סיפור הגמילה של אהוד
קוראים לי אהוד ואני מכור, הגעתי למרכז גמילה שבטיא לפני 122 ימים ומאז אני נקי.

אז אני אהוד בן 22, יש לאמא שלי בן מנישואים קודמים שהוא כבר עם שתי ילדות קטנות. ולאבא שלי בת מנישואים.

אני זוכר שבכיתה א' כול אחד בכיתה היה צריך לספר מה הוא עשה בסופ"ש עם ההורים וסיפרתי שטיילתי עם המשפחה וראיתי "עיזות" במקום עיזים. כולם צחקו והתביישתי מאוד. בכיתה ב' ההורים שלי התגרשו. אבא שלי עבר לגור במושב שני בתים ממני.

אני זוכר שהגבתי בשמחה וחשבתי שזה מגניב.

בגיל 9 טסתי עם אמא שלי לאתיופיה במסגרת העבודה שלה פעמיים. בגיל הזה שיחקתי הרבה כדורגל בחוץ והתחלתי גם עם המשחקי וידאו במחשב. בגיל 11 עישנתי סיגריה פעם ראשונה במגרש ולאט לאט התדרדרתי והתחלתי לעשן גם בבית הספר.

הילדים הגדולים של המושב דרדרו אותי שראיתי בהם מודל לחיקוי. בגיל 11 התחילה גם ההתמכרות שלי לפורנו.

בכיתה ו' כבר הייתי ילד די בעייתי וגם מופנם כמו עכשיו אבל הרבה פחות.

ומגיל 13 משנה לשנה הייתי פחות ופחות מאוזן, בגיל 13 גם נגעתי בסמים פעם ראשונה,

זה היה נייס גאי בישיבה עם חברים. אני זוכר שזה ממש סיקרן אותי, מה זה ? הסטלה הייתה ממש חזקה ועזבתי את זה. בסוף כיתה ט' חזרתי לנייס גאי עם חברים ובי' התחלנו לעשן גם חשיש וקנאביס מתי שיש.

היינו מעשנים קנאביס בהפסקות ואחרי הבית ספר וממש נהנים מזה כמו בילוי, ממש התרגשנו מזה והתגבשנו וזה עשה לנו טוב.

מכיתה י' ההורים שלי כבר ידעו שאני מעשן קנאביס מדי פעם ושאני מתחיל לפרוץ את הגבולות שלי. מכיתה יא' כבר התחלתי ממש לשבת לעשן קנאביס כמעט כול יום, ומתי שהיה נגמר לי הייתי עושה כמעט הכול בשביל להשיג עוד קנאביס.

כשהייתי במצוקה הייתי גונב מאמא כסף מהארנק. אבא שלי גם עישן קנאביס

והייתי משכנע את אבא שיזרוק לי קצת. מערכות יחסים נורמליות בגיל ההתבגרות לא היו לי, עם אף אחד. אני זוכר שבשלב מאוד מוקדם כבר בהתמכרות לקנאביס קלטתי שהעקרונות והערכים שלי פשוט לא נמצאים ואני לא הולך ונהיה איש מבוגר אלא רק נהיה יותר ויותר תלותי בסמים ובאנשים. לא עברה לי מחשבה אפילו לשנייה לבקש עזרה כי זה "לחלשים".

בי"א התחלנו לעבוד כול החבר'ה. העבודה הייתה בשבילי נקודת מפתח לעולם, לאנשים, שזה היה טוב, אבל כמו הקנאביס גם זה לאט לאט נהיה משהו שאני נגרר אחריו ומנהל לי את החיים.

הייתי עובד מגיל 17 גם הרבה בחקלאות של המושב, בגינון. עשיתי את המיונים ששלחו לי למודיעין ולא עברתי.

שלחו לי מיון לדובר צה"ל ויום אחד התקשרו ואמרו לי שעברתי ושמחתי מאוד.

לא ידעתי מה זה בכלל עד שהגעתי אחרי הטירונות 02 לקורס ביוני 2017.

גם אחרי שהגעתי לא הבנתי באמת מה אני עושה שם וכול הזמן עשיתי כאילו הכול בסדר ואני מסתדר וחשבתי שזה מתישהו יבוא ואני אסתדר אבל זה פשוט לא הגיע.

