מירבי יקרה שלנו כל כך, את מסיימת היום תהליך שהתחיל לפני חצי שנה. אפשר לומר שעד הרגע האחרון לא ידענו אם הוא באמת יתחיל. ארזת את הדברים כמה דקות לפני שעמדנו לצאת לדרך וכל הדרך לא ידעתי אם באמת תישארי שם במוסד הגמילה. החזקתי אצבעות, התפללתי וביקשתי שתסכימי לקבל עזרה. ואת נשארת יום ועוד אחד, שבוע וגם זה שאחריו וגם כשאמרת שנמאס לך ושאין לך יותר כוח, גם אז נשארת… כמה כוחות צריך כדי להישאר, כמה מלחמות פנימיות היה צריך להילחם כדי לא ללכת וכמה כוחות את צריכה לגייס עכשיו כדי לצאת מכאן…

מירבי, את עברת בשבטיא מסע, מסע שיכול לשנות חיים, שכבר שינה דברים ואנחנו עברנו את המסע איתך, לפעמים יותר קרוב, לפעמים מרחוק ובמקביל עברנו גם את המסע שלנו. למדנו הרבה על מחלת ההתמכרות שלך, עלייך, על עצמנו. הבנו שאנחנו צריכים להרכיב משקפיים אחרים כדי להסתכל על העבר שלנו ולראות טוב יותר, אותך. למדנו להיות גאים בעובדה שהבת שלנו במכון גמילה ונאבקת על עצמה ומתמודדת עם הקושי שלה, ולא להתבייש בכך. למדנו להבין שיש חלקים שאנחנו צריכים לקחת אחריות ואחרים הם שלך. זה מסע מטלטל, כואב, מרגש אבל בעיצומו אנחנו מרגישים שהוא גם מקרב ומחזק את כולנו.

“מי שהולך לבד- מגיע מהר ומי שהולך ביחד מגיע רחוק” זהו משפט שמקורו בשבטים אפריקאים שהיו צריכים ללכת בסוואנות עם מרחבים אדירים ולעיתים מסוכנים. ואני מוצאת שאין מתאים ממנו למעמד שלנו היום. מירבי ושירה, שרון, חגית, מיקי, דני וכל הצוות היקר. שבטיא זה ביחד, שבטיא מקיפה ומחבקת בחום, קבלה, הבנה, אמונה וכוח שאיתו אפשר להגיע רחוק, אפשר לעבור חצי שנה בתוך מכון גמילה ולא ליפול, אפשר להמשיך עוד יום ועוד אחד. שבטיא זה בית, עוגן שממנו אפשר לגדול ולפרוש כנפיים, אתם הייתם הביחד של מירב, אנחנו תמיד היינו ותמיד נהיה ביחד עם מירב והכי חשוב, וכאן אפנה אלייך מירבי, שהביחד הזה יישאר חקוק בליבך, גם בחוץ, גם כשאת לבד. כולנו ביחד איתך: בלב, במחשבה ועם הרבה אהבה.

אני יודעת כמה את מפחדת, לחוצה, נרגשת, עייפה מהשינוי הגדול בחייך. לגור בדירה עצמאית, לעבוד, להמשיך לטפל בעצמך ולהילחם יום יום את המלחמה הקשה הזו נגד ההתמכרות. מירבי אני מקווה שאת יודעת שאנחנו איתך ושנעשה הכול כדי לעזור לך רק להיום ואז רק ליום שלמחרת ולבא אחריו. רק להיום, רק להיום… ואולי רק להיום תרשי לעצמך להיות שמחה, לטפוח לעצמך על השכם, להיות גאה בעצמך ולהנות מהרגע.

צוות יקר עד מאוד, כהורים זה לא קל להביא את הבת שלנו למכון גמילה סגור ולא לדעת, לפחות בהתחלה, האם הבאנו אותה למקום שהוא טוב עבורה, מקום מכבד, נעים ואנושי. מטבע הדברים לא תמיד יכולנו לתקשר עם מירב ולעיתים גם רצינו להבין יותר ולשאול על מירב. אני, בן אדם שחרד למרחב של האחר, שמרגיש קושי לפנות ואי נעימות מכך אבל בחוויה מול כל אחד ואחת מכם הייתה חוויה שהשיר הבא יכול להסביר. זהו שיר של אווה קילפי:

“תגידי מיד אם אני מפריע, הוא אמר שנכנס מבעד לדלת ואני תכף מסתלק.

אתה לא סתם מפריע, השבתי לו, אתה מטלטל את כל קיומי. ברוך הבא.”

תודה שהקשבתם גם לנו, שנתתם לנו להפריע, בכל שעה, ליוויתם ותמכתם. תודה על הכול.