יש משהו מוזר בהרגשה של ביטחון עצמי שמתפתחת עם הזמן. אחרי כמה חודשים או שנים של עבודה פנימית , אני מתחיל לחוש שאני מבין איך זה עובד. הקשבתי למאות סיפורים, קראתי ספרים, השתתפתי בדיונים. ואז, באופן הדרגתי, משהו משתנה בתוך הראש.
אני חושב שאני יודע.
השבוע הרגשתי שאני יכול לתת עצות לכולם. ראיתי חבר נאבק עם קושי מוכר, ומיד קפצו לי לראש כל התשובות הנכונות. הכל נראה כל כך ברור, כל כך פשוט. הרי כבר עברתי את זה, הרי אני מכיר את השלבים, את הטכניקות. הרגשתי כמו רופא מנוסה שמאבחן מחלה מוכרת. אבל הבוקר, כשישבתי לבד עם הקפה שלי, הבנתי משהו מטריד. ההרגשה הזו של שליטה, של ידיעה, היא בעצם אשליה מסוכנת. כי באותו הרגע שאני חושב שיש לי את כל התשובות, אני מפסיק לחפש אותן. מפסיק להקשיב באמת. מפסיק להיות פתוח ללמוד.
יש הרבה דרכים להתנתק מהדרך שעזרה לי בהתחלה.
לפעמים זה קורה כל כך בעדינות שאני אפילו לא שם לב. אני מפסיק להקשיב באותה הדרך בפגישות. במקום לחפש איך אני יכול ללמוד משהו חדש, אני מחפש איך אני יכול לעזור לאחרים. זה נשמע נפלא, אבל התוצאה היא שאני מתרחק מהיסוד הבסיסי שהביא אותי לכאן. כמה פעמים השבוע מצאתי את עצמי מנתח מצבים במקום להודות שאני לא מבין. כמה פעמים נתתי עצה במקום לבקש עזרה. זה לא בא ממקום רע, אבל התוצאה זהה – אני מתרחק מההכרה הפשוטה שאני צריך עזרה כל יום מחדש.
היום בבוקר התיישבתי לרגע ושאלתי את עצמי: מתי בפעם האחרונה באמת הרגשתי שאני לא יודע מה לעשות? מתי ביקשתי עזרה כי באמת הבנתי שאני לא יכול לבד? איכשהו, בלי ששמתי לב, הפכתי להיות זה שנותן עצות במקום זה שמקבל אותן. זה שמסביר במקום זה ששואל. הגיעה השעה לחזור ולהודות באופן פשוט וישיר , אני עדיין לא יודע איך לעשות את זה לבד, ואני צריך להמשיך לבקש עזרה בדיוק כמו שעשיתי בהתחלה.
אולי הדבר הכי קשה בדרך הזו הוא להבין שההתקדמות האמיתית לא באה מלדעת יותר, אלא מלהיות מוכן להמשיך ולא לדעת ולבקש עזרה בכל זאת.
