהיא לא אוהבת אותי כמו שאני אוהבת אותה, כל פעם היא יצרה איתי קשר ואני כמובן נשאבתי חזרה,. בסוף היא נפגשה עם גבר למטרת נישואים ואחרי פגישה או שתיים היא הבינה שזה הולך להיות רציני ונפרדה ממני. זה היה בערך חודש לפני שהתפוצץ העניין עם הבת השנייה מהשירות לאומי עם הרב, הלב נשבר אז וואלה מאז לא העזתי להרגיש יותר. באופן עקרוני היא ביטלה עם הבחור אירוסין, היינו ידידות עוד שנה של מלא תלותיות וסבל מהצד שלי עד שניתקנו באופן מודע את הקשר ביום של הטסט שלי, הייתה לי הקלה מטורפת באותו היום, למרות שהמחשבות עליה נפסקו רק כ3 שנים אחרי.

בשנתיים וחצי שאחרי השירות לאומי עבדתי במספר עבודות מזדמנות אבל אמא שלי תמיד נתנה לי אם הייתי צריכה גם מעבר, מאבא שלי כמעט בחיים לא ביקשתי כסף או עזרה.

רק אציין שב12 שנה שבין התיכון לכאן האובססיביות לבנות תמיד חזרו בתבניתיות של שנה-שנתיים, תמיד קשר חברי שקפץ אצלי מהר מאוד לטירוף, עם הזמן למדתי לנסות להימנע מזה כמה שניתן כלומר לנסות להתרחק לפני שנהיה מאוחר מדי, למרות שתכלס לא באמת הצלחתי.

מגיל 17 התחלתי לפקפק בקיומו של אלוהים, אחרי השרות לאומי כשעבדתי בעבודות מזדמנות קצת הייתי מבואסת על חיי, התלוליות תרמה לזה, ההורים שלי ממש דחפו אותי ללמוד אבל לא רציתי ללמוד שום דבר, למרות זאת עשיתי פעמיים פסיכומטרי על חשבון הפיקדון מהשירות והכוונה מקצועית על חשבון ההורים, אחותי חזרה בשאלה באופן רשמי כבר כמה חודשים אחרי שסיימנו תיכון והתגייסה במרץ של שנה וחצי אחרי השמינית, מחוסר בחירה מה לעשות בחיי, ועם זה שאחותי העלתה לי את הרעיון להתגייס, החלטתי גם אני לעשות את זה, ככה כשנתיים וחצי אחרי התיכון התגייסתי גם. יש לומר שבתקופה הזו היו, כמו כל חיי, אינסוף ישיבות עם החברה הטובה שלי בלילות אחרי העבודה מעשנות סיגריות ומדברות במשך שעות, וגם אחותי והיא יותר התחברו. באותה תקופה האמונה שלי באלוהים התערערה ממש וניסיתי לשאול מלא רבנים  שאלות על הוכחות לאלוהים, לפני הגיוס החלטתי שהצבא זה לא מקום טוב להחליט בו החלטות אז החלטתי לעצור את ההתלבטויות ולהתגייס במה שמרגיש לי שאני יותר מחוברת אליו, ובאותו זמן הרגשתי  מחוברת לזה שיש אלוהים.

בצבא בהתחלה היה כיף ממש, התגייסתי עם מלא מוטיבציה, התחברתי שם ל2 בנות מתוקות, ואני כהרגלי עם אפס יכולת לעשות קשרים נורמליים הייתי מתעוררת ב3 בבוקר בטירונות ובקורס שלקחו כ3 וחצי חודשים כדי לדבר עם אחת מהחברות הללו שהייתה במחלקה אחרת, לא הייתי דלוקה עליה וכבר הבנתי שדברים מבולבלים לי בחיים, אבל בהחלט היה נראה לי הגיוני לישון 3 שעות בלילה רק כדי לדבר עם אותה חברה, אולי גם הריגוש תרם לעניין.

