השבוע התחלתי לבחון את החומות שבניתי סביבי . אלה חומות עבות וגבוהות, שנבנו משנים של התחמקות מאכזבות ומהימנעות מלתת לאנשים להיכנס קרוב מדי. כל אבן בחומות האלה היא זיכרון עבר של פעם שבה בטחתי במישהו והוא אכזב אותי, או פעם שבה פתחתי את הלב שלי ומישהו פגע בו באופן כלשהו. במשך שנים רבות החומות האלה הרגישו לי כמו הגנה נחוצה. עכשיו אני מבין ויודע שכמו שהם מונעות ממני להפגע הן מונעות ממני קשר עם העולם ועם אנשים אחרים.
אמון היא מילה שיכולה להיות מפחידה. אנשים שתתי בהם אמון ואיכזבו אותי, זה זיכרון כואב ומכאיב. אבל היום אני רואה משהו אחר בתמונה הזאת. כל האנשים שפגשתי עוברים תהליכים דומים מאוד לשלי, כולם נושאים עליהם את אותן הצלקות. כולם היו פעם ילדים שנבגדו, כולם בנו חומות, כולם מפחדים לפתוח שוב את הלב
כשאני יושב בחדר עם אנשים שיודעים ומוכנים להודות בפה מלא איך זה מרגיש להיפגע, איך זה מרגיש לפגוע באחרים, יש שם הבנה משותפת שלא קיימת במקומות אחרים. אנחנו כולנו יודעים כמה קל זה לשבור אמון , ובגלל זה אנחנו מתייחסים אליו כמו למשהו עדין, שביר וחשוב. זה לא אומר שאף אחד לא יטעה או לא יאכזב, אבל זה כן אומר שכולנו מבינים את המחיר של פגיעה כזו. יש משהו מרגיע בלדעת שהאנשים שאני בוחר לבטוח בהם עברו דרך אותם הפחדים.
תכלס, הסיכון הכי גדול הוא לא לקחת סיכון בכלל.
במקום לחכות עד שמישהו יוכיח לי שאני יכול לבטוח בו, אני מניח שהוא בן אדם טוב שעושה כמיטב יכולתו , בדיוק כמוני. זה לא אומר שאני נאיבי ושאני סומך על כולם בהכל, אבל זה כן אומר שאני אתן לאנשים הזדמנות להיות בני אדם – לא מושלמים, אבל בעלי כוונות טובות, בדיוק כמוני.
