המגבלות שאנחנו חיים איתן לא תמיד מגיעות עם הוראות הפעלה. הן מתגנבות אלינו כמו צללים , משתלטות בשקט על הרגשות שלנו וחושבות שהן שייכות לשם. רוב הזמן אנחנו לא שמים לב איך הן הגיעו או מתי הן התבססו,
יש משהו מוזר בדרך שבה אנחנו מפנימים גבולות שמישהו אחר בנה עבורנו. כאילו לקחנו טקסט שמישהו כתב על מישהו אחר והחלטנו שזה המדריך החדש לחיים שלנו. אבל זה לא עובד ככה וזה לא אמור לעבוד ככה. המגבלות האלה הן כמו בגדים שלא מתאימים לנו , אנחנו יכולים ללבוש אותם, אבל אנחנו נרגיש איתם לא בנוח והם יגבילו אותנו
הרעיון שאפשר לבחון מחדש את כל הדברים האלו , בלי יוצא מן הכלל וללא חשש, מרגיש מהפכני כי זה אומר שאנחנו לא מקובעים, שיש לנו אפשרות בחירה וחופש אמיתי לעשות זאת. הדרך שבה אנחנו רואים את עצמנו היא לא סוף פסוק אלא תחילתו של סיפור שאנחנו יכולים לכתוב בעצמנו. זה גם מפחיד קצת כי זה אומר שאנחנו צריכים לקחת אחריות על מי שאנחנו, במקום להאשים את העבר או את הנסיבות.
אבל ביחד עם הפחד הזה מגיעה גם תקווה אדירה. כי אם אני לא חייב להיות מוגבל על ידי המחשבות שחשבתי על עצמי אתמול, ואני יכול לחשוב משהו חדש על עצמי ולגלות מקומות בתוכי שלא היכרתי. אם המגבלות האלה הן לא חוק טבע אלא סתם הרגלי חשיבה ששבו אותי, אז אני יכול ללמוד לחשוב אחרת. זו פשוט הבחירה לנסות ולהיות פתוח למשהו שלא הכרתי קודם, משהו חדש. להרפות מהאחיזה הזאת בדברים הישנים שמגבילים אותי ולראות מה קורה כשאני נותן לעצמי רשות להיות יותר גדול ממה שחשבתי שאני כשאני נותן לעצמי את ההזדמנות לגדול ולצמוח