בכל אופן התפקיד בתור תצפיתנית היה מאתגר אבל היה כיף בחמ"ל עם הבנות, שוב מחשבות אובססיביות על עוד 2 ואז יציאה לפיקוד. כשחזרתי מהקורס לחמ"ל נחל עוז זה היה בחודש לפני שהתחיל צוק איתן, רוב מי שחזרה איתי מהקרוס לא הספיקה לסיים חפיפה ולתפוס משמרות בעיקר מילאנו את החוסרים כשהיה אפשר, היו הרבה אירועים קשים בגזרה אבל לא עם חיילים שאני הכרתי אישית. אין ספק שזו הייתה תקופה קשה. אח"כ התחלתי להיות מפקדת וזו הייתה שנה נוראית, לא הייתי פיקודית בעליל, לא הצלחתי לתמרן בין החובות שלי ותחושת הכישלון הייתה יום יומית.

תחילת שימוש החלה קצת זמן אחרי צוק איתן, האמת חברתי התחילה לעשן קצת לפני שנכנסתי לפיקוד, היא עודדה אותי לעשן איתה ובמשך כמעט חצי שנה זה פשוט לא השפיע עלי, רק לאחר מכן התחלתי לחוש בסטלה והיינו מעשנות כל סופ"ש שיצאתי.

הפינלה של השירות שלי היה כשחיילת הסתכלה על חיילים שעשו ריקוד כזה להצחיק את התצפיתניות, לא ישבתי עליה יותר מדי שתרד מהם, למזלי הרב במקרה המסך שלה הוקרן בדיוק באותו זמן בחמ"ל החטיבה וחטפתי על זה ביחד איתה לסגור 28 על החבש"ש, לא שבאמת היה לי אכפת כי פשוט הייתי צהובה פיצוצים, אבל נפגעתי מאוד מהמ"פ שלי שנכנס בי על החוסר אסרטיביות שלי. תחושת הכישלון מהתפקיד צורמת לי עד היום מאוד.

לאחר הצבא הבנתי שאני כבר לא מרגישה מחוברת לאלוהים וזה רק עניין של זמן עד שאני אחזור בשאלה.

אח"כ קצת מלצרות ואז מועדפת

במועדפת הייתה תפנית דיי משמעותית מבחינת השימוש. העבודה הייתה בחקלאות בקיבוץ ליד בית שאן. היינו קומונה של 15 חבר'ה מחולקים דיי שווה בשווה דתיים, דתל"שים וחילונים, הייתה דינמיקה מעולה כמובן עם קצת דרמות פה ושם אבל היינו בחיבור ממש טוב. חולקנו לכל מיני עבודות, אני הייתי בהתחלה לבד בתמרים שהיה בתוך הקיבוץ. היה לי מנהל עבודה שהיינו עובדים צמוד כ8-10 שעות ביום כי זה היה כבר תחילת הקיץ והייתה המון עבודה. ארוחת הצהרים הייתה ביחד כל הקומונה ומהר מאוד מצאתי את עצמי כל ערב אצל המנהל עבודה, כמובן מעשנים עד גמירות. בהמשך עוד 2 בנים הצטרפו אלי לעבודה ולנוהל העישונים. בדיעבד אני מבינה ששם כבר הייתי מכורה כי הייתי חייבת שיהיה לי, הייתי נוסעת פעם בשבוע שבועיים למרכז, יושבת עם הסוחר שהיה חבר של החברה הטובה שלי, אז אלו יכלו להיות ישיבות שנגמרו גם ב3 בבוקר, לא רציתי להראות כאילו אני באה רק להתארגן חס וחלילה, מלא ריצוי שלא מחובר למציאות כי לא נראה לי היה לו אכפת ממני ממש. הייתי חוזרת מסטולה לחלוטין ברמה שפעמיים המשטרה עצרה אותי על נהיגה בזיגזג ופעם בנס ניצלתי בלהיכנס במחסום. גם שם הייתה כמובן מושא לאובססיות שלי לאותה תקופה. האמת זו הייתה העבודה הראשונה שממש נהניתי בה והצלחתי ממש. רק אציין שבשלב מסוים נמאס לי ממש מהמלחמות אגו של הבנים שעבדו איתי והתגשמה לי תפילה לעבוד לבד ושמו אותי לבד על ההשקיה אחרי הגדיד. נהניתי מהעבודה אבל האמת לעבוד לבד 8 שעות ביום התחיל להיות קשה מאוד כי נכנסו לי המון מחשבות דיכאוניות וגם כשהגיע החורף הקור הקשה עלי מאוד.

