נולדתי ב1994 לבית שמלא בהכול שמחה כעס דברים יפים וכאלה שפחות נעים לחוות, אמא אוהבת מחבקת לפעמים עד חנק אבל מתוך אהבה ורצון לתת לי לאחי ואחותי את מה שלא היה לה, אבא מאוד דומיננטי מראה חוזק ודורש רצינות מנותק מהרגשות שלו אז גם לא יכול להראות לנו כמה הוא אוהב אותנו ולרוב מראה את זה ע”י כעס ודרישות.

אני זוכר בילדות שלי המון תנאים, דבר ראשון אני ואחי שנולדנו בהפרש של שנה וחצי תמיד חיינו בידיעה שאנחנו חייבים להוריי את חיינו, ולא יכולנו להתלונן או לבקש יותר ממה שקיבלנו כי זה היה מספיק ולהורים לא היה רבע מזה אז אנחנו צריכים להגיד תודה שיש לנו את מה שיש לנו. אני חושב שזה יצר אצלי מקום שבמיוחד בילדות לא ידע איך לבקש או לרצות לעצמו דברים כי מה שיש זה מספיק וגם אם לא אני צריך להסתפק בזה. היינו צריכים עבוד בגינה עם אבא ולשטוף את המכונית של אמא ואת האופנוע של אבא כל שישי, לשטוף את הכלים לא לכלכך את הבית לא לכלכך את הנעליים אסור ללכת עם הגרביים בלי נעליים כי אחר כך זה מלכלכך את המדרס של הנעל ואז הגרביים מתלכלכות כל הזמן.

אבל עם כל תנאי כזה הגיע גם המון חופש והמון כיף, כל שבת בים אוכלים ג’חנון על החוף הצילייה קשורה לג’יפ ואנחנו יושבים על המים, אני אבא ואחי בונים את הרשת מסדרים את המחצלת אמא מוציאה את האוכל ומסדרת אותו על השולחן, לא נותנת לנו לצאת למים עד שאנחנו לא מרוחים לגמרי. טיולים לצפון ולדרום קמפינג בכל נקודה וחור בארץ בחופשים הארוכים יותר כמעט כל שנה היה טיול ג’יפים במדבר.

תמיד היה הכול אבל היינו צריכים להרוויח את זה. שיעורי בית לעבוד עם אבא בגינה לא ללכלך את הבית לשטוף את הכלים לנקות את האמבטיה אחרי המקלחת. אני הרגשתי בגילאים היותר מאוחרים שאנחנו עובדים אצל ההורים שלי. לא עבדתי אצלם אבל גם לא יכולתי שלא להרגיש ככה הרי אם אני לא עושה את זה אני לא יקבל את מה שאני רוצה, הכול עבד אצלנו בבית עם אולטימטום, יותר עם אחי ואיתי אחותי גדלה בחינוך יותר רך. התנאים המאוד ברורים לחיים שלי יצרו אצלי ראייה מאוד ברור שהכול שחור או לבן האפור לא קיים כמעט בכלל רק במקרים מיוחדים. כשחזרתי מניו זילנד אני ואבא שלי התווכחנו איזה פעם ואמרתי לו שאני לא חייב לו כלום ושהוא בחר להביא ילד לעולם אז אם כבר הוא חייב לי.

חוזרים לילדות, ילד שני שלרוב קיבל את הבגדים הקטנים של אחי, לימד אותי להסתכל על רכוש בתור משהו לא חשוב או קריטי ופחות לשאוף לרכוש ויותר להבין שאני מקבל את זה כשאח שלי קופץ במידות, לימד אותי להסתפק במועט ולא לבקש יותר מידיי מהוריי. אבל גדלתי בהרצליה שזה ההפך הגמור ממה שקרה מסביבי.

