ישנם רגעים בחיים שבהם משהו עמוק בנפש פשוט קורס ונשבר. משהו קורס מעייפות ארוכה ומתמשכת. עייפות כל כך עמוקה שנדמה שהיא כבר לא באמת קשורה לגוף אלא למשהו הרבה יותר יסודי ועמוק. כמו שריר שהתעייף להחזיק את משקל הסיפור שאני לא מפסיק מספר לעצמי
איך מישהו יכול לסבול עשרות שנים, לבלוע כאב, לחיות עם תחושות שקורעות אותו מבפנים, ואז ברגע אחד הכל מתמוטט. לא תמיד בגלל שקרה משהו נורא יותר מרגיל. פשוט בגלל שאי אפשר להמשיך ולהחזיק את הסיפור המומצא הזה שאני מחרטט לעצמי. כמו כוס שמתמלאת עד שנגמר המקום והכל פשוט גולש ונשפך החוצה.
מוזר לחשוב שדווקא נקודת שבירה כזו היא התחלה של משהו טוב. שרגע הוויתור הטוטלי שמגיע בעקבותיה הוא הדבר הכי בריא שמישהו יכול לעשות. אבל אולי זה בגלל שרק כשמישהו מגיע לתחתית האמיתית שלו, הוא מפסיק עם העמדת הפנים, הוא מפסיק לחרטט ולספר סיפורים. הוא מפסיק להעמיד פנים שהוא יכול לשלוט במצבים שהוא לא באמת יכול לשלוט בהם. הוא מפסיק לנסות להיות הגיבור של הסיפור ופשוט מסכים להיות אדם שצריך עזרה מאנשים אחרים, אדם שצריך עזרה מכוח עליון.
זה דורש סוג מאוד מיוחד של אומץ , האומץ של מישהו שמסכים להניח את הנשק שלו, את כל מה שהוא חשב ששומר עליו ולהגיד "אני לא יכול יותר". לפרק את כל המנגנונים הפנימיים שבנה לעצמו כדי לשרוד ולהגיד לעולם: הנה אני, שבור, נזקק, מוכן לקבל …
אין ספק שהרגע הזה מפחיד כמו שהוא משחרר. כי מה יהיה אחר כך? מה יקרה אם אני אוותר על הדרכים הישנות להתמודד עם החיים ואשאר פגיע? אבל אולי השאלה הזו בעצמה היא חלק הבעיה , הצורך לדעת מראש איך הכל יסתדר. אולי יש דברים שצריך לעשות בלי לדעת מה יהיה.