אחרי המועדפת רציתי לטוס לבד לטייל, המחשבות של מציאת משמעות לחיים האלה העסיקו אותי מאוד והיה את הכסף שקיבלתי מהמועדפת. הרבה חבר'ה מהקומונה כבר טסו למזרח אז בהתחלה התכנון היה לטוס עם חברה מהקומונה לאפריקה אמרתי לכולם שאני אנטוש לאיזה שנה. בסוף יצא שטסתי איתה ועוד אחד להודו, שם בסופו של דבר נפגשנו עם עוד 6 חבר'ה. היה לי כרטיס לחודש וחצי אח"כ לקניה לטייל לבד וממש ניסיתי למצוא חווה חקלאית לעבוד שם אבל לא הצלחתי למצוא לפני הטיסה, בסופו של דבר טסתי עם ממש כלום כסף, איזה 3 וחצי אלף נשארו לי בחשבון אחרי הכרטיסים. חשוב לי לציין שכל חיי הייתה לי התנהלות כלכלית פח, תמיד חיה על המינוס והרבה פעמים אמא שלי עזרה לי בכמה מאות פה ושם, גם לפני הטיול היא קנתה לי נעליים וציוד ממש יקר לטיול.

טסנו, כחודש לפני הטיול הפסקתי להיות דתייה החבר'ה של הקומונה מתוקים בקטע אחר, אבל אני הייתי במוד מבואס ממש, הפסקתי לעשן שם, החומר פשוט היה חרא. התחלתי ממש לשנוא את כולם ולפנטז על להיות לבד, אחרי 3 שבועות פרשתי מהם דרומה למומבאי, בדרך דרומה פגשתי את הבחורה ששמה גלית שהייתה מושא לאובססיות שלי לשנתיים של אחרי. הייתי לבד, בגלל שהתקמצתי על הכסף ישנתי במקומות מזעזעים, אלוהים הציל אותי שם האמת אינספור פעמים עם הודים שרכבתי איתם על האופנוע ומצאתי את עצמי לבד איתם בסוף. אכלתי הכול ונפצעתי ככה שפעמיים, ב3 שבועות שהייתי לבד קיבלתי זיהומים ולקחתי אנטיביוטיקה, הנסיעה לבד אבל הייתה נחמדה בלדבר עם המקומיים, בעיקר מוסלמים האמת ולהתווכח על החיים. בסוף טסתי לקנייה כבר שנאתי את הלבד והמחשבות אבל ניסיתי לתת צ'אנס לקניה, הסתובבתי קצת בכפרים, היה מענין ויפה אבל עם מצב רוח חרא, גם שם היה חרא חומר כמובן. בסוף התייאשתי מלמצוא חווה לעבוד בה וקניתי אחרי שבוע בכסף שנותר לי כרטיס חזרה, האמת ששניה לפני שקניתי דווקא מצאתי מקום לעבוד בה אבל ממש ממש רציתי לחזור לארץ אז חזרתי בהפתעה אחרי חודשיים וקצת. בטיול לראות את המצב הקשה של האנשים בהודו ובקניה ממש דחף אותי פתאום להיות אחראית לחיים שלי ולמצוא עבודה.

כשחזרתי נרשמתי לפקולטה לחקלאות כי זאת הייתה העבודה שיחידה שאהבתי, דודה שלי שעבדה בבר אילן הציעה לי ממש לעשות שם מכינה. ואח"כ ממש המליצה לי על מסלול ביוטכנולגיה, שוכנעתי ועברתי לשם. במכינה הלימודים הריאליים פתאום משכו אותי בטירוף. באותה שנה נפתח מסלול של ביולוגיה-כימיה ועברתי אליו אחרי השבוע.

