נולדתי ב 2007 למשפחה שרק עשתה עליה. ההורים שלי גדלו לא דתיים וחזרו בתשובה.
כשהם הגיעו לארץ אני זוכר שהיתי בגן הרגשתי תמיד משונה בגלל שהיה לי בעיה בשפות תמיד צחקו עלי על זה מגיל 5 – 6 הרגשתי שלא ראו אותי שלא הבינו אותי בגלל הבעיות ADHD ובגלל הדסלקציה שלי
הרגשתי מאוד משונה תמיד היו צוחקים על זה ואני בחיים לא הבנתי למה עד איזה גיל 8. בגיל 8 הבנתי שאני שונה מכולם או שפשוט חשבתי ככה בגלל שתמיד אמרו לי שאני שונה מכולם.
קצת אחרי גיל 8 התחיל החרם בבית ספר הייתי מגיע לכיתה והיו צוחקים עלי זורקים עלי דברים כמו עפרונות וקיבלתי מכות יום יום. אני זוכר שהיתי בא לבית והייתי אומר את זה לההורים שלי והם היו אומרים לי שאני צריך להתמודד עם זה. זה נמשך ככה לאיזה 2 בתי ספר. בית ספר אחד אפילו אמרו שזה בעיה שלי ועבירו אותי כיתה במקום להעיף את הילדים שעשו את זה. בסוף של דבר זה לא הסתדר גם בכיתה השניה אז עזבתי את בית הספר והייתי כמה חודשים בבית ואז הקב"ס הגיע אלי ושלח אותי לפנימיה בגיל 10 לא הסתדרתי גם בפנמיה בגלל הבעיה שלי עם השפות ועזבתי אחרי כמה חודשים.
הייתי כמה חודשים בבית ובזמן הזה הייתי משחק כדורגל ששם זה היה הבריחה שלי מכל המציאות הקשה. הייתי שחקן מצטיין ושיחקתי בביתר. אבא שלי היה בא מצלם אותי משחק אני זוכר אחרי כל משחק המאמנים של הקבוצות השניות היו באים לאבא שלי והיו אומרים לו שהם רוצים אותי בקבוצה שלהם אבל זה לא קרא בגלל שהם היו משחקים בשבת וביתר זו הקבוצה היחידה שלא שיחקה בשבת.
שחקתי שם עד איזה גיל 12ואז סבא שלי התחיל להיות ממש חולה, חלה בסרטן הוא היה בבית חולים לכמה חודשים והחלים וחזר לבית. הכל היה טוב לכמה שבעות ואז הוא חזר להיות שוב חולה הוא היה כמה שבועות במיטה ולא זז באיזשהו שבת שהוא עוד היה ממש חולה אפשר להגיד אפילו גוסס אני זוכר ששחקתי כדורגל ליד הבית ופתאום אבא ואמא שלי קראו לי להגיד לו שאני אוהב אתו והוא רצה לדבר איתי.
אני זוכר שנכנסתי לבית שלהם, אני מתקרב אליו הוא כולו היה ניראה לבן ואני התקרבתי אליו הוא אמר לי שהוא אוהב אותי חבקתי אתו והלכתי לשבת עם סבתה שלי בספה שהייתה מול המיטה שלו הוא עצם את העניים שלו חשבנו שהוא הלך לישון לאחר כמה דק סבתה שלי הלכה לכיוונו נגעה לו ביד והתחילה לצעוק שהוא לא נושם אני לא הבנתי מה קרא לאחר כמה דק התחלתי להבין שסבא כבר לא איתנו .
ההורים שלי ביקשו ממני לצאת ולא רציתי לצאת בתקווה שהכל יהיה בסדר והוא יחזור אלינו כמה דק אחר כך מדא רצו לבפנים ואני עומד שם ורואה את סבתא שלי בוכה ושולחת הודעות לבנות שלה שסבא כבר לא איתנו לאחר כמה דק הם לקחו את הגופה שלו ושמו אותה על הריצפה ושמו עליו שמיכה לבנה. אני לא עיכלתי את זה יצאתי החוצה ולאחר כמה דקות פשוט התחלתי לבכות ופשוט חשבתי על סבא שלי וזה שאני לא יראה אתו יותר כמה דק אחר כך הגיעו אלינו אורחים לסעודת שבת ואני והמשפה שלי הינו צרכים להעמיד פנים שהכל טוב ואנחנו בסדר אחרי שנגמרה הסעודה רצתי לחדר והתחלתי לבכות במיטה ונרדמתי.
התעוררתי רק במוצ"ש בים ראשון הייתה הלוויה כולם באו מחו"ל אחיות של אמא שלי ודבר ראשון שהם עשו זה לחבק אותי הגיע הזמן של הלוויה אני זוכר שהם קברו אותו ופשוט התחלתי לבכות לא האמנתי שכל זה קרה רק רציתי שהוא יהיה בבר מצוה שלי שזה עוד כמה חודשים עברו כמה ימים והתחלתי לעקל שסבא כבר לא איתנו סבתה שלי נכנסה לדיכאון קשה וגם אמא שלי נכנסה לדיכאון קשה ואני הייתי בטראומה מכל הסיפור. הייתי רב עם אמא שלי כל יום כי רק רציתי שיראו אותי שיבינו אותי ושיראו שכואב לי.
