יש רגעים בחיים שבהם המוח שלנו פשוט "מתנתק" מהמציאות. אולי אתם מכירים את התחושה הזו – לפתע אתם מוצאים את עצמכם לא זוכרים איך הגעתם למקום מסוים, או חשים כאילו אתם צופים בעצמכם מהצד. בדרך כלל זה קורה לכולנו מדי פעם, אבל מה קורה כשהתופעה הזו הופכת לחזקה הרבה יותר ומפריעה לחיי היום יום?
הפרעה דיסוציאטיבית היא מצב נפשי שבו האדם חווה ניתוק מהמציאות, מהזיכרונות שלו או אפילו מהזהות שלו. זה לא משהו שקורה מרצון, אלא מנגנון הגנה שהמוח מפעיל כדי להתמודד עם מצבים קשים. מה שמעניין במיוחד זה שלהפרעות דיסוציאטיביות יש קשר הדוק עם שני עולמות נוספים – עולם הטראומה מצד אחד, ועולם התמכרות מצד שני.
הבנת הפרעות דיסוציאטיביות – מה קורה במוח שלנו
כדי להבין מה זה בעצם דיסוציאציה, דמיינו את המוח שלכם כמחשב מתקדם שמעבד מידע ברגע. בזמן רגיל, כל המידע זורם בצורה חלקה – אתם מרגישים את הגוף שלכם, זוכרים מי אתם, ומודעים למה שקורה סביבכם. אבל לפעמים, כשיש עומס גדול מדי או מצב מאיים, המוח מחליט לנתק חלק מהקשרים האלה.
הפרעות דיסוציאטיביות הן למעשה התוצאה של המנגנון הזה שהשתבש או שהפך לפעיל יותר מדי. במקום שהמוח ישתמש בדיסוציאציה רק במצבי חירום, הוא מתחיל להפעיל אותה גם במצבים יום יומיים. זה כמו מערכת אזעקה שהתרגלה להישמע אפילו כשאין סכנה אמיתית
דיסוציאציה עצמה היא תופעה נפוצה ורגילה – כולנו חווים אותה לפעמים. אתם מכירים את הרגע שאתם נוהגים בכביש מוכר ולפתע מגלים שאתם כבר הגעתם ליעד מבלי לזכור את הדרך? זו דיסוציאציה קלה. הבעיה מתחילה כשהתופעה הזו הופכת תכופה, חזקה, או מפריעה לתפקוד הרגיל.
מהי דיסוציאציה ואיך היא מתבטאת בחיי היום יום
דיסוציאציה היא במהותה ניתוק זמני מחוויות נפשיות או פיזיות. תחשבו על זה כעל מין "כפתור השתקה" שהמוח מפעיל כשהוא לא מצליח להתמודד עם מידע מסוים. בחיי היום יום, זה יכול להתבטא בדרכים שונות, החל מרגעים קלים של "היעדרות" ועד לחוויות עמוקות יותר של ניתוק מהמציאות.
אחת התחושות הנפוצות ביותר היא מה שנקרא "דה-פרסונליזציה" – תחושה שאתם צופים בעצמכם מהצד, כאילו אתם שחקן בסרט של החיים שלכם. אנשים מתארים את זה לפעמים כתחושה שהידיים שלהם לא שייכות להם, או שהקול שלהם נשמע זר. יש גם "דה-ריאליזציה", תחושה שהעולם סביבכם לא אמיתי, כמו חלום או כמו שאתם צופים בכל דבר דרך זכוכית עבה.
דוגמה נוספת שרבים מכירים היא פער בזיכרון. לא מדובר על שכחה רגילה, אלא על רגעים שלמים שפשוט נעלמים. אדם יכול למצוא את עצמו במקום מסוים מבלי לזכור איך הגיע לשם, או לגלות שעשה משהו מבלי שהיה מודע לכך ברגע שזה קרה. זה יכול להיות מפחיד ומבלבל, במיוחד כשזה קורה לעיתים קרובות.