רק אציין שבזמן המכינה עבדתי בלילות ובאבטחה ופעם אחת ביום של גמירות מעייפות ותוך כדי התעצבנות על אמא שלי צעקתי עליה כשהלכנו לקנות לה פלאפון שאני לא דתייה יותר.

מבחינת היציאה מהארון אחותי ואני תמיד התווכחנו, אני אמרתי שאין טעם לספר להורים והיא כן רצתה לתקשר את זה – לה היה קשר ראשון עם בחורה מגיל 20. כחצי שנה אחרי שיצאתי מולם בשאלה, בגיל 23, אחותי ואני יצאנו מהארון. התגובה של אמא שלי הייתה בעיקר עצב, הרגשתי שזה קצת נכפה עלי כי אחותי יצאה מהארון מולה בלי להגיד לי ואז היא באה להתלונן אצלי על מר גורלה ואני הייתי בהלם שהיא עשתה את זה בלי לספר לי לפני, בסוף החלטתי לספר לה בסוף ההתבאסות על אחותי. מבחינתי התגובה שלה הייתה טיל ולא הייתי מצפה למשהו אחר מהורה בימינו ובטח מאם דתייה. מול אבא שלי יצאתי כמה חודשים אח"כ, התגובה שלו הייתה ממש הרבה יותר טובה משציפיתי, הוא ממש דיבר על זה איתי, אמר כמה קשים החיים של מישהו גיי, היית הפתעה ממש לטובה. בדיעבד הסכמתי שזה היה נכון להגיד את זה, בעיקר בשביל שיעזבו אותנו במנוחה עם השידוכים. היום לטעמי יש עדיין קצת חוסר קבלה של העניין וזה כנראה כן תופס אותי כי זה הפעיל אותי כמה פעמים אבל זה ממש מובן בעיני בהתחשב באמונות של מה שטוב לאדם.

בתקופת האוניברסיטה גרתי יחסית ברצף בבית של ההורים זה היה לי מאוד מאוד נוח כלכלית וגם הם גרים ממש קרוב לבר אילן אבל הייתי נשארת המון בשבתות, חלק מתוך  תחושת מחוייבות להיות איתם למרות שבדיעבד היה לי דיי הרבה מתח נפשי שם. היו לי התפרצויות זעם לפעמים שכללו בעיקר קול כועס ותקיף וגבוה, אני חושבת שזה בלט רק בגלל שזה בניגוד לתפקיד הנוח שאני ממלאת בד"כ ובכלל לא כזאת קיצונית כמו שהמשפחה שלי נבהלה מזה, שמבחינת אמא שלי לפחות אני הכי עצבנית בבית, שזה חרטה.

התחלתי את התואר עם מוטיבציה מטורפת, לא האמנתי שאני מצליחה בסמסטר הראשון והשקעתי בטירוף למרות שכמובן עישנתי מדי יום אבל בעיקר בערבים וכמובן ביום עם החברה שלי. בסמסטר השני התחלתי לעשן לפני קורסים שהיו לי מעניינים במיוחד, את הסמסטר השני סיימתי עדיין עם ממוצע טוב אבל היה לי קשה פיצוצים.

גלית, שפגשתי בהודו, הייתה איתי גם במכינה וגם עשתה דו חוגי עם ביולוגיה, האובססיות הקשו עלי קצת אבל היה בסדר סה"כ בסדר, גם דנה כבר פחות הייתה איתי בשנה ב' אז זה הקל עלי מהבחינה הזו.

בשנה השניה הייתי חצי בנאדם, לא יכולתי להיות בשום מקום לא מסטולה, נהניתי ממש בשיעורים והאמת זה אפילו עזר לי להתרכז קצת אבל הייתי כמובן שוכחת הכול דיי מהר, לא עושה תרגילים, היו 2 קורסים שנכשלתי בהם באותה שנה. באותה שנה במזל שאופייני לחיי התחלתי לעבוד במעבדה בה אני עובדת היום. הגעתי לשם כי המנחה שלי את הקורס שהכי עניין אותי בתואר עד אז והיא חיפשה סטודנט לעבודה, עד היום אני תוהה אם היא יודעת כמה מסטולה הייתה בקורס שלה. בסוף השנה הממוצע שלי ירד מ90 ל70 והבנתי שאני לא עומדת בממוצע שמספיק לתואר השני, גם כבר אז אופי העבודה שלי היה פח, החברה שלי הבינה לפני כמה חמורה ההתמכרות שלנו ודחפה את שתינו לעשות כמה פעמים הפסקה כדי לנסות לשלוט בשימוש. כמובן שתמיד זה חזר לשימוש דיי מסיבי.

