יש רגעים בחיים שבהם אתה מבין שהפרצוף שאתה מציג לעולם לא באמת שייך לך. שנים עברו עליי כשאני חושב שאני חכם יותר, מצחיק יותר, או פשוט שונה ממי שאני באמת. בכל מפגש חברתי הרגשתי שאני עולה על במה ו זה היה מתיש.
כשמישהו אמר לי משהו נחמד על האישיות שלי, הרגשתי כמו רמאי. לא יכולתי לקבל את המחמאה כי בפנים ידעתי שזה לא אני. זה היה הגיוני לגמרי באותה תקופה, לבנות קיר של "אני בסדר" סביב הפחד העמוק שהעולם יגלה כמה אני מבולבל בתוכי. המסיכה הזאת עבדה טוב בהתחלה. אנשים ראו מה שרציתי שיראו. אבל ככל שהיא הפכה עבה יותר, כך הרגשתי יותר כלוא מאחוריה. כל יום שעבר איתה הרגיש כמו בגידה בעצמי, וההתנתקות הזאת רק החריפה את תחושת הבדידות והחרדה שניסיתי להסתיר מלכתחילה.
כשהתחלתי לוותר על התמונה המושלמת פתאום גיליתי שיש לי דעות, העדפות, ואפילו כישרונות שלא ידעתי שקיימים. כשהפסקתי לחשוב כל הזמן איך אני נראה בעיניים של אחרים , התחלתי לשמוע את הקול הפנימי שלי. הוא לא תמיד אמר דברים נעימים, אבל לפחות הוא היה אמיתי. התחלתי להבין שכל הכוח שהשקעתי בלהיראות מושלם יכול להיות מופנה לגדילה אמיתית.
ההחלמה לא מתרחשת בחלל ריק. היא קורית בקשרים עם אנשים אמיתיים, ואי אפשר ליצור קשר אמיתי עם מסכה על הפנים. כשהתחלתי להראות את הפגמים שלי , גיליתי שאנשים התחברו אליי יותר, לא פחות.
הפגיעות הזאת שכל כך פחדתי ממנה הפכה לגשר לקשרים עמוקים יותר. זה לא קרה מיד, וזה לא קרה בקלות, אבל בכל פעם שבחרתי באמת על פני העמדת הפנים , הרגשתי יותר חי.
היום אני יודע שהאומץ האמיתי הוא בלהיות מי שאני גם כשזה לא מושלם.
