יש רגעים שבהם אני מביט על קבוצה של מכורים מחלימים ותוהה איך זה עובד? כולנו הגענו מתחתית כלשהי, מושפלים ומוכים מההתמכרות שלנו , וכולנו בזמנים שונים חשבנו שאולי כבר אין לנו תקווה. ועשיו אני מסתכל על אנשים מחלימים, אנשים שיש להם מסר להעביר, אנשים רוחניים ומעוררי השראה
אין ספק שההחלמה הזאת לא הגיעה מהמקום שציפיתי לה.
היא הגיעה מקבוצת אנשים שיושבים ביחד בחדר , כל אחד עם הסיפור השבור שלו, כל אחד עם אוסף החבטות שלו מחיים של התמכרות. אבל איכשהו, כשכולנו הביאנו את השברים שלנו למקום אחד, זה הפך בסוף למשהו שלם.
לא הבנתי את זה אז ולא לגמרי מבין את זה עכשיו, אבל אני יודע שזה עובד כי אני רואה את זה כל יום. אני רואה אנשים שהגיעו מאותו מקום חשוך כמוני, ועכשיו הם צוחקים, עובדים, בונים משפחות, חיים.
ההבדל בין להיות לבד עם המחלה לבין להיות חלק מקהילה של החלמה הוא כמו ההבדל בין לנסות להדליק מדורה עם גפרור אחד לבין להשתמש באש של מדורה שכבר בוערת. המחלה רוצה אותי מבודד, רוצה אותי לבד עם המחשבות שלי, רוצה שאאמין שאני המקרה היחיד שלא יוכל להחלים , שאני שונה ולא בקטע טוב
כשאני נמצא עם האנשים האלה, אני מבין שהמחלה שלי לא ייחודית והחלמה שלי לא חייבת להיות יוצאת דופן. יש כאן אנשים שהיו במקומות חשוכים יותר ממני ומצאו דרך החוצה. יש כאן אנשים עם שנים של נקיון שעדיין באים לפגישות כי הם יודעים שההחלמה היא משהו שאנחנו עושים יחד.
הדבר הכי מפתיע בקהילה הזו הוא שהיא לא מבוססת על הישגים או הצלחות או על איזה אדם מיוחד. היא מבוססת על הרצון להחלים ועל הנכונות לשתף את מה שאנחנו לומדים, לשתף עם מה אנחנו מתמודדים.
אני לא צריך להיות הכי חכם או הכי חזק או הכי מוצלח כדי להיות חלק מזה , אני רק צריך להיות באמת כנה ולהיות מוכן ללמוד ולהשתנות.