עוד משהו שאני זוכר ממש מהוריי ומהאווירה בבית זה את הלחץ שהיה בבית, שני הורים צעירים עם שני ילדים בהפרש של שנה וחצי אחד מהשני, אבא שאחראי על עסק עצמאי ואמא שהניחה בצד את הקריירה שלה לטובת גידול הילדים ודאגה למשק בית. לרוב האנרגיה בבית נעה בצורה מאוד קיצונית בין כעס ולחץ לכיף רוגע והנאה. למשל בימי שישי נוסעים לארוחת ערב עם המשפחה וויכוחים וריבים בטונים מאוד גבוהים ושיח מאוד תוקפני בין ההורים ואז ארוחה רגועה בחיק הסבים הסבתות דודים דודות בני דודים ובנות דודות.

אני כותב את זה ונזכר כמה הדברים היו קיצוניים בבית, כשעובדים בגינה חותכים ענפים מסדרים ומעצבים את כל הצמחים מכסחים מעדרים את האדמה את הדשא מטאטאים את הדק מעבירים את כל הגזם לפינת גזם מטאטאים את הכניסה לבית ואת הכביש כי אסור להשאיר לכלוך ויותר מזה אסור לחרוג מהחוקים בבית ואז  אסור ללכלך את הבית אסור ללכלך את הגרביים רצים למקלחת אוכלים ארוחת ערב שוטפים ומנקים את המטבח. וכמובן שלא הצלחנו בהכול ולא תקתקנו את המטבח או ניקנו את המקלחת אחרינו אז גם הגיעו הכעסים והתסכולים של ההורים, ממשיכים מתארגנים ליום של מחר תיקים לבית ספר ועד שמונה אנחנו כבר במיטה עם אורות כבויים, מחר בית ספר חייבים לסיים את היום ולנוח מספיק למרוץ של מחר. למחרת בית ספר לימודים, חברים ופנאי מידיי פעם אחרי הלימודים, יותר בגילאים המאוחרים יותר. ושוב שיעורי בית לעזור באחזקת הבית ולישון, הכול בבית היה צריך לתקתק כמו שעון, החיים של הורי התנהלו בקצב מאוד גבוה לכן גם החיים שלי ושל אחי ואחותי.

 

אני נזכר פעם הראשונה שהורידו אותי בגן בהרצליה בפעם הראשונה, היום הראשון היה קשה, היה לי קשה שאמא שלי הלכה ובכיתי הרבה באותו היום, היה לי קשה  מאוד בהתחלה אבל מתישהו באותו היום נרגעתי והלכתי לעשות את מה שילדים הולכים לעשות בגן. כל יום הלך ונהיה פשוט יותר לעזוב את אמא אני זוכר מהגן רק שמאוד אהבתי להיות פעיל כל הזמן לצייר ולשחק.

הגענו ליסודי באופן כללי לא התחברתי ללימודים וללחץ שנוצר לא הבנתי בכלל מה רוצים ממני, לא הייתה לי בעיה ללמוד בבית הספר, אבל לא אהבתי ללמוד מחוץ לבית הספר לא הכנתי שיעורי בית ושלא לדבר על ללמוד למבחנים העדפתי להיות בחוץ לטפס על עצים לשחץ במגרש חול מחוץ לבית וביקר להעביר את הזמן בחוץ. מכיתה א’ אני לא מצליח במבחנים הציונים הגבוהים שלי היו בין 60-70, נטו כי לא למדתי לאלה שהייתי לומד כי היו מכריחים אותי הייתי מקבל אחלה ציונים אבל לא אהבתי ללמוד והייתי משקר לגבי שיעורי הבית והמבחנים להורים שלי כדי שלא יעשו לי תנאים. כשאמא שלי הבינה מה קורה איתי היא ישר התגייסה לעזרה והייתה ישבת איתי כשהייתה פנויה לזה לפעמים כועסת ולחוצה כי יש לה את המשימות שלה לאותו היום ולפעמים בנוחות ורוגע. כשאבא שלי ראה מה קורה איתי לדעתי הוא דיי ויתר עלי, הוא הסיק בינו לבין עצמו שאני לא הולך להצליח אז הוא שיחרר מלהאמין בי שאצליח להיות משהו משמעותי בחיים האלה. רק לפני כמה שנים הבנתי כמה הוא לא מאמין בי גם כשהייתי בלימודי הנדסאי בניין והוצאתי המשך שלושה סמסטרים כמעט בכל המבחנים ציונים שגובלים בהצטיינות הוא תמיד אמר לי 60-70 זה מספיק, אף פעם לא שמעתי אותו אומר את זה אחי או אחותי.