סוגי הפרעות דיסוציאטיביות השונות
העולם הרפואי מחלק הפרעות דיסוציאטיביות לכמה קטגוריות עיקריות, כל אחת עם המאפיינים שלה. חשוב להבין שלא כל דיסוציאציה הופכת להפרעה, והרופאים מבחינים בין חוויות זמניות לבין מצבים שמפריעים באמת לחיי היום יום
הפרעת דיסוציאציה של הזהות, שבעבר נקראה "הפרעת אישיות מרובה", היא כנראה הידועה ביותר בציבור הרחב. אנשים עם הפרעה זו מפתחים זהויות שונות שיכולות לקחת שליטה על התנהגותם. כל זהות יכולה להיות עם אישיות, זיכרונות, ואפילו גיל שונים. זו הפרעה נדירה יחסית קשורה לרוב לטראומה חמורה מאוד מהילדות.
הפרעת דה-פרסונליזציה-דה-ריאליזציה היא נפוצה יותר. אנשים עם הפרעה זו חווים באופן קבוע תחושות של ניתוק מעצמם או מהעולם סביבם. הם עלולים להרגיש שהם חיים בחלום, או שהגוף שלהם לא שייך להם. התחושות האלה יכולות להיות קבועות או לבוא בגלים, ולעיתים הן מלוות בחרדה ובפחד.
התקף ניתוק דיסוציאטיבי הוא מצב חריף שבו אדם מאבד לחלוטין את תחושת ההתמצאות או הזהות שלו לפרק זמן מוגדר. במהלך התקף כזה, האדם עלול לא לדעת איפה הוא נמצא, מי הוא, או מה קורה סביבו. זה יכול להימשך מדקות ספורות ועד מספר שעות, ואחר כך האדם "חוזר לעצמו" לפעמים בלי זיכרון ברור של מה שקרה. התקפים כאלה יכולים להיות מפחידים מאוד הן למי שחווה אותם והן לאנשים שנמצאים בסביבה
אמנזיה דיסוציאטיבית מתאפיינת בעיקר בחוסר יכולת לזכור מידע אישי חשוב, בדרך כלל קשור לאירוע טראומטי. זה לא כמו שכחה רגילה – המידע שם במוח, אבל הוא לא נגיש. לפעמים האמנזיה יכולה להיות חלקית, ולפעמים להקיף תקופות שלמות של חיים.
סימפטומים נפוצים שכדאי להכיר
סימפטומים של הפרעה דיסוציאטיבית יכולים להיות מורכבים ומגוונים, ולעיתים הם מתחפשים להיות בעיות אחרות. הסימפטום הבולט ביותר הוא תחושת הניתוק – מהגוף, מהרגשות, או מהסביבה. אנשים מתארים את זה לפעמים כמו להיות "על פיילוט אוטומטי" לתקופות ארוכות, או כמו לחיות מאחורי מסך עבה שמפריד בינם לבין העולם.
בעיות בזיכרון הן עוד סימפטום מרכזי. לא מדובר על שכחה של מפתחות או שמות, אלא על פערי זמן משמעותיים. אדם עלול לגלות שהוא לא זוכר שיחות שלמות, מקומות שבהם היה, או אפילו אנשים שפגש. לפעמים זה מתבטא בכך שמוצאים חפצים או כתבי יד שלא זוכרים שיצרו, או שאנשים מספרים להם על התנהגויות שהם לא זוכרים.
שינויים פתאומיים במצב הרוח או בהתנהגות הם גם אינדיקטור חשוב. אדם יכול להפוך לפתע מעליז לעצוב, או מביישן לבטוח בעצמו, מבלי סיבה ברורה. לפעמים השינויים האלה כל כך דרמטיים שאנשים בסביבה מרגישים כאילו הם מדברים עם אדם אחר לגמרי.
תחושות גופניות מוזרות הן עוד חלק מהתמונה. אנשים מדווחים על תחושה שחלקי הגוף שלהם לא שייכים להם, או שהם רואים את עצמם מבחוץ. לפעמים יש תחושה של "צפיפות בראש" או חוסר יכולת להתרכז בדברים יום יומיים פשוטים.
טראומה והפרעות דיסוציאטיביות – איך זה קשור
הקשר בין טראומה להפרעות דיסוציאטיביות הוא חזק ומורכב. רוב האנשים שמפתחים הפרעות דיסוציאטיביות חוו איזושהי צורה של טראומה, בין אם זה היה במהלך הילדות או בגיל מבוגר יותר. אבל חשוב להבין שלא כל מי שחווה טראומה יפתח הפרעה דיסוציאטיבית, ויש גורמים רבים שמשפיעים על האופן שבו האדם מגיב למצבים קשים.
