יש לי תיק גב ישן שאני סוחב כבר שנים, בתוכו יש ערימות של זיכרונות שרציתי לשכוח דברים קטנים שמזכירים לי מי הייתי פעם . התיק הזה הוא סמל לכל הדברים שאני נושא בתוכי, לכל מה שאני מסתיר מהעולם ומעצמי. סודות והסתרות הם כמו פצעים שלא מטפלים בהם. כשאני שומר משהו בסוד , זה לא נעלם . זה רק הופך להיות יותר רקוב ומזוהם. הפצע לא מתרפא מעצמו רק כי אני מכסה אותו ומעמיד פנים שהוא לא קיים. להפך , הוא הופך ליותר כואב עם הזמן , ולפעמים הזיהום מתפשט לחלקים אחרים בחיים שלי
לפעמים אני מצליח לחיות בלי המשקל הזה על הכתפיים, לפעמים אני מצליח להסתכל לאנשים בעיניים מבלי לפחד שהם יגלו משהו עלי. יש שם רגשות אשם מהעבר, דברים שעשיתי או לא עשיתי , מחשבות שמביישות אותי, ופחדים שלא אמרתי לאף אחד.
כל אחד מהסודות האלה חי לי בראש ולוקח אנרגיה ממני. הם כמו תוכניות שרצות ברקע של המחשב, אני לא תמיד מודע אליהן, אבל הן מאטות את כל המערכת. עכשיו אני מבין שיש דרך לסגור את התוכניות האלה, אבל זה דורש אומץ לומר אותן בקול רם למישהו שיוכל לעזור לי לעבד אותן.
אני לא רוצה יותר להיות חולה מהסודות וההסתרות שאני מחזיק בבטן שלי, ואני יודע שהדרך היחידה להחלים זה לפתוח את התיק הכי כבד שאני נושא על הכתפיים כבר שנים.
