היום שחררתי את עצמי מכלא שבניתי בעצמי במשך שנים. זה לא היה כלא מסורגים או מבטון, אלא כלא מרגשות אשם . כל בוקר הייתי קם עם אותה תחושה כבדה בחזה, כאילו משהו לוחץ עלי מבפנים ולא מאפשר לי לנשום עמוק.
הקול האכזרי הזה היה תמיד שם, ממתין בפינה, הוא היה מזכיר לי כל דבר שעשיתי לא נכון, כל הזדמנות שהחמצתי, כל פעם שאכזבתי מישהו או שאכזבתי את עצמי. ואני תמיד הייתי יודע שהוא הולך להביא משהו מהעבר שכבר לא ניתן לשנות. הקול הזה היה כל כך חזק ונוכח שלפעמים שכחתי שזה בכלל לא אני האמיתי שמדבר. זה היה כמו חבר רע שגר בראש שלי, חבר שמתעקש להזכיר לי רק את הכישלונות ולעולם לא את הדברים הטובים שעשיתי. אבל הכי מוזר זה שחשבתי שהקול הזה מגן עלי איכשהו, שהוא מונע ממני לחזור לעשות אותן טעויות, שהוא עוזר לי להשתפר.
היום הבנתי שהקול הזה לא מגן עלי ולא עוזר לי להתקדם.
המפנה התחיל כשהתחלתי לשתף את החוויות האלה עם אנשים אחרים, זה לא היה קל בהתחלה, כי חשפתי חלקים ממני שהסתרתי אפילו מעצמי . אבל משהו מדהים קרה כשהתחלתי לדבר על הבושה ועל רגשות האשם שלי בקול רם . הם התחילו לאבד חלק מהכוח וההשפעה שלהם עלי. תחושת האשם והמועקה נמצאים בכך שהם נשארים בחושך, וברגע שאני מביא אותם לאור, הם הופכים לפחות מעיקים . אנשים אחרים החלו לספר לי סיפורים דומים על רגשות האשם שלהם, ופתאום הבנתי שאני לא מפלצת יוצאת דופן. אני פשוט בן אדם שעשה טעויות, כמו כל אדם אחר.
הדבר הכי מרגש שגיליתי הוא שאני יכול להיות אמיתי מבלי להיות מושלם. פעם חשבתי שאם אני לא מושלם וזה אומר שאני כישלון. לא הבנתי שיש מרחב עצום בין השניים, מרחב שבו חיים בני אדם רגילים, כמוני וכמוך, מרחב של לעשות כמיטב יכולתי, לטעות, ללמוד, ולנסות שוב.
עכשיו, כשהקול הישן מנסה לחזור, אני יודע להגיד לו תודה שאתה מזכיר לי, אבל אני לא צריך אותך יותר
