אנחנו כל הזמן מדברים אבל כמה אנחנו באמת נשמעים? לא נשמעים כמו רעש רקע או כמו משהו שצריך לחכות שיגמר כדי שאני אוכל להגיד את מה שיש לי לומר. נשמעים באמת, באופן עמוק, כמו דיבורים חשובים ששווה באמת להקשיב להם, שנושאים בתוכם מסר אישי וחשוב בשבילנו. קל לנו להבין למה כדאי שאנשים יקשיבו לנו, אבל האם אנחנו באמת מרגישים כך כשאחרים מדברים אלינו?
להקשיב מסתבר, זה לא דבר טבעי, זה כישור שנלמד, כמו לנגן על כלי נגינה. כמו לשמוע רק צלילים בלי להבחין במנגינה. אפשר להבין את המילים בלי לקלוט את המסר, את הרגש שעומד מאחוריהן.
אני חושב על כל הפעמים שחשבתי שאני מקשיב אבל בעצם הייתי עסוק בלהכין את התשובה שלי, אפילו רק היום או אתמול. כמו שיחה שבה כל אחד מחכה לתור שלו לדבר אבל אף אחד לא באמת שומע במובן העמוק של המילה. איך אפשר לקבל משהו אמיתי בשיחה כזאת? איך אפשר ללמוד, לגדול, להרגיש פחות לבד כשכל מה שעושים זה לחכות לרגע שבו נוכל להעביר את המסר שלנו?
האמת היא שלהקשיב באמת כרוך בשחרור. שחרור על הצורך שלי להיות זה שיודע, זה שמבין, זה שיש לו את התשובה. זה להרשות למישהו אחר להיות המרכז, להרשות לעצמי להיות מופתע באמת מדברים שלא חשבתי עליהם.
והדבר הכי מדהים זה שכשאני באמת מקשיב, לא רק שאני לומד משהו על האדם השני, אני לומד משהו על עצמי. כי בדרך כלשהי, כשאני מאפשר למישהו אחר להיות נשמע, אני מרגיש יותר נשמע בעצמי ולעצמי.
אני רוצה באמת להשתדל יותר לזכור את כל זה כשמישהו מדבר איתי. לא לחכות שהוא יסיים, אלא באמת להיות שם איתו באותו הרגע המיוחד שהוא חולק איתי עכשיו