באותה שנה גם התחלתי זוגיות עם חברה שלי מהתואר, סטפאני, שנהיינו בסטיות משנה ב'. אחרי 3 חודשים הבנתי שהתבלבלתי עם הרגשות וגם רבנו בלי סוף. נפרדתי ממנה והיא הייתה בשוק, נשארנו בקשר למרות כמה נסיונות מצידי שנעשה הפסקה. למרות שידעתי שאין לי רגשות אליה החום ואהבה שהיא נתנה לי היו לי נעימים ברמות, הייתי מדברת איתה במילים של אהבה, היינו ישנות ביחד וגם התנשקנו כמה חודשים  אחרי שנפרדנו ושכבנו גם שנה אחרי. קיבלנו המון ריקושטים מהחברה הטובה שלי, לא הפסקתי את ההתנהגות שלי, למרות שאכלתי על עצמי מלא ייסורי מצפון כל היום. הקשר איתה נחתך רשמית רק לפני כשנה, היינו ידידות עם המון פגיעה לפי דעתי מהצד שלי  במשך 4 שנים.

אמא שלי דחפה אותי ללכת לטיפול בגלל שהיו לי התפרצויות זעם לפעמים על ההורים שלי. ניסיתי ללכת לטיפול כחצי שנה של עובדת סוציאלית קלינית אליה הייתי מגיעה מסטולה כמעט תמיד, לא הייתה התקדמות ופרשתי.

בשנה ג' הצלחתי לעמוד בהתחייבות לעצמי לעשן רק ממתי שמחשיך וזה עזר לי ממש לסיים את התואר עם ציון טיפה יותר נמוך מהנדרש, המזל שלי כרגיל היה שהיה לי כבר וותק שם והמנחה שלי אוהבת אותי.

כל התואר הראשון גרתי אצל ההורים והם עזרו לי מלא כלכלית, קניתי הרבה סמים בכסף שביקשתי מהם, אמא שלי תמיד סמכה עלי ותמיד נתנה לי.

התואר השני התחיל סבבה ואז הגיעה הקורונה באותה שנה חברתי ואני עברנו לגור ביחד, יש לי הרגל מאז האולפנה, ששותפות אליו גם אחותי ואמא שלי, לחזור הביתה ממש מאוחר, הזהרתי את חברתי שאני אחזור מבר אילן רק באוטובוס האחרון, היא הסכימה לזה בשעתו. המנחה שלי שחררה אותנו לבוא לבר אילן ממש מתחילת הקורונה ככה שהיה לי 9 חודשים לכתוב את ההצעת מחקר לתואר השני שלרוב לוקחת חודשיים\שלוש, היה לי כל מה שצריך כי היו לי תוצאות עוד מהתואר הראשון. עדי, המנחה שלי שמה את הדוקטורנט שעבדתי תחתיו שיישב עלי והוא כל יום בדק אותי. בקורונה כמובן עישנתי מהבוקר והתחלתי לקחת כדורי קשב באופן יום יומי. היה לי כיף ממש להיות בדירה והשתמשתי כל היום. בזמן הזה הפרודוקטיביות שלי הייתה פח אשפה ולא הצלחתי לסיים לכתוב, בסוף, בהרבה לחץ מאנשים במעבדה, עזרה של דודה שלי, והדוקטורנט סיימתי בשבועיים איחור. רציתי לפרוש, הייתי בדיכאון ותחושות כישלון מטורפות, היו קצת מחשבות אובדניות גם אבל שיחות עם דודה וסבתא שלי על המזל שיש לי בחיים עזרו לי להמשיך, אותו דבר קרה בכתיבת התזה לתואר השני עד שבסוף עדי סוג של נעלה אותי במשרד שלה בחמישי אחד מ10-19, אח"כ המשכנו לעבוד עד 22 אצלה בדירה בת"א וביום ראשון לאחר שהיא נעלה אותי לעוד 7 שעות במשרד של זה נגמר.