טראומה, במובן הפסיכולוגי, היא כל חוויה שעוצמתה גדולה מכפי שהמוח מסוגל לעכל ולעבד ברגע שהיא קורית. זה יכול להיות אירוע יחיד דרמטי כמו תאונה חמורה, או סדרה של אירועים קשים כמו התעללות ממושכת. מה שהופך אירוע לטראומטי זה לא בהכרח חומרת האירוע עצמו, אלא האופן שבו האדם חווה אותו והמשאבים שיש לו להתמודד איתו.
כשמתרחש אירוע טראומטי, המוח מנסה להגן על האדם בדרכים שונות. אחת הדרכים הנפוצות היא דיסוציאציה – כלומר, ניתוק מהחוויה הקשה. במובן מסוים, זה מנגנון גאוני: במקום להכות את האדם במלוא עוצמת הכאב והפחד, המוח "מנתק" אותו מהמתרחש. זה יכול להציל אותו ברגע הקשה, אבל לפעמים המנגנון הזה נתקע ונשאר פעיל גם כשהסכנה כבר עברה.
כיצד חוויות טראומטיות יוצרות דיסוציאציה
התהליך שבו טראומה יוצרת דיסוציאציה הוא מורכב ומתרחש במספר רבדים במוח. כשאדם נמצא במצב של איום או סכנה, המוח מפעיל מערכת חירום שמטרתה הישרדות. החלק הפרימיטיבי של המוח לוקח שליטה, והחלקים האחראים על חשיבה רציונלית ועל עיבוד רגשות נכנסים למצב של "השבתה חלקית".
במהלך אירוע טראומטי , הזיכרון לא נקלט בצורה הרגילה. במקום שהחוויה תעובד ותיכנס לזיכרון כסיפור קוהרנטי, היא נשברת לפיסות – תחושות גופניות, תמונות, צלילים, ריחות. הפיסות האלה נשמרות במוח בצורה מפוזרת, מבלי להתחבר למהות האירוע או לזמן שבו הוא קרה.
דיסוציאציה במהלך טראומה יכולה להתבטא בדרכים שונות. חלק מהאנשים מדווחים שהם הרגישו כאילו הם צופים במתרחש מהצד, כמו בסרט. אחרים מתארים תחושה של ריחוף מעל הגוף שלהם, או שהם פשוט "נעלמו" זמנית מהמצב. יש גם כאלה שחווים תחושה של האטה בזמן, או להיפך – שהכל קרה במהירות מטורפת.
הבעיה מתחילה כשהמוח "לומד" להשתמש בדיסוציאציה כפתרון לכל סוג של לחץ או אי נוחות. מה שהתחיל כמנגנון הישרדות בזמן קריטי הופך להיות התגובה האוטומטית גם למצבים יום יומיים לא מאיימים. זה כמו מכונית שנתקעה – במקום לנוע קדימה אל העתיד, היא נשארת תקועה במקום או אפילו נוסעת לאחור.
מנגנוני הגנה נפשיים אחרי טראומה
אחרי שטראומה מתרחשת, המוח לא פשוט חוזר למצב הקודם. הוא נשאר במין מצב של כוננות מתמשכת, תמיד מחפש סימנים לסכנה פוטנציאלית. זה יכול להיות מתיש ומפחיד, אז המוח מפתח מנגנוני הגנה שונים כדי להתמודד עם המציאות החדשה הזו.
דיסוציאציה היא רק אחד ממנגנוני ההגנה. המוח יכול גם להשתמש בהכחשה – סירוב להאמין שמשהו קרה בכלל. יש אנשים שמפתחים "קפיאה רגשית" – הם פשוט מפסיקים לחוש רגשות בכלל, בין אם חיוביים או שליליים. זה מגן עליהם מכאב, אבל גם מונע מהם לחוות שמחה או קשר אמיתי עם אחרים.
מנגנון נוסף הוא המחיקה הסלקטיבית של זיכרונות. המוח פשוט "מחליט" שמידע מסוים מסוכן מדי להיזכר בו, אז הוא מעביר אותו למקום לא נגיש. זה לא אומר שהזיכרונות נעלמו – הם שם, אבל כמו קבצים במחשב שהמיקום שלהם נמחק מהמפתח
עם הזמן, המנגנונים האלה יכולים להפוך לאוטומטיים. המוח לא צריך יותר סיבה אמיתית להפעיל אותם – כל מצב שמזכיר במעט את הטראומה המקורית, או אפילו כל מצב של לחץ כללי, יכול להדליק את מערכת ההגנה. זה כמו מערכת אזעקה שהפכה רגישה מדי ומשמיעה צפירה אפילו כשעף ליד הבית
הבעיה היא שמנגנונים שהצילו את האדם פעם יכולים להפוך עכשיו למכשול. דיסוציאציה שעזרה לשרוד אירוע טראומטי עלולה למנוע מהאדם להיות נוכח ומחובר בחיי היום יום שלו.