לאחר חודש חודשים סבתה שלי רק רצתה להיות עם סבא שלי היא חלתה ונפטרה מדיכאון. היא נפטרה איזה חודש לפני הבר מצווה שלי. עבר החודש הדחקתי את כל מה שקרא והגיע הזמן של הבר מצווה שלי, ושם באותו הלילה חבר שלי הציע לי שכטה מפייסל ומשם לא הסתכלתי אחורה הייתי מעשן פה ושם פעם בשבוע ולאט לאט זה נהפך להיות היום יום שלי.
אני הייתי מבסוט סוף סוף שיש משהו שעוזר לי להעיף ולהדחיק את הרגשות. לאט לאט זה הפך להיות באנגים אחרי שהתחלתי להתמכר הייתי עובד באיזה שווארמה בגלל שהיתי צריך למצוא מאיפה להשיג את הגראס. היה שם איזה עובד שהיה עושה מסאז'ים לחברים שלי אני לא ידעתי שיש לו כוונות רעות אז באחד מהימים שהייתי באמצע העבודה הוא בא ואמר לי בוא לסיבוב ואני בתור ילד תמימים הלכתי אתו ועשיתי אתו סיבוב.
באמצע הסיבוב הוא שלך אליי ידיים ואני הייתי בשוק, לא הבנתי מה הרגע קרה. הוא עשה את זה עוד פעם באמצע הסיבוב ואני לא ידעתי מה לעשות.
אחרי שכל זה קרה פשוט רצתי לבית ועישנתי וניסיתי להדחיק את כל מה שקרה. וככה התחלתי להתמכר לבנאגים. וכול היום היתי מעשן. באחד מהימים המוכר בשווארמה קרא לי ואמר לי ללכת למשטרה ואני הלכתי וסיפרתי להם את כל הסיפור ואז הם אמרו לי עלות לחקירה.
אני הלכתי לבית קראתי לאמא ואבא שלי לחדר שלהם וספרתי להם את כל מה שקרה הם לא האימנו לי וצחקו לי בפנים ואמרו שאני משקר. אני לא ידעתי מה לעשות אז אמרתי להם אם אתם לא מאמנים לי בואו נלך למשטרה והם יראו לכם במצלמות . הייתי בהלם שהם לא מאמנים לי הרגשתי שהם לא רואים אותי. הייתי מאוד מבולבל לא הבנתי איך הם לא מאמנים לילד שלהם . הלכנו למשטרה נכנסתי לחקירה עם ההורים שלי השוטר בחקירה שם את הסרטון מהצלמה וההורים שלי היו בשוק יצאנו מהחקירה וההורים שלי פשוט חיבקו אותי ובכו לי ביידים הם לא האמינו שזה קרה לילד שלהם. אבל לי רק עבר בראש מתי אני מעשן ומדחיק את כל מה שקרה.
חזרתי לבית וסיימתי את כל הוויד שהיה לי ומאותו היום התחלתי לעשן בהגזמה. הייתי מסיים עשר גרם ביום. הייתי גונב כסף מההורים שלי ורק רציתי לעשן ושלא היה לי הייתי רב איתם, זה הגיע למצבים שהייתי מרים ידיים על אמא שלי והיא הייתה מתקשרת למשטרה. הדבר היחיד שרציתי זה שיראו אותי ושיבינו אותי אבל הם לא הבינו אותי. הייתי רב עם אחותי, כל היום והייתי מאיים עליה וכל זה קרא שלא לי חומר.
זה הגיע למצבים שהם היו בוכים וברגע שהם בכו הייתי הולך לחדר ומעשן ובוכה גם , כי לא הייתי מבין איך זה הגיע למצב כזה. הרגשתי אבוד וזה היה ככה כמה שנים טובות. בשנים האלו הייתי הולך לבן דוד שלי וגם מעשן אתו. מתישהו בגיל 16 או 17 לא זוכר בדיוק, היה איזה יום אחד שלא היה לי קנאביס בגלל שלקחו לי אותו ושברתי לאח שלי את הרגל. כשהייתי בן 17 הבן דוד שלי נכנס לשבטיא , ואני לא הבנתי מה הוא עושה, הרגשתי בודד הייתי רגיל לעשן איתו. הוא היה מתקשר אלי ממרכז שבטיא והיה אומר לי תגיע לפה, זה רק יעשה לך טוב.
רפאל המדריך היה לוקח לו את הטלפון ומדבר איתי . ואני כולי חושב מה הוא רוצה ממני? בכל פעם שהבן דוד שלי השכתי לעשן ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. הוא ניסה לשכנע אותי להגיע לשבטיא ובאיזה שהוא שלב השתכנעתי. מאותו הרגע רק רציתי להגיע לשבטיא. שלחתי הודעות לשירה כבר בגיל 17 וגם בן דוד שלי ניסה לשכנע אותה אבל בתכלס זה לא היה הגיוני בגלל שהוא עוד היה בטיפול ואני הייתי צעיר מדי. אחרי שהוא סיים בהצלחה טיפול בשבטיא, חיכיתי לחגוג 18 וחודש אחרי שחגגתי נכנסתי לשבטיא ומשם הכל היסטוריה.
