איך זה שאנחנו כל כך חסרי סבלנות? כאילו יש איזה שעון עצר שרץ מהרגע שהחלטנו שאנחנו רוצים לנסות להשתנות. הרי זה לא הגיוני, אבל בכל זאת זה מה שאנחנו עושים כל הזמן. אנחנו מצפים שהשינוי יהיה מיידי או כמעט מיידי והדברים פשוט לא עובדים בצורה כזו.
שינוי אמיתי לא עובד לפי לוחות הזמנים שלנו או לפי התוכניות שיש לנו בראש. הוא כפוף למשהו אחר לגמרי, משהו שקשור לקצב הפנימי של הגוף והנפש שלנו, קצב שאולי אבד לנו הקשר איתו. כמו עץ שגדל שאי אפשר לדרוש ממנו לגדול יותר מהר כי כך אנחנו רוצים. הוא גדל כשהוא מוכן לגדול, כשהוא יכול לגדול והתנאים מאפשרים את זאת, כשהשורשים מספיק חזקים לשאת את מה שיבוא בהמשך. אין דרך לדחוף את התהליך הזה או להאיץ אותו באופן מלאכותי.
אנחנו לא תמיד מבינים ןקולטים כמה הדברים בתוכנו צריכים זמן בשביל להתפרק ולהיבנות מחדש. עמדות שנבנו במשך שנים, דרכי תגובה ופעולה שנחקקו במוח, הרגלי חשיבה שהפכו לטבע שני. כל אלה לא נעלמים בן לילה, גם לא בשבוע או בחודש. ישנם תהליכים שקורים מתחת לפני השטח, דברים שלא רואים אבל הם קורים. כמו שורשים שמתחזקים מתחת לאדמה לפני שרואים את הצמיחה למעלה.
יש משהו משחרר בלהבין שזו לא תחרות ושאנחנו לא נמדדים במהירות שבה אנחנו משתנים. אין מישהו שעושה את זה יותר טוב ממני או יותר מהר ממני. המקום שבו אני נמצא עכשיו הוא המקום הנכון עבורי להיות בו. זה לא אומר שאני לא אמשיך לנסות או שאני לא אעשה מאמץ, אבל זה כן אומר שאני יכול להפסיק לכעוס על עצמי בגלל שאני לא שם כבר עכשיו, שאני יכול להפסיק להתאכזב מעצמי אם עדיין לא הגעתי למקום שבו חשבתי שאני אמור להיות. הכעס והאכזבה האלו לא עוזרים, הם רק גוזלים מאיתנו אנרגיה שיכולה להיות מנותבת למקומות יעילים יותר. כשאני מפסיק לכעוס ולהתאכזב, אני מתחיל לשים לב למה שכן משתנה, גם אם זה שינוי עדין
הסבלנות עם עצמי היא, החמלה כלפי עצמי, הם כישורים שעלי לשפר. לא תמיד חשבתי שזה בסדר לקחת את הזמן, שזה בסדר להיכשל ולנסות שוב, שזה בסדר להיות במקום לא מושלם. אולי הדרך חשובה לא פחות מהיעד. אולי מה שקורה במהלך התהליך הוא לא פחות משמעותי ממה שקורה בסוף, אולי הסבלנות עם עצמי היא חלק מההחלמה, לא רק תוצר לוואי שלה.
