יש משהו מפחיד בלומר דברים כמו שהם באמת. בלי לנסות לייפות או להגיד ולרצות את מי ששומע אלא כפי בהם באמת.
רוב הזמן אנחנו חיים בסרט קטן או גדול שיצרנו בראש שלנו. יש בו גרסה מעוצבת של מי אנחנו כגיבורים של הסרט, גרסה שמוסיפה דברים שהיינו רוצים שיהיו נכונים ומורידה דברים שאנחנו שלא היינו רוצים שיהיו נכונים. הבעיה בהרגל הזה היא שעם הזמן אנחנו שוכחים איך להרגיש נוח בעור האמיתי שלנו. אנחנו מתרגלים כל כך לתחפושת הזאת, לסרט שרץ לנו בראש, שאנחנו שוכחים מי אנחנו באמת
המרחק הזה בין מי שאנחנו באמת ובין מה שאנחנו מציגים כלפי חוץ וגם כלפי עצמנו, הוא כמו חומה שנבנית מסביבנו. היא כאילו אמורה להגן עלינו, אבל בסוף היא הופכת לכלא. כי מאחורי החומה הזאת אנחנו יושבים לבד עם כל הדברים שלא רוצים שמישהו יראה אבל שקיימים באמת. עם הפחדים, עם הבושה, עם התחושה שאנחנו לא מספיק טובים
אבל איך זה שכשמישהו כן מצליח לומר משהו אמיתי, משהו שבא ממקום פנימי וכנה, אנחנו מיד מרגישים איתו קשר! כאילו הוא פתח פתח בחומה והזמין אותנו להיכנס. זה פשוט משהו בטבע האנושי שמכיר אמת כשהוא שומע אותה. אמת מתחברת לאמת, גם אם היא לא נוחה, גם אם היא לא מושלמת ואפילו אם היא כואבת. ויש בזה משהו מרגיע לדעת שאנחנו לא היחידים שמתמודדים עם הדברים הקשים האלה.
הדבר העצוב הוא שהפחד מלהראות מי אנחנו באמת הוא בדיוק מה שמונע מאתנו להרגיש שייכים. אנחנו כל כך עסוקים להסתיר את כל מה שאנחנו חושבים שהוא לא טוב בנו, שאנחנו שוכחים שהדברים הלא מושלמים האלה הם בדיוק מה שעושה אותנו אנושיים, הם בדיוק מה שמחבר אותנו לכל שאר האנשים בעולם. כי לכל האנשים כולם יש פחדים וספקות ותחושות של אני לא מספיק טוב. כולם מחפשים את אותו הדבר – מקום בטוח שבו אפשר אני יכול להיות פשוט אני, עם כל היתרונות והחסרונות שבאים ביחד איתי
כשאני מפסיק לנסות להיות מושלם ומתחיל להיות כנה, משהו בי משתחרר. אני לא צריך יותר לזכור איזה סיפור סיפרתי למי, לא צריך להשקיע כל כך הרבה אנרגיות בלבנות את הדמות שבחרתי ולתחזק אותה כל הזמן, אני לא צריך לפחד שמישהו יגלה את האמת כי אני כמו שאני זו האמת וכשאני שלם עם עצמי נעלמים הפחדים, אני יכול פשוט להיות. אני יכול להגיד שאני לא יודע במקום להמציא תשובה. אני יכול להגיד שזה קשה לי במקום לחייך ולהעמיד פנים שהכל בסדר, אני יכול פשוט להיות אנושי.
