יש משהו מיוחד בתחושה שאני דוגמה חיה לאנשים אחרים. לא משנה כמה קשה היום, או איך אני מרגיש, יש בי חלק שיודע שמישהו עלול להסתכל עלי, על הדרך שבה אני מתמודד עם הדברים. אולי זה מישהו מהעבודה, אולי זה מישהו מהמשפחה, אולי זה אפילו סתם מישהו זר ברחוב.
כשאני חושב על ההתחלה שלי בהחלמה, אני זוכר את הבלבול והקושי. חשבתי שאם אני מנסה לעזור למישהו והוא לא מצליח להישאר נקי, זה אומר שנכשלתי. זה אומר שלא הייתי מספיק חכם , לא מספיק משכנע, לא מספיק טוב. המחשבה הזאת כמעט הרסה לי את היכולת לתת לאחרים.
עד ההיכרות שלי עם יוסי (שם בדוי), הוא שמע אותי מדבר על פגישות ועל החלמה, והוא סיפר לי שלפני שלוש שנים מישהו דיבר איתו על ההחלמה. האדם הזה ניסה לעזור לו, לקח אותו לכמה פגישות באנ.איי אבל אז הוא לא היה עדיין מוכן. "אבל הזרע נזרע", הוא אמר לי, "ובסוף זה מה שהציל אותי."
היום אני מבין שנתינה פועלת בשתי רמות. ברמה הגלויה והפשוטה, אני מקווה שמה שאני אומר או עושה יעזור למישהו אחר למצוא את דרכו להחלמה. אבל ברמה עמוקה יותר, זה הרבה יותר פנימי מזה, כי אני עושה את זה גם בשביל עצמי
כי בכל פעם שאני מדבר על הדרך שלי, אני מזכיר לעצמי איפה הייתי ואיפה אני היום. בכל פעם שאני משתף את הכלים שלי, אני מחדד אותם גם לעצמי. והכי חשוב, כשאני עוזר לאחרים אני יוצא מהריכוז העצמי שלי, מההתעסקות האובססיבית שלי בעצמי, אני יוצא מהשורש של כל הצרות שלי, שלנו – ריכוז עצמי.
הפרדוקס הזה לכאורה, מרגיש כמו קסם. ככל שאני נותן יותר, כך אני מקבל יותר. ככל שאני פתוח יותר לגבי המאבק שלי והדרך שלי בהחלמה , כך אני מרגיש יותר חופשי. זה אולי לא תמיד הגיוני באותו הרגע, אבל זה עובד.
בסופו של דבר, אני לא יכול לשלוט על תוצאות הנתינה שלי, אבל אני יכול לשלוט על הכוונה. ואם הכוונה אמיתית והנתינה באה מהמקום הנכון, אז כבר יש בזה ערך, בלי קשר למה שקורה אחר כך.
אני חושב שהחיים וההתמודדויות שלי הראו לי מה השליחות שלי כאן בעולם. כשההיתי מוכן לקבל את זה ולהתמסר לכך ההחלמה שלי באמת עלתה מדרגה. אנשים משתפים אותי בקשיים שלהם, מספרים לי על המאבקים שלהם, ולפעמים גם מבקשים עצות .
יש בזה אחריות כבדה, אבל גם זכות אדירה. כי זה אומר שמישהו רואה בי משהו שגם אני לא תמיד רואה בעצמי, שמישהו יכול למצוא בי מסר של תקווה, השראה לכך שאפשר לצאת מהבור ולבנות חיים מלאים, חיים של תוכן ושל שליחות
השליחות הזאת לא מגיעה עם תעודה או מדליה. היא מגיעה בשקט, ברגעים קטנים ובלתי צפויים, בתוך הזרם של החיים. למשל , כשמישהו אומר לי "ראיתי איך התמודדת עם הקושי הזה ולמדתי משהו", או כשחבר אומר לי שהסיפור שלי נתן לו כוח להמשיך .
בהתחלה זה הרגיש מוזר ולא נוח , כי תכלס, מי אני כדי להיות דוגמה למישהו? אבל עם הזמן הבנתי שהעניין זה לא להיות מושלם או להיות גיבור על. העניין הוא להיות אמיתי בדרך שלי, על הנכונות להראות שהחלמה אפשרית גם כשהיא לא נראית מושלמת ושלכל אחד יש את הצבע שלו, את המנגינה המיוחדת שלו.