מאז שחזרנו מהקורונה התחלתי לעשות הפסקות בעבודה שנמשכו נצח, הייתי נכנסת עם אנשים לשיחות אישיות ממש ותוך כדי שאני איתם הרגשתי המון אשמה על זה שאני לא עובדת. תמיד הייתי בנאדם לחוץ אבל אז תחושות האשמה הגבירו אותו ממש. התחלתי להפוך יום ללילה או לעשות פשוט לילות לבנים בעזרת הכדורי קשב כדי לא לפגוש באנשים. אותה סטודנטית צעירה אליה הייתי אובססיבית הייתה מושא אהבה של הרבה בנים בבניין שלנו והיא הצטרפה אלי ללילות ככה שחוץ מהשימוש גם השהות שלה איתי לא ממש תרמה לפרודוקטיביות. היו מלא דרמות והיא חוותה הטרדה מאחד מהחברים שלי ולא הסכימה שאני אדווח, בראש שלי ניסיתי להגן עליה אבל היה לי מלא דיסוננס בגלל האובססיות ולא ידעתי אפעם מתי המניעים שלי נכונים מה שהגביל את ההתערבות שלי היו עוד מספר דרמות שהכנסתי את עצמי אליהן שהיו לה בחיים, תחושת התסכול מחוסר היכולת לעזור ולדעת שהיא הולכת עם בנים שפוגעים בה בלילות רצחה אותי ולא הצלחתי לשחרר מזה.

בסוף התואר השני רציתי לעזוב, אמרתי שאני מרגישה שאני לא מסוגלת להמשיך לדוקטורט ושאין לי את הכישורים, היא חיזקה אותי בטירוף וחשבה על אינסוף פתרונות.

כמו שאמרתי במסר יום שחור בגיל 29 נפל עלי כמה אני תקועה בחיים, מאז סטפאני, היו לי 2 מערכות יחסים שהיו זוועה, הראשונה הייתה לא מתוקשרת בעליל והשנייה הסתיימה בהתפרצות שלי, בנוסף לאובססיות שהיו לי על הסטודנטית, תחושת חוסר היכולת להיות בזוגיות הייתה סיבה להרבה בכי בלילות. חוסר היכולת שלי לתפקד בעצמי ולהתמך בהורים שלי בגיל הזה תרמה לכך שהרגשתי שאני ממש בדיכאון, בנוסף באותה שנה גם גנבתי להם מהארנק בערך 4 פעמים. אמא שלי שוב לחצה עלי ללכת לטיפול בגלל העצבים שלי. באותה תקופה גם הייתי צריכה להגיש מאמר שעשיתי הכל מחורבש, הם התייאשו ממני כבר והמנחה שלי ובעלה כתבו אותו בשבילי, הם נתנו לי רק לעשות את החלק של הציטוטים ולהגיש אותו וגם שם הסתבכתי בטירוף, היה מתסכל בקטע אחר.

לאחר מכן כתבתי את הצעת המחקר לדוקטורט וכמובן שהכל חזר על עצמו, אמרתי שאני צריכה לפרוש, אני לא יודעת להסביר במילים כמה מזל יש לי בחיים שהיא בחיים שלי, היא פשוט מאמינה בי ממש ושוב פעם שכנעה אותי להמשיך ואמרה לי ששווה לה עדיין להשאיר אותי. היא התחילה לשבת עלי בקטע קיצוני ממש שדיי הרגשתי כלואה. כל פעם שראתה מישהו מדבר איתי היא דפקה לי מבטים שאני לא אבזבז את הזמן, ובצדק כי הייתי עושה את זה אינסוף אבל תחושת הלחץ עלתה ממש, הייתי מתחמקת מעדי מלא. בזמן הזה, בעיקר מתוך תחושת ייאוש הצלחתי להגיד לסטפאני שאנחנו לא יכולות להיות בקשר ולנתק את הקשר סופית. זה היה כואב לשתינו, חברתי הטובה נשארה חברה טובה שלה והיא בעיקרון לא שיתפה אותי מה עובר עליה חוץ בהתחלה שאמרתי לה היי במסדרונות ושזה היה לה ממש קשה, התחושות של האשמה המוצדקת שיכלתי לעשות את הצעד הזה 4 שנים לפני היו קשות גם וגם לראות שקשה לה.