הסתכלתי כול הזמן כמה האחרים והאחרות טובים ממני ורצו להגיע לשם. כמה הם חכמים ושולטים בכל דבר.

כולם היו מאוד מאוזנים. רצו להגיע לשם עוד מלפני הצבא.

הדימוי העצמי שלי שם היה ברצפה וירד מיום ליום. למרות שכשהייתי שם הייתי נקי תמיד חשבתי על הקנאביס ועל לברוח משם ולעשות מעצמי צחוק.

אחרי שסיימתי את הקורס שובצתי בתפקיד ומהרגע הראשון בתפקיד ידעתי שזה לא בשבילי. הייתי מעשן קנאביס כבר כול יום ולא עושה את מה שצריך. ביקשתי לעבור לקרבי ולא נתנו בגלל האלרגיה והאסטמה שלי. שובצתי מחדש בתפקיד תומך כנהג.

יום אחד הגיעה חיילת שחיכתה לשיבוץ מחדש איזה שבועיים ולא היה לה כזה עם מי להיות איפה להיות

ומה לעשות אז הייתי מארח אותה הרבה במשרד של הצוות, היינו רואים סרטים וסדרות ביחד ולאט לאט זה נהיה רומנטי למרות שהיה לה חבר.

בתקופה הזאת כבר הרגשתי ממש טוב ושייך לצוות והייתי משקיע מעצמי בגינה וברכב של הצוות.

התחלתי להרשות לעצמי להביא כמה גרמים של קנאביס לבסיס, והייתי מתחבא ומעשן קנאביס כבר כמעט כול יום והיא הייתה יושבת איתי אז בכלל הרגשתי טוב.

אחרי כמה מקרים שלא צייתתי לנהלים של הפלגה בקשר לנהיגה שלי ברכב של הצוות עליתי משפט והרגשתי ממש מבויש.

בחרתי באופציה הקלה לוותר ולחזור לקריה לסיים את השירות ב"כיף" ביומיות.

מה שלא ידעתי זה שברגע שהורדתי מעצמי אחריות אחת הכול התחיל ליפול לי. עוד ועוד התחלתי להוריד מעצמי ולהיכנס לרחמים עצמיים. חברים, ידידות, משפחה, הכול נהיה הרבה פחות כיף ולא מעניין.

התפקיד שלי בצבא כבר היה רק לבוא לדפוק שעון ומידי פעם איזה קאדר של הקצין שלי.

נכנסתי לחרדות ודיכאון ורק הקנאביס היה מוציא אותי מזה. הייתי מאוהב בקנאביס הייתי עושה הכול בשבילו.

משקר גונב מתחבא מתבודד. לקראת סוף השירות כבר התחלתי לוותר על בכלל להגיע לבסיס מלכתחילה.

הייתי מוציא גימלים לא חוקיים, אומר להם שאני בהפניה בתל השומר ונשאר בבית לעשן קנאביס ולישון עוד.

בגלל שלא הייתי נמצא כבר כמעט אף פעם, כבר לא היו בודקים בכלל מה אני עושה,

במסדר של יום חמישי לא הייתי בכלל קיים.

ובסוף זה התפוצץ, הם גילו שאני עובד עליהם עם הגימלים והיה לי משפט על נפקדות וזיוף מסמכים צבאיים.

היה לי משפט מול תת אלוף דובר צה"ל. קיבלתי ריתוק 28 ואחרי שבועיים בערך יצאתי מהצבא על נפשי.

פשוט לא יכולתי יותר הייתי חייב לסיים עם הסבל הזה.

אחרי הצבא לא הרגשתי את תחושת השחרור הרגילה הזאת שעשיתי את מה שצריך אלא שרק עשיתי לעצמי נזק.

המשכתי להשתמש בקנאביס ולברוח מהמציאות העלובה שהבאתי את עצמי אליה.

כמעט כול יום עבדתי באולם אירועים בתור מלצר. עד שהגעתי לפני התקופה של הקורונה לעבודה שדווקא אהבתי.

