יש הבדל משמעותי בין להתייעץ עם מישהו בזמן שהכל קורס לבין לדבר איתו כשהדברים רגועים. התפילה בזמן הכאב היא זעקה נואשת, מיידית, שיש לה את הכוחות והעוצמות שלה וללא ספק הכוח העליון שלנו מקשיב ושומע כשקשה לנו ואנחנו צריכים אותו. אבל להתפלל כשהכל מרגיש בסדר, זה משהו אחר לגמרי ועוצמתי וחשוב לא פחות.
אולי העניין הוא שכשאנחנו מחכים לכאב כדי להתפלל, אנחנו הופכים את הקשר עם מה שמעבר לנו למשהו שנוצר מתוך ייאוש. כמו שמתקשרים לחבר רק כשצריכים ממנו משהו. אמנם הכוח העליון שלנו אוהב אותנו ללא תנאים אבל עדיין, קשר שמבוסס רק על בקשות הוא חסר? איך אפשר באמת להכיר מישהו אם אנחנו פונים אליו רק שאנחנו צריכים ממנו משהו? קשר כזה נשאר רדוד, חד ממדי, כי הוא נבנה על אינטרסים ולא על אהבה הדדית.
אני חושב שתפילה היא לא רק סוג של בקשה. תפילה זה יותר עניין של חיבור, של קשר, זה יותר על להיות ביחד. בלי למהר להביא רשימת דרישות או בקשות. פשוט לשבת ביחד עם הכוח העליון שלי ולהיות שם. לפעמים, בשביל מישהו שרגיל לחיות ממשבר למשבר, זה מוזר ומאתגר.
הרגיעה הזו, היציבות הזו שבאה מתוך קביעות , היא לא הופכת אותי לפחות ערני לכאב כשהוא מגיע, להפך. זה כמו שכשיש לי בסיס יציב, אני יכול להכיל יותר, לעמוד חזק יותר כשהסערה מגיעה. הכאב הופך להיות פחות הרסני כי יש לי מקום מוכר לחזור אליו. מקום שאני מכיר היטב גם מימים רגועים וטובים.
התפילה הקבועה שלי מלמדת אותי שאני לא לבד גם כשהכל נראה רגיל ושגרתי. היא מזכירה לי שהקשר הזה עם הכוח העליון שלי הוא הבסיס לחיים שלי. שזה לא דבר שצריך לחטוף מהר בזמן משבר, אלא משהו שקיים ונגיש כל הזמן. זה יוצר מרחב בטוח שתמיד אפשר לחזור אליו ולמצוא בו נחמה ואהבה. ותפילה כזו באמת משנה הכל בצורה כל כך עמוקה ומשמעותית שקשה מאוד להסביר במילים.
