זה מתחיל כמו נר קטן בחדר חשוך. הלהבה רועדת, כמעט נכבית מכל רוח קלה, אבל היא שם. בתחילת הניקיון שלי , לא הייתי בטוח שיש בי עוד משהו שיכול להתלהב. הייתי כמו אדם שהולך במנהרה ארוכה ושוכח איך נראה אור.
המוות הרוחני הוא דבר מוזר.
אמרו לי פעם שהנשמה לא באמת מתה, היא רק הולכת לישון עמוק מאוד. כמו דב שנכנס לתרדמת חורף, אבל במקום שלושה חודשים זה יכול להיות שנים. אני זוכר איך הייתי יושב בחדר ומסתכל על אנשים שצוחקים באמת, לא צחוק מזויף, אלא צחוק שמגיע מעומק הבטן. הייתי שואל את עצמי איך הם עושים את זה, איך הם מוצאים משהו כל כך מצחיק בחיים האלה בלי להשתמש. לא הבנתי איך אפשר להיות כל כך חיים כשהעולם מרגיש כמו מקום קר ואפור. החומר שבו השתמשתי לא נתן לי חיים אמיתיים, הוא רק העמיד פנים שהוא נותן. כמו תמונה של אוכל כשאתה רעב, נראה טוב מרחוק, אבל אי אפשר להזין את עצמך מזה.
עכשיו אני מתחיל להבין איך נראה התהליך הזה של התעוררות הנשמה. זה לא קורה בבת אחת, כמו הדלקת מתג חשמל.
זה יותר כמו לטפח שתיל עדין באור השמש. יום אחד אתה מבחין בעלה קטן, יום אחרי אתה רואה שהוא קצת יותר ירוק. לאט לאט הדבר הזה שחשבת שמת לחלוטין מתחיל לנשום שוב. אני זוכר את הפעם הראשונה שצחקתי באמת אחרי שהפסקתי להשתמש. הייתי כל כך מופתע מהקול הזה שיצא ממני, כאילו גילתי איבר שלא ידעתי שיש לי.
הדבר שהכי מפחיד אותי הוא לחשוב על לאבד את מה שמצאתי. לפעמים, כשהחיים נעשים קשים , אני מרגיש את הפיתוי הישן מתגנב. בדיוק כמו שם בפינה של המוח, מחכה. אני יודע שאם אתן לו לזכות, הלהבה הקטנה הזה שעבדתי כל כך קשה להדליק תכבה. ואולי הפעם יהיה הרבה יותר קשה להחזיר אותה לחיים.
החיים שאני חי עכשיו לא מושלמים, אבל הם אמיתיים. יש בהם טעם, צבע, וריח . יש בהם את הרגש הזה של להיות חי באמת, לא רק לתפקד כמו רובוט.
