כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי רעש בראש, בלגן גדול, המון שדים שרצים כל הזמן, בלי רגע אחד של מנוחה. כל החיים שלי רק חיפשתי שקט, חיפשתי שלווה. והחיפוש הזה הפך לאובססיבי. וכשמצאתי “תרופה”- התמכרתי אליה. לא יכולתי לחיות בלעדיה.

הסם היה האהבה הכי גדולה שלי, החבר הכי טוב שלי, מקום המפלט והביטחון. עד שזה התהפך עליי והבור החשוך שהייתי בתוכו רק הלך ונהייה יותר עמוק. לא הצלחתי כבר לראות את האור שבקצה המנהרה, לא האמנתי שיש אחד כזה. רציתי למות, ויותר משרציתי למות – לא רציתי לחיות. אבל כמה עוד מנות יתר אני צריכה לשרוד כדי להבין שיש לי מקום בעולם הזה ושאני עדיין לא מוכנה להיפרד ממנו?

הסמים גרמו לי להתרחק מאנשים שאני אוהבת – מהמשפחה, מהחברים, אבל בעיקר מעצמי. איבדתי את עצמי וכבר לא ידעתי איך לעצור, איך לחזור, איך לחיות.

לפני קצת יותר מחודש חגגתי יום הולדת 24 (גיל שלא חשבתי שאגיע אליו) והיום אני חוגגת משהו מיוחד הרבה יותר – 218 ימים של ניקיון מכל סוג של סם המשנה מצב רוח ותודעה. אם הייתם שואלים אותי ביום הולדת 23 שלי איפה אני רואה את עצמי בעוד שנה, יותר סביר שהייתי עונה לכם “מתה” מאשר “במרכז גמילה”. אבל הגעתי לתחתית שלי, החיים קורים והייתי צריכה להחליט אם אני רוצה לקרות יחד איתם ולעשות שינוי, או אם להמשיך להדחיק ולנסות “לחיות”.

אז בחרתי בחיים. בחרתי להילחם בעצמי למען עצמי ועכשיו, יותר מחצי שנה אחרי (14 ק”ג יותר ועם פנים לא חיוורות כמו גופה) אני יודעת להגיד שהכניסה למרכז גמילה שבטיא הייתה הבחירה הנכונה. עכשיו אני חופשייה.