המטפלת שלי התחילה ללחוץ עלי להיכנס לגמילה ואפילו דיברתי קצת עם שירה אבל אז השותף של החברה שלי התארס ורצה לעזוב את הדירה. חשבנו שאולי זו הזדמנות לצאת מההורים שזה אולי יהיה שינוי וגם יעזור לי לחזור לנורמה כי בדיעבד חברתי אמרה לי שהיא סבלה ממש מזה שהייתי חוזרת מאוחר לדירה כי הרגישה ממש לבד אז חשבנו שאולי אני אנסה להתחייב לחזור מוקדם ואולי השינוי הזה יהיה טוב. לא רציתי ללכת למוסד סגור באמצע הדוקטורט ונוסף חברתי אמרה לי שאם אני אבריז לה מהדירה אחרי שהיא ביטלה מישהו אחר שיעבור אליה יכול להוביל לשבר לא תקין ביננו ולא רציתי ללכת לגמילה שניה אחרי שנכנסתי לדירה.

את הצעת המחקר סיימתי בחוסר שביעות רצון מאיך שהיא יצאה בגלל לחץ הזמן, בבוקר של כנס שחיכיתי אליו 3 שנים. בכנס הייתי מאוד מבודדת והיה אסור לעשן. בחודשיים וחצי הבאים ציוותו אלי סטודנט תותח שעבד תחתי, האמת התקדמנו אז הזנחתי את כל השאר המחוייביות שלי כרגיל.

בפורים חברתי ואני הלכנו למסיבה שהייתה אמורה להיות כייפית ממש והמטרה הייתה להתקרחן, בסוף המסיבה הייתה סבל טהור ממש, לא עלה לי בכלל, היא סבלה מכאבים גופניים ובכללי היה שם קור קיצוני ששבר אותנו לגמרי. כשבוע אחרי המסיבה היא עשתה לי שיחה, בשורה התחתונה, שממש קשה לה איתי, שאני מגיעה מאוחר כי כמובן לא עמדתי במילה שלי, ושאני מרצה ולא אומרת כשאני רוצה דברים, האמת היא שהיה לי ממש קשה איתה גם ובנוסף, שתינו ידענו שאנחנו רוצות להפסיק לעשן וממש עושות ההפך אחת לשניה. היא סוג של העיפה אותי אבל האמת שגם אני רציתי לעזוב, בזמן הזה המאמר שהגשנו בתחילת השנה התקבל וההצעת מחקר שלי אושרה, המטפלת שלי שוב אמרה לי לנסות לדבר עם שירה משבטיא, דיברתי איתה והיא אמרה לי להגיע, אם אני לא טועה פשוט שכחתי מזה לחלוטין. בפגישה אח"כ המטפלת שלי אמרה לי שאני אקבע עם שירה ועם אמא שלי שתלך איתי בזמן הפגישה איתה. אני כבר הבנתי שתכלס זאת הזדמנות ממש טובה. קבענו שנגיע יומיים לפני ליל הסדר לשבטיא. הגענו אחותי אמא שלי ואני ושירה פתחה לנו את הדלת של שבטיא. למרות שהגעתי כבר דיי חדורת מטרה להיכנס אין ספק ששירה עם יכולתיה הידועים לשמצה לעטוף באהבה שלה שכנעו סופית, אני רציתי לדחות את זה לאחרי פסח ונראה לי שזה היה נוח גם לשירה, בכל מקרה הודעתי למנחה שלי שהייתה בחול בפסח והיא ממש ממש עודדה את זה ואמרה שזה זמן מושלם. אז אחרי המימונה נכנסתי למרכז גמילה שבטיא וכמו שאומרים כל השאר היסטוריה.