זה מצחיק איך אני תמיד מוצא דרכים להעביר את הכדור. כמו ילד קטן שמסתתר מאחורי אמא שלו כשמישהו שואל אותו שאלה . אני לא יודע מתי זה התחיל, אבל נדמה לי שזה היה שם תמיד , האינסינקט הזה של "תן למישהו אחר להחליט".
שבוע שעבר ישבתי עם חבר וניסיתי להסביר לו מה אני עובר. המילים לא יצאו לי טוב, אז התחלתי לדבר על כל מיני דברים אחרים. הוא ניסה לעזור, לתת עצות, ואני פתאום הרגשתי שאני רוצה שהוא יפתור לי את הכל. אבל ברגע שיצאתי משם הבנתי שמשהו פה לא מסתדר. הרי הוא לא יכול לחיות את החיים שלי במקומי.
יש לי הרגל מוזר לבקש מאנשים לתת לי את הדעה שלהם על דברים שאני כבר יודע מה אני רוצה לעשות לגביהם. זה כאילו שאני מבקש רשות. אבל מה שקורה זה שכשהם נותנים לי עצה שלא מתאימה למה שאני מרגיש, אני מתחיל להתווכח או להסביר למה זה לא יעבוד. ואז אני מבין שבעצם חיפשתי שמישהו יאשר לי בדיוק את מה שכבר חשבתי.
העניין הזה של לקחת אחריות זה לא רק על החלטות גדולות. זה גם על דברים קטנים כמו לקום מוקדם בבוקר ולהשקיע ברוחניות שלי ולא לחכות שמישהו יגיד לי מה לעשות עם הזמן שלי