למה טראומה מובילה להפרעות דיסוציאטיביות
השאלה למה חלק מהאנשים מפתחים הפרעות דיסוציאטיביות אחרי טראומה ואחרים לא, מורכבת ותלויה בגורמים רבים. אין תשובה פשוטה אחת , אבל יש כמה דפוסים שחוקרים זיהו לאורך השנים.
הגיל שבו הטראומה מתרחשת הוא גורם מכריע. ילדים קטנים, שהמוח שלהם עדיין מתפתח, הרבה יותר רגישים לפיתוח הפרעות דיסוציאטיביות. זה קורה כי מנגנוני ההתמודדות שלהם עדיין לא בשלים, והם תלויים באופן מוחלט במבוגרים כדי להרגיש בטוחים. כשהמבוגרים עצמם הם מקור הפגיעה, או כשהם לא מסוגלים להגן על הילד, המוח הצעיר נאלץ ליצור פתרונות יצירתיים לבעיה שהיא בעצם בלתי פתירה.
משך הטראומה והחזרתיות שלה גם משפיעים מאוד. אירוע יחיד, גם אם הוא קשה, נוטה פחות ליצור הפרעה דיסוציאטיבית מאשר סדרה של אירועים או מצב של טראומה מתמשכת. כשאדם חי בסביבה לא בטוחה לאורך זמן, המוח נאלץ לפתח דרכי התמודדות קיצוניות יותר כדי לשמור על התפקוד הבסיסי
התמיכה הזמינה אחרי הטראומה היא גורם נוסף קריטי. אנשים שיש להם מערכת תמיכה חזקה – משפחה, חברים, או קהילה שמבינה ותומכת – פחות נוטים לפתח הפרעות דיסוציאטיביות קשות. הקשר האנושי והתחושה שמישהו "רואה" אותם ומבין את הכאב שלהם יכולים למנוע את הצורך במנגנוני הגנה קיצוניים.
יש גם גורמים גנטיים ואישיותיים שמשפיעים. חלק מהאנשים פשוט נולדים עם נטייה גדולה יותר לדיסוציאציה, בדומה לאופן שבו יש אנשים שנוטים יותר לחרדה או לדיכאון. זה לא אומר שהגורל שלהם חרוץ מראש, אבל זה כן אומר שהם עלולים להזדקק לכלים נוספים כדי להתמודד עם קשיים.
התמכרות והפרעות דיסוציאטיביות – המעגל המורכב
הקשר בין הפרעות דיסוציאטיביות להתמכרות הוא אחד הדברים המסובכים ביותר בעולם הבריאות הנפש. זה לא קשר חד כיווני פשוט, אלא מעין מעגל שבו כל אחד מהמצבים מחזק ומזין את השני. אנשים עם הפרעות דיסוציאטיביות נוטים להתמכר בשיעורים גבוהים בהרבה מהאוכלוסייה הכללית, וזה לא במקרה.
הדרך שבה דיסוציאציה "מרגישה" יכולה להיות קשה לתיאור למי שלא חווה אותה. דמיינו שאתם חיים בעולם שבו אתם לא תמיד מרגישים חיבור לגוף שלכם, לרגשות שלכם, או אפילו לזהות שלכם. התחושה הזו של ניתוק יכולה להיות מבלבלת, מפחידה, ולעיתים כואבת מאוד. אנשים מתארים את זה לפעמים כמו לחיות תמיד מאחורי חלון עבה, רואים את החיים קורים אבל לא באמת חווים אותם.
במצב כזה, החיפוש אחר דרכים להרגיש "אמיתי" או "נוכח" הופך לדחוף. חומרים פסיכואקטיביים – אלכוהול, סמים, ולפעמים אפילו תרופות – יכולים ליצור תחושה זמנית של שינוי במצב הדיסוציאטיבי. לפעמים החומר גורם לאדם להרגיש יותר מחובר לעצמו, ולפעמים הוא מעמיק את הניתוק בצורה שהופכת אותו לנסבל יותר
מה שהופך את המצב למורכב במיוחד זה שההתמכרות עצמה יכולה להחמיר את הסימפטומים הדיסוציאטיביים. חומרים רבים משפיעים על אותם חלקים במוח שאחראים על הזיכרון, התודעה, והתחושה של זהות עצמית. השימוש הממושך בהם יכול ליצור נזק נוסף למערכות שכבר פגועות, ובכך להעמיק את הבעיה המקורית.
איך דיסוציאציה מובילה לשימוש בחומרים
התהליך שבו אנשים עם הפרעות דיסוציאטיביות מתחילים להשתמש בחומרים לעיתים קרובות מתחיל בחיפוש אחר הקלה. כשאדם חי עם תחושה מתמשכת של ניתוק מעצמו ומהעולם, הוא מחפש דרכים להתמודד עם המצוקה הזו. בהתחלה זה יכול להיות לא מודע, אולי הם מגלים שכוס יין בערב עוזרת להם להרגיש יותר נוכחים, או שסיגריה מרגיעה את החרדה שמלווה את חוויות הדיסוציאציה
החיפוש אחר "תחושה של משהו" הוא מניע חזק מאוד. אנשים עם דיסוציאציה חיים לעיתים קרובות בעולם שמרגיש לא אמיתי, עמום, או כמו חלום רע שלא נגמר. בהקשר הזה, אפילו תחושה לא נעימה יכולה להיות מועדפת על פני חוסר תחושה בכלל. זה מסביר למה חלק מהאנשים נמשכים לחומרים שגורמים לעוררות גבוהה או אפילו לחרדה – לפחות זה גורם להם להרגיש משהו.
יש גם את הפן של כאב רגשי שקשה לסבול. זיכרונות טראומטיים שעולים ויורדים, תחושות של בלבול לגבי הזהות העצמית, והפחד המתמיד מהתקפי דיסוציאציה – כל אלה יוצרים עומס רגשי עצום. חומרים יכולים לספק הפוגה זמנית מהכאב הזה, מעין "חופשה" מהמוח הקשה לחיות בתוכו.
מה שהופך את המצב למסוכן במיוחד זה שההשפעה של חומרים על אנשים עם הפרעות דיסוציאטיביות יכולה להיות לא צפויה. המוח שלהם כבר מתפקד בצורה לא סטנדרטית, אז התגובה לאלכוהול, סמים או תרופות עלולה להיות חזקה יותר, ארוכה יותר, או פשוט שונה ממה שאפשר לצפות. זה יכול להוביל למצבים של שימוש יתר לא מכוון, או להתפתחות תלות מהירה יותר.
מדוע אנשים עם הפרעות דיסוציאטיביות נוטים להתמכר
מעבר לחיפוש אחר הקלה מיידית, יש סיבות מבניות עמוקות יותר למה אנשים עם הפרעות דיסוציאטיביות נמצאים בסיכון גבוה להתמכרות. הסיבה הראשונה קשורה למה שקורה בזמן הדיסוציאציה עצמה – כשאדם "לא נוכח" במוח שלו, הוא גם לא מודע באופן מלא להשלכות של מעשיו. זה אומר שהוא עלול לקחת יותר חומר ממה שהתכוון, או להמשיך להשתמש גם כשחלק ממנו יודע שזה לא טוב לו.
בעיה נוספת היא שאנשים עם הפרעות דיסוציאטיביות לעיתים קרובות לא מפתחים מנגנוני התמודדות בריאים. במקום ללמוד איך להירגע, איך לעבד רגשות קשים, או איך לבקש עזרה, הם למדו להתנתק מהבעיה. כשהדיסוציאציה לא עובדת או כשהיא גורמת לבעיות נוספות, חומרים הופכים להיות ה"פתרון" הבא בתור.
יש גם את הנושא של זיכרון לא עקבי. אנשים עם הפרעות דיסוציאטיביות עלולים לא לזכור בדיוק כמה שתו אתמול, איך הרגישו אחרי השימוש, או אפילו שהם החליטו להפסיק. הזיכרון המקוטע הזה הופך את זה לקשה מאוד לקחת החלטות מושכלות לגבי השימוש, וגם מקשה על תהליכי גמילה שדורשים רצף והבנה של דפוסי התנהגות
החיפוש אחר זהות יציבה הוא עוד גורם משמעותי. אנשים עם הפרעות דיסוציאטיביות חיים לעיתים קרובות עם תחושה מטלטלת של אי ודאות לגבי מי הם בעצמם. השימוש בחומרים יכול ליצור תחושה זמנית של עקביות – "כשאני שותה, אני יודע מי אני" או "כשאני משתמש בחומר הזה, אני מרגיש כמו עצמי האמיתי". הזהות הזו, גם אם היא מסוכנת, יכולה להרגיש יותר אמיתית ויציבה מהמצב הרגיל של בלבול זהות.
כיצד התמכרות מחמירה את הסימפטומים הדיסוציאטיביים
המעגל הקסום הזה הופך למעגל קסמים כשמבינים שההתמכרות לא רק נובעת מהדיסוציאציה, אלא גם מחמירה אותה באופן משמעותי. חומרים רבים פוגעים ישירות באותן מערכות במוח שכבר נפגעו מהטראומה המקורית. אלכוהול, למשל, משפיע על הזיכרון ועל היכולת לעבד מידע באופן עקבי, דבר שמעמיק את הבעיות הקיימות בתחומים האלה.
מה שקורה במהלך שימוש כרוני בחומרים זה שהמוח מפסיק לייצר באופן טבעי חלק מהחומרים הכימיים שהוא צריך כדי לתפקד נורמלית. במקום זה, הוא מסתמך על החומר החיצוני. כשהחומר לא קיים במערכת, המוח נכנס למצב של חוסר איזון שיכול להחמיר משמעותית את הסימפטומים הדיסוציאטיביים. אנשים מדווחים על תחושות דיסוציאציה חזקות במיוחד בזמן גמילה, כאשר המוח מנסה למצוא את דרכו חזרה לתפקוד טבעי.
השימוש בחומרים גם יוצר בעיות זיכרון נוספות. בזמן ששכרות או השפעת הסם, המוח לא מקליט זיכרונות באופן תקין. עם הזמן, זה יוצר עוד פערי זיכרון שמצטרפים לאלה שכבר קיימים בגלל הדיסוציאציה. האדם מתחיל לחיות עם "חורים שחורים" הולכים וגדלים בזמן, מה שמעמיק את התחושה שהוא לא שולט על החיים שלו
בעיה נוספת היא שההתמכרות גורמת לרוב לבעיות חברתיות, משפחתיות ומקצועיות. האדם מאבד קשרים, עבודה, ולעיתים גם בית. הבידוד והלחץ הכלכלי שנוצרים מחמירים את הטראומה המקורית ויוצרים טראומות חדשות. זה כמו לשפוך שמן על אש – במקום לכבות את הבעיה המקורית, התמכרות מוסיפה שכבות של נזק שהופכים את המצב לקשה אפילו יותר.
זיהוי המצב – איך לדעת שמישהו סובל מהפרעה דיסוציאטיבית
זיהוי הפרעה דיסוציאטיבית אינו תמיד פשוט, בעיקר כי הסימפטומים יכולים להיראות כמו הרבה דברים אחרים – דיכאון , חרדה, או אפילו פשוט "תקופה קשה". רבים מהאנשים שסובלים מהפרעות אלה גם לא מבינים מה קורה להם, ולעיתים הם עצמם מתקשים לתאר את החוויה שלהם. בנוסף, הרבה אנשים מתביישים או חוששים לספר על חוויות שנשמעות להם "משונות" או "לא נורמליות".
המפתח הוא לחפש דפוסים ולא אירועים בודדים. כולנו חווים לפעמים רגעים של ניתוק או בלבול, אבל בהפרעה דיסוציאטיבית אמיתית, הדברים האלה קורים בתדירות גבוהה ומפריעים לתפקוד היום יומי. זה לא רק "יום רע" מדי פעם, אלא מצב שמשפיע על היכולת לעבוד, ללמוד, לקיים יחסים, או לטפל בעצמו.
עוד היבט חשוב הוא השפעת הסימפטומים על איכות החיים. אדם עם הפרעה דיסוציאטיבית לעיתים קרובות מרגיש שהוא "לא חי בחיים שלו" או שהוא "צופה בחיים של מישהו אחר". הוא עלול להתקשות ליהנות מדברים שפעם הביאו לו שמחה, או להרגיש שהוא חי במין ערפל מתמיד שמונע ממנו להתחבר באמת לאנשים ולחוויות.
ההבנה שמשהו לא בסדר לעיתים מגיעה בדרך עקיפה. המשפחה או החברים הם אלה שמבחינים בשינויים, או שהאדם מגיע לטיפול בגלל בעיות נוספות – דיכאון, חרדה, או בעיות קשר – ורק אז מתגלה הרובד הדיסוציאטיבי. לפעמים זה קורה במהלך טיפול בהתמכרות, כשמתחילים לקלף את השכבות ולגלות מה באמת קרה מתחת לשטח
סימני אזהרה במשפחה ובסביבה הקרובה
בני משפחה ואנשים קרובים לעיתים קרובות הם הראשונים להבחין שמשהו השתנה, אפילו כשהאדם עצמו לא מודע לכך או מתקשה לזהות את הבעיה. השינויים לא תמיד דרמטיים, ולפעמים הם מתפתחים בהדרגה עד שלפתע המשפחה מבינה שמי שהם מכירים "לא באמת שם" חלק מהזמן.
אחד הסימנים הבולטים ביותר הוא שינויים פתאומיים בהתנהגות או באישיות. האדם יכול לעבור מרגש לרגש בצורה לא מוסברת, או להפוך פתאום מחברותי למופנם, מביישן לתוקפני. המשפחה מתארת לפעמים את זה כ"אנחנו לא מכירים אותו יותר" או "זה כאילו מישהו אחר". השינויים האלה יכולים להיות חריפים במיוחד לאחר מצבי לחץ, אבל הם יכולים לקרות גם ללא סיבה ברורה.
פערי זיכרון שקשה להסביר הם עוד סימן מדאיג. האדם לא זוכר שיחות שהיו עם בני המשפחה, מקומות שביקר, או אפילו התחייבויות שלקח על עצמו. זה לא שכחה רגילה – המדובר על דברים חשובים שאף אחד לא שוכח בדרך כלל. המשפחה עלולה להרגיש מתוסכלת כשהם מזכירים לו דברים והוא באמת לא זוכר, או כשהם מגלים שהוא עשה דברים שהוא לא זוכר שעשה
תחושת "חוסר נוכחות" היא עוד סימן שבני משפחה מזהים. האדם פיזית נמצא איתם, אבל הוא מרגיש "לא באמת שם". הוא עלול להסתכל בעיניים ריקות, לא להגיב לקריאה בשמו, או לענות בצורה מכנית ולא אמיתית. לפעמים הם אומרים שזה מרגיש כמו לדבר עם קיר, או שהאדם נראה כמו שהוא חולם ער.
שינויים קיצוניים בהעדפות, בטעמים, או בזיכרונות הילדות יכולים גם להעיד על בעיה דיסוציאטיבית. האדם פתאום לא אוהב דברים שתמיד אהב, או להיפך – מתחיל להתלהב מדברים שמעולם לא עניינו אותו. לפעמים הוא מספר זיכרונות ילדות שונים מאלה שהמשפחה זוכרת, או מכחיש שדברים מסוימים בכלל קרו.
ההבדל בין דיסוציאציה רגילה לבין הפרעה
הקו הדק בין דיסוציאציה רגילה, בריאה, להפרעה דיסוציאטיבית אמיתית לא תמיד ברור. כמעט כל אדם חווה דיסוציאציה במידה מסוימת במהלך החיים, זה חלק טבעי מהאופן שבו המוח מתמודד עם לחץ, עייפות, או מצבים מאתגרים. הבעיה מתחילה כשהמנגנון הזה הופך לדומיננטי, תכוף, או מפריע לתפקוד היום יומי.
דיסוציאציה רגילה בדרך כלל קצרה ומתרחשת בהקשר ברור. למשל, אתם נוהגים בדרך מוכרת ופתאום מגלים שאתם כבר הגעתם ליעד מבלי לזכור את הדרך. או שאתם קוראים ספר ופתאום מבינים שלא זוכרים את הפסקה האחרונה שקראתם. זה קורה לכולנו, זה לא מפחיד במיוחד, וזה לא משפיע על היכולת לתפקד ברגע שאתם "חוזרים לעצמכם".
בהפרעה דיסוציאטיבית, הדברים נראים אחרת. ראשית, התדירות גבוהה הרבה יותר – זה לא "מדי פעם" אלא דבר שקורה כמה פעמים בשבוע או אפילו בכל יום. שנית, העוצמה חזקה יותר – במקום רגע קצר של "היעדרות", זה יכול להימשך דקות או שעות. שלישית, זה לא תמיד קשור למצב ברור של לחץ או עייפות – זה יכול לקרות גם כשהאדם רגוע ובסביבה מוכרת
הקריטריון הכי חשוב הוא ההשפעה על התפקוד. דיסוציאציה רגילה לא מונעת מהאדם לעבוד, לקיים יחסים, או לטפל בעצמו. לעומת זאת, הפרעה דיסוציאטיבית יוצרת בעיות אמיתיות בתחומים האלה. האדם עלול להתקשות להתרכז בעבודה, לקיים שיחות עמוקות, או לזכור דברים חשובים. הוא יכול להרגיש שהוא לא שולט על החיים שלו, או שהוא לא באמת חי אותם
עוד הבדל משמעותי הוא רמת המצוקה שהחוויה גורמת. דיסוציאציה רגילה יכולה אפילו להיות נעימה לפעמים – מין הפוגה מהעולם. לעומת זאת, דיסוציאציה בהפרעה לעיתים קרובות מלווה בחרדה, בבלבול, ובפחד. האדם לא יודע מתי זה יקרה הפעם הבאה, כמה זמן זה יימשך, ומה יקרה בזמן שהוא "לא שם".
מתי כדאי לפנות לעזרה מקצועית
ההחלטה מתי לפנות לעזרה מקצועית יכולה להיות מורכבת, בעיקר כי רבים מהאנשים שחווים הפרעות דיסוציאטיביות לא בטוחים אם מה שהם חווים "מספיק חמור" כדי להצדיק טיפול. חשוב להבין שאין צורך לחכות עד שהמצב הופך לבלתי נסבל – ככל שמתחילים לטפל במצב מוקדם יותר, כך יש סיכוי טוב יותר למנוע החמרה ולשפר את איכות החיים.
הסימן הברור ביותר לפנייה לעזרה הוא כשהסימפטומים מפריעים לתפקוד היום יומי. אם האדם מתקשה לעבוד , ללמוד, לקיים יחסים, או לטפל בצרכים הבסיסיים שלו בגלל חוויות דיסוציאטיביות, זה זמן לפנות לאיש מקצוע. זה כולל קשיים בריכוז, שכחה של דברים חשובים, או תחושה מתמשכת של ניתוק מהמציאות
כאשר יש גם בעיות עם שימוש בחומרים, הדחיפות רק גוברת. השילוב של הפרעה דיסוציאטיבית והתמכרות יוצר מעגל שקשה לשבור לבד, ודורש התערבות מקצועית שמבינה את המורכבות של שני המצבים. אנשים שמגלים שהם משתמשים באלכוהול או בסמים כדי להתמודד עם תחושות דיסוציאטיביות צריכים לקבל עזרה מוקדם ככל האפשר.
פערי זיכרון משמעותיים או התקפי ניתוק דיסוציאטיבי הם גם אינדיקציה ברורה לצורך בעזרה. אם האדם מוצא את עצמו במקומות שהוא לא זוכר איך הגיע אליהם, או מגלה שעשה דברים שהוא לא זוכר, זה יכול להיות מסוכן ודורש הערכה מקצועית. התקפים שבהם הוא מאבד לחלוטין את תחושת ההתמצאות או הזהות צריכים תמיד להיבדק על ידי איש מקצוע.
חשוב גם לפנות לעזרה כשיש מחשבות על פגיעה עצמית או כשהמצב גורם לייאוש עמוק. לפעמים האנשים עם הפרעות דיסוציאטיביות מרגישים שהם "משוגעים" או שמעולם לא יחזרו להיות "נורמליים". המחשבות והרגשות האלה יכולים להוביל למקומות כהים, ועזרה מקצועית יכולה לספק תקווה ופתרונות מעשיים.
למען האמת, אפילו אם האדם לא בטוח שיש לו הפרעה דיסוציאטיבית, אבל הוא חווה תחושות של ניתוק, בלבול זהות, או פערי זיכרון שמדאיגים אותו – שווה לפנות לייעוץ. איש מקצוע מנוסה יכול לעזור להבחין בין מצבים זמניים לבעיות שדורשות טיפול, ולהנחות את הדרך הנכונה קדימה.
