השבוע, חבר איכזב אותי עם איזה עניין, הדרך שבה כעסתי, ושפטתי אותו פתאום הזכירה לי את האופן שבו אני כועס ושופט את עצמי, הרגע הזה היה מראה עבורי.
זכרתי איך לפני כמה חודשים, כשעשיתי טעות כלשהי , הקול בראש שלי היה חסר רחמים לחלוטין. בידיוק אותו הקול ששופט , אותה נוקשות. במקום לנסות להבין מה עבר על החבר שלי , בניתי קיר של שיפוט קר ולא סלחני. חשבתי עליו אבל בעצם אמרתי את זה לעצמי כל כך הרבה פעמים. כל פעם שאני לא עומד בסטנדרטים הבלתי אפשריים שאני מציב לעצמי, אני שומע את אותו הקול השיפוטי בראש שלי
החלמה לימדה אותי משהו מרתק על אופן הפעולה הפנימי שלי. אנשים אחרים יכולים להיות מראה טובה מאוד לנפש שלי. לפעמים אני מעמיד פנים שאני מקבל את עצמי אבל בפועל אני שופט את עצמי בכל יום. אף אחד לא יכול לתת למישהו אחר משהו שהוא לא נותן לעצמו.
ברגע שהבנתי מה קורה , התחלתי להרגיש חמלה עמוקה. בושה על כך שהעברתי אליה חמלה כי הבנתי שגם אני זקוק לאותה סלחנות וסבלנות שלא נתתי לו. התחלתי לחשוב על כל הפעמים שאנשים סלחו לי כשעשיתי טעויות, ואיך זה הרגיש טוב ומרפא להרגיש שמישהו מבין וסולח ושאני רק אדם שמנסה.