יש משהו מוזר בעולם שלנו. מהרגע שנולדנו, מלמדים אותנו שעלינו להיות חזקים בעצמנו. "תסתדר לבד", "אל תהיה תלותי", "הצלחה היא דבר אישי". אבל מה קורה כשהכוח האישי הזה כבר לא עובד? מה קורה כשאתה מגלה שדווקא הניסיון להיות גיבור בעצמך הוא מה שהורס אותך?
זה קרה לי בבוקר רגיל, אפילו לא משהו דרמטי. פתחתי את העיניים וחשבתי על היום שלפני. שוב הבטחתי לעצמי שהפעם זה יהיה אחרת, שהפעם אני אשלוט. ואז הבנתי משהו, אני חוזר על אותה מחשבה כבר חודשים, שנים. אותה הבטחה ריקה לעצמי. אותו כישלון.
בפעם הראשונה בחיי, הרשיתי לעצמי לחשוב את המחשבה הכי מפחידה. אולי אני לא יכול לעשות את זה בעצמי.
החברות שמדברים עליה זה לא רק להיות עם אנשים. זה להבין שהמאבק שלי הוא לא שלי בלבד. שהכאב שלי, הפחד שלי, התקווה שלי – את כל זה כבר חווה מישהו אחר. מישהו שכבר עבר את הדרך הזאת ויכול להראות לי איך. אני לא צריך להמציא את הגלגל מחדש, אני רק צריך להודות שאני לא יודע איך לבנות אותו.
יש כוח מוזר בלהגיד "אני לא יכול לעשות את זה לבד". זה נשמע כמו התמסרות, אבל זה דווקא תחילת הלחימה האמיתית. כשאתה מפסיק לבזבז אנרגיה על להעמיד פנים שאתה בשליטה, אתה יכול לקחת את כל האנרגיה הזאת ולהשקיע אותה במשהו שבאמת עובד. במשהו שכבר הוכח שעובד.