אז כבר מהיסודי אבא שלי ביחס שלו אליי כיוון אותי להיות ממוצע לא שהייתי מודע לזב בכלל אבל הוא חשב לעצמו שאני כנראה לא אצליח יותר מידיי, ולדעתי אני גם כבר לא רציתי מעצמי יותר מידיי, הרי זה מה שספגתי מאבא  שלי, תמיד וגם איזו ציפייה שאחי יעשה ויצליח, אז כבר בגיל מאוד צעיר הפסקתי לרצות מעצמי והתחלתי להסתפק במה שיש מסביבי. ביסודי אני לא הייתי מודע לאיך הסביבה שלי תופסת אותי אבל אני הייתי חסר בטחון והרגשתי עוף מוזר, אף פעם לא נבחרתי לקבוצות של משחקי כדור ותמיד הייתי נשאר אחרון וגילוי נאות גם היום אני ממש לא מוכשר במשחקי כדור. לא הרגשתי שאני מתחבר למקובלים, הייתי פשוט אני וניסיתי להגיע לאיפה שאני יכול והסתפקתי במקום שבו אני נמצא. אז כיתה א’ ב’ וג’ עברו עם הרבה כישלונות בתחום הלימודי והרבה חוסר ביטחון והסתפקות במעמד החברתי שאני נמצא בו, בנוסף גם בבית אבא שלי מלמד את אחי לכסח את הדש לגרף ולגזום ואני אוסף את הגזם. אז גם בבית מול אבא שלי ואח שלי לא באמת יכולתי לחוות תחושות טובות כלפי עצמי  ויותר תחושה שאני נדרש למינימום. בכיתה ד’ לא היינו בארץ, מתי שהו באביב של כיתה ג’ שלי הלכנו לעל האש אצל חברים, אחד החברה שהיו שם שלא היו חברים ממש של הורי הצהירו בארוחה שהם טסים לשנה לאוסטרליה לטייל. הוריי החליטו להצטרף איתם על המקום.

אז בחופש הגדול שבין כיתה ג’ ל-ד’ ארזנו את הבית והתכוננו לטיול של חיינו לאותה התקופה. ביומיים לפני ממש התפרקתי בבכי זה היה שוק הרי הייתי ילד בן-8 לא באמת הייתי חלק בארגון ובעשייה מה שמאפשר איזה מן הכנה והבנה שהדבר הזה מגיע. הגענו בערב לשדה תעופה בתקופה שבנתב”ג היה רק את טרמינל 1 הסבים והסבתות משתי הצדדים מלווים אותנו, ומשם דרך הדיוטי פרי למטוס שני הורים ילד בכיתה ו’ אחד בכיתה ד’ ואחותי בת 3 וחצי בדרך אל הלא נודע, סתם לא היו לנו כמה יעדים להתחלה משם זרמנו. במהלך ה10 חודשים הבאים עשינו טרקים חיינו לגמרי בטבע וקיימנו את עצמנו, כמובן שכמו בכל חוויה יש טוב ויש פחות טוב. אני זוכר שביום הנישואים של הוריי אחי יזם לארגן להם איזו הפתעה קטנה אז הוא ביקש מההורים של המשפחה שהתחלנו איתם את הטיול לקנות איזה עוגה קטנה או משהו. אני זוכר שאבא שלי ממש כעס עליו, לא זוכר בדיוק את הסיבה אבל הוא רצה לעשות טוב וקיבל על זה בראש, אחי היה מקