יש משהו מוזר באהבה הזו שנמצאת שם בחוץ, מחכה. לא דוחפת, לא דורשת, רק קיימת. כמו שמש שממשיכה לזרוח גם כשאנחנו בתוך הבית עם תריסים סגורים, משוכנעים שהעולם חשוך. האהבה הזו לא נעלמת כשאנחנו לא מסוגלים לראות אותה, לא מפסיקה לזרום כשאנחנו חושבים שאנחנו לא ראויים לה.
איך זה שאנחנו כל כך ממהרים לוותר על עצמנו אבל אותו כוח שהוא גדול מאיתנו לא מוותר עלינו אף פעם? איך זה שאנחנו יכולים להיות עיוורים לנוכחות של כוח כל עוצמתי ורחום בחיים שלנו? אולי זה בגלל שאנחנו רגילים לאהבה מותנית? לאהבה שצריך להרוויח אותה? או לדאוג שלא נאבד אותה? ואז כשמגיעה אהבה שלא מבקשת כלום בתמורה, אנחנו לא יודעים איך להכיר אותה?
כל הפעמים שהרגשתי לבד לחלוטין, כל הרגעים שבהם הייתי משוכנע שאין מי שמושיט לי יד , זה לא היה נכון. היה מישהו שם כל הזמן, מחכה בסבלנות שארשה לו להיכנס פנימה. זה לא קל לקבל את זה, את הרעיון הזה. זה משנה את כל הסיפור שסיפרתי לעצמי על מי אני ועל העולם שמסביבי. זה אומר שכל הפעמים שחשבתי שאני נטוש, בעצם לא באמת הייתי. שכל הפעמים שהרגשתי שאני צריך להילחם לבד, היה שם מישהו שהציע לחלוק איתי את הנטל.
אבל איך מקבלים דבר כזה? איך פותחים את הלב לאהבה שלא הבנו ולא ראינו אותה עד עכשיו? זה כמו ללמוד מחדש איך לנשום , משהו שצריך להיות טבעי אבל פתאום נדמה שזה מורכב ומפחיד. כי אם יש אהבה כזו, אז זה אומר שאני לא צריך להיות מושלם כדי להיות אהוב. זה אומר שאני יכול לטעות ועדיין להיות אהוב, זה אומר שהחבטות והנפילות והטעויות לא עושות אותי פחות ראוי לאהבה הזו.
אני מנסה לשבת עם הרעיון הזה , להרשות לו לשקוע ולחלחל בתוכי. האהבה הזו באמת הייתה שם כל הזמן , מחכה בסבלנות שאמצא את הדרך לפתוח את החלון ולתת לה להיכנס.