ניהלתי את עצמי די סבבה או לפחות חשבתי שניהלתי את עצמי די סבבה. היה לי אוטו, עבודה, חדר כושר, עצמאות כלכלית פחות או יותר,

עד שהעניין של העישון קנאביס ממש עבר כל גבול אפשרי אחרי שהוציאו אותי לחל"ת והלכתי לאיבוד לגמרי.

היה לי פסיכולוג שטיפל בי כמה חודשים שעזר לי אבל לא באמת פתר איתי את הבעיה.

יום אחד הפנה אותי לפסיכיאטר בקופת חולים ואובחנתי כסובל מהפרעת חרדה ודיכאון.

רק לעשן קנאביס הצליח באמת להרגיע את כול הכאבים לי שקט.

אני זוכר את זה שקמתי בבוקר, ואתמול היה יום גרוע. עישנתי את הג'וינט מאתמול וירדתי למטה לאכול עוד איזה חטיף או שוקולד.

לא מרגיש טוב עם עצמי אחרי זה אז מדליק עוד פעם פייסל שנשאר מאתמול. יש מלא דברים לעשות, לטפל בגינה,

לשטוף את האוטו, לנקות את החדר, להחליף מצעים, לחפש עבודה, ללכת להתאמן, אבל אני רוצה רק לחזור לישון עוד במיטה.

לא חברים, לא לדבר עם אמא, לא כלום.

קניתי יותר מידי קנאביס אתמול אז אני יכול למכור קצת לילדים במושב, ככה גם יכבדו אותי יותר,

יהיה לי כסף, וגם אני יעשן פחות כביכול אז זה טוב.

עובר יומיים ואין לי כסף בחשבון אז לוקח מאמא עוד 100 שקל ואומר לעצמי שאחזיר לה ואין מה לדאוג.

מרגיש שאיבדתי צלם אנוש ופגעתי בחשיבה שלי. לא מצליח להתרכז במה שאני צריך לעשות, שוקע במיטה, באוכל, בטלוויזיה, נטפליקס, משחקי וידאו ופורנו.

אוהב להתעסק עם הקססה והגריינדר ולגלגל לבד בשקט שלי. חוויתי כאבים נפשיים של בריחה מאחריות ממשימות יומיומיות, הרגשתי משוגע. הרבה כעסים ותסביכים על האנשים הסובבים אותי. הרבה שפיטה עצמית על כל דבר שאני עושה, רחמים עצמיים.

לא הייתי מדבר על הדברים האלה עם אף אחד וזה מה שהיה כולא אותי בתוך הראש שלי.

תודה אישית לצוות המקצועי של המרכז גמילה

אסירות תודה שהגעתי למרכז הגמילה הזה לשבטיא, אסיר תודה על השינוי שעשיתי פה,

אסיר תודה שלמדתי לדבר עם אנשים, להקשיב, לעזור, להיעזר,

כשהגעתי למרכז גמילה שבטיא לא ידעתי לעשות את כל הדברים הבסיסיים האלה באותנטיות אלא רק כאילו.

לא האמנתי באף אחד ורק כשהגעתי לפה אחרי איזה שבועיים הרגשתי שבאמת יש מישהו שמאמין בי.

כשהגעתי למרכז גמילה שבטיא בהתחלה כולם נראו לי חרטטנים ושופטים. היה לי קריזה ואי שפיות מאוד קיצוניים יום אחד *****

המדריך לקח אותי ואכלנו מקדונלדס ואחרי זה לקח אותי להסתפר.

נראה לי שביום ה-13 או ה-14 ביקשתי שיחברו לי את ה-אקס בוקס שהיה פה ושיחקתי בו כול הזמן עד שאמרו לי חלאס ולקחו לי אותו.

מאז שהגעתי לשבטיא היחסים עם המשפחה מאוד השתפרו בעזרת הטיפולים המשפחתיים להתמכרויות, עם אבא זה כאילו הם התחילו מחדש.

וויתרתי על ללכת לספורט כמה פעמים והבנתי מהר מאוד שאסור לי לעשות את אז החלטתי ללכת כול פעם.

כשבאו ****** ו****** אליי לחדר הרגשתי ממש סבבה עם זה שאני יכול קצת לעזור ולהדריך אותם במה שצריך.

ואז נפתחתי גם לשאר הקבוצה והיה לי קשר טוב עם כולם. משהו בדינמיקה עם שניהם חיזק אותי.

