יש אנשים בחיים שהם שמעמידים אותך במבחן כל הזמן. יש אנשים שגורמים לי להגיב בצורה שמביכה אותי, שמאתגרים את כל המחשבות שלי לאיך נכון להתנהג. אנשי שכשאני חושב עליהם, הלב שלי מתכווץ ואני מרגיש איך הטוב שבי נעלם פתאום
מה עושים עם אנשים כאלה? איך חיים במציאות שיש בה אנשים שפשוט קשה לי להתמודד איתם? הרגש הטבעי שלי הוא לברוח או להילחם , לא לראות אותם או להעמיד להם מראה ולהגיב. אבל שתי האפשרויות האלה משאירות אותי באותו מקום של כעס, עלבון, או כל רגש שלילי אחר
אולי האמת היא שהאנשים שהכי קשה לי להתמודד איתם בחיים שלי הם יכולים להיותצ המורים הכי טובים שלי. לא בכוונה, לא בגלל שהם רוצים ללמד אותי משהו, אלא בגלל שהם מראים לי בדיוק איפה אני עדיין תקוע. הם חושפים את המקומות שבהם האהבה שלי מותנית, את המקומות שבהם אני רק נותן כשאני מצפה לקבל משהו בחזרה, הם חושפים את כל המקומות בתוכי שעליי עוד לתקן
כשאני חושב על אהבה ללא תנאים, זה נשמע יפה ומתגמל במישור הרעיוני. אבל במציאות? כשמישהו מרגיז אותי, פוגע בי, או פשוט מתנהג בצורה שאני חושב שלא מגיע לי, איפה אז האהבה הזו? איפה הסבלנות והחמלה? איפה לימוד הזכות שלי? כי המבחן האמיתי הוא לא עם האנשים שאני אוהב ולא ברגעים שנעים לי איתם, אלא בדיוק עם אלה שהכי קשה וברגעים שזה לא נעים.
כשאני מנסה לאהוב מישהו שקשה לי איתו וללמד עליו זכות. ואני לא מתכוון לאהבה שמגיעה ממקום של התנאות, ממקום שאני בן אדם טוב ובטח יותר טוב ממנו, אלא בניסיון אמיתי להבין איפה האדם הזה נמצא ומאיפה באות המילים והמעשים שלו. כשאני מנסה לראות אותו כאדם שעבר ושעובר משהו, כשאני מוציא את עצמי מהמרכז, משהו בי משתנה. וזה לא שבהכרח אני יאהב אותו ברגע אחד, אבל אני מפסיק להיות כלוא בתוך הכעס והרגשות השליליים שלי.
זה ממש ממש לא קסם. זה עבודה קשה ויומיומית. אבל כל פעם שאני מצליח להגיב אחרת מול מישהו שקשה לי איתו, אני מרגיש שמשהו בי נפתח ומשתחרר.
