כל בוקר , לפני שאני מתחיל את היום , אני לוקח לעצמי זמן שבו אני שואל את עצמי שלוש שאלות פשוטות: מה עובד לי בחיים? מה לא עובד ויוצר לי בעיות? ומה אני רוצה לשנות היום ? זה לא נשמע כמו מהפכה גדולה , אבל המרחק שבין המקום שבו הייתי לפני שנה למקום שבו אני היום מתחיל בהרגל הקטן הזה.
פעם חששתי מלהיות לבד עם המחשבות של י, ועכשיו אני מחכה לרגעים האלה כמו לפגישה עם חבר טוב.
האמת, שלא תמיד קל לי לעמוד מול האמת. בעבר, כשהתמודדתי עם קשיים או עם החלטות לא טובות שקיבלתי, הדרך הקלה ביותר הייתה פשוט להמשיך הלאה מבלי להסתכל אחורה. לחשוב שהדברים קרו במקרה, שזה לא באמת שייך אליי, או פשוט לקבור את הכל עמוק מספיק כדי שלא אצטרך להתמודד עם זה.
הייתי חי על אוטומט , ןעושה אותן טעויות שוב ושוב מבלי להבין למה. כל יום היה כמו הקודם, עם אותן בעיות, אותן תגובות, ואותה התחושה שאני לכוד במעגל שלא נגמר. זה היה מרגיש בטוח באופן מוזר ומעוות, גם אם זה היה הרסני.
העצירה היומית הזאת הפכה להיות כמו עמדת טעינה שנותנת לי אנרגיה להמשיך ולגדול.
אני מוצא בה משהו משחרר בצורה מפתיעה. וזו לא שיחה עם מישהו ביקורתי ושיפוטי, זו שיחה מישהו שאוהב אותי וחומל עליי ורוצה את טובתי. כשאני מזהה שעשיתי טעות או שהגבתי בצורה שלא הייתי רוצה להגיב, אני לא מתקיף את עצמי. במקום זה , אני מנסה להבין מה הוביל אותי לשם, ומה אני יכול לעשות אחרת בפעם הבאה.
התובנה הכי מעניינת היא שזה נותן לי תחושת שליטה חדשה על החיים שלי וזה מרגיש טוב. במקום להרגיש שאני נסחף עם הזרם של הרגלים ישנים, אני יוצר מרחב קטן של בחירה מודעת. כל יום כשאני עושה את המעבר הזה, אני בעצם אומר לעצמי: "היוםןיכול להיות יום אחר. אני יכול לבחור אחרת."
זה לא אומר שאני הופך להיות אדם מושלם או שאני לא עושה טעויות, אבל זה כן אומר שהטעויות הן לא יותר דבר שקורה לי בלי שליטה. הן הופכות להיות חלק מתהליך הלמידה שלי, הן המתנות שאני מקבל כדי שאוכל לגדול ולצמוח.
