כמה זמן זה אמור לקחת? כמה זמן אני אמור להשקיע בהחלמה שלי? לכמה פגישות אני עוד צריך ללכת? כאילו יש איזה תאריך יעד שאחריו אני אוכל להפסיק לדאוג לעצמי ואחזור לחיות חיים שלא מצריכים השקעה.
כאילו החיים האמיתיים מחכים לנו איפה שהוא בסוף הדרך, ובינתיים אנחנו עושים איזה עבודת תחזוקה זמנית על עצמנו. כאילו יש מצב שאני אגיע לנקודה שבה אני אוכל להגיד בסדר, סיימתי, עכשיו אני יכול לחזור להיות אדם רגיל שלא צריך לחשוב על הדברים האלה.
אבל מה זה אדם רגיל? מי הם האנשים הרגילים האלה שלא צריכים לדאוג לגבי איך הם חיים? שלא צריכים לשים לב למה שקורה בתוכם? שלא צריכים לעבוד על עצמם או לחפש תמיכה? אולי האנשים הרגילים האלה הם בדמיונות שלנו שמאפשרים לנו דרך לברוח מהעובדה שכולנו צריכים איכשהו להבין איך לחיות ולחיות את זה
השאלה עד מתי מניחה שהדבר שאני עושה עכשיו זה לא החיים האמיתיים שלי, זה לא הדבר עצמו. שזה איזה מחיר זמני שאני צריך לשלם עד שאני אוכל לחזור לעשות את מה שאני באמת רוצה לעשות. אבל מה אם הדאגה לעצמי, ההקשבה למה שקורה בי, החיבור עם אנשים אחרים והפעולות שאני עושה בעקבות כך, מה אם זה לא מכשול בדרך לחיים שלי אלא החיים עצמם?
אולי השאלה הנכונה היא איך אני יכול לחיות בדרך שנכונה בשבילי? איך אני יכול להיות אדם שאני רוצה להיות? איך אני יכול לדאוג לעצמי בצורה שמאפשרת לי גם לדאוג לאחרים? אולי כשאני מפסיק לחכות שהחיים שלי יתחילו ומבין שהם כבר התחילו, הכל נהיה פשוט יותר. אולי הדרך שבה אני דואג לעצמי היא לא משהו שאני עושה בנוסף לחיים , אלו הם החיים
אני לא צריך להיות אדם רגיל כי אין דבר כזה, ואני לא צריך לחכות שהחיים שלי יתחילו.