בתקופה האחרונה נשאבתי לחרדה מהעתיד, שאני עוד מעט עוזב מרכז הגמילה וזה נגמר. האם אני אשאר בקשר עם האנשים שזכיתי להכיר בשבטיא? האם אני מוכן להתמודד עם מה שנדרש ממני מחוץ למרכז הגמילה? מה הצעד הבא?

זכרונות מן העבר

היום אני נזכר איך לפני שנכנסתי לשבטיא הייתי בסוג של בועה שבתת מודע הבנתי שאני צריך עזרה ובמודע הבנתי שאני צריך עזרה

ואין דרך אחרת וזהו אי אפשר להכחיש יותר ואני חייב להיכנס למכון גמילה.

אני זוכר איך בחוסר אונים פתחתי את האינטרנט

בהבנה שאני צריך עזרה ולא יכול לבד ומצאתי את מרכז גמילה.

קבעתי עם שירה לבוא לבקר ולהתרשם, הנעתי את האוטו והגעתי לכאן לבד.

פעם ראשונה בחיי שאני עושה משהו למען עצמי בלי שאף אחד מוביל אותי,

בלי לרצות אף אחד, ובלי תחושות תסכול.

אני זוכר את התחושה כשיצאתי משבטיא, התחלתי להרגיש שחרור של לחץ מהכתפיים,

סוף סוף נתתי לעצמי חופש ויצאתי מהכלא שכלאתי את עצמי בו.

סיום התהליך במרכז גמילה

היום אני יוצא ממרכז גמילה שבטיא עם דעה משל עצמי, חשיבה על עתיד טוב בשבילי, הבנה שכל יום הוא רק להיום והדברים קורים בקצב שלהם.

בהזדמנות זו אני רוצה להגיד תודה לכל מי שהכרתי פה.

לשירה וליאור המדהימים, תמיד הרגשתי שיש לכם לב ענק ואתם מסוג האנשים האלה שמאמצים אנשים לביתם בלי שום בעיה.

ללבנה על שהייתה בשבילי באמת אמא מצילה ומכילה ויודעת לתת מענה לכל דבר שהייתי צריך אפילו בלי לבקש.

קארין שלא הייתה מוותרת לי וגם יודעת מה אני צריך הרבה פעמים ועוזרת ומכווינה אותי בלי שאבקש.

שרון שהכירה לי את עצמי והעלתה למודעות שלי הרבה דברים על עצמי ועל מה אני צריך.

השיטה שלך הייתה ממש טוב בשבילי.

אני מרגיש שממש קל לי להתחבר לרגש ולזהות איפה זה בגוף אחרי הטיפול אתך.

אותו דבר גם אלין המדהימה שעזרה לי מאוד גם בפסיכודרמה להבין דברים על עצמי

ולהכווין אותי וגם עוד לפני זה שהיית מדריכה בשיחות אתך, הגעתי לתובנות מדהימות על החיים.

צוות המדריכים התומך בתהליך גמילה

המדריכים, ארתור, תודה שיצא לי להכיר בן אדם אוהב ומכיל כמוך,

בלעדייך באמת שהיה לי הרבה הרבה יותר קשה. מההתחלה היה לנו חיבור מאוד חיובי וכנה. מיקי, תודה שתמיד הקשבת לי וידעת מה להגיד בשביל להוציא אותי מהמיטה ולא וויתרת לי. דניאל, מההתחלה היה לנו גם חיבור מאוד טוב והכוונת אותי בהרבה דברים וידעת להקשיב.

המדריכים פה בעיניי זה אגדות, אנשים מאוד מאוד נדירים, בכנות שלהם וההבנה והסבלנות,

השקפת העולם הכול כך נכונה ופשוטה הזאת זה פשוט מושא להערצה בעיניי. כול אחד ממכם מודל לחיקוי בשבילי. בשבילי תמיד תישארו מדריכים שלי.

אבל בתכלס האנשים שבאמת עברו איתי פה המון זה החברים לדרך במרכז גמילה מסמים שבטיא, מההתחלה ועד היום. גם אלה שהייתי איתם שבועיים או חודש בשבילי ראו אותי בבור שהייתי בו הכי הרבה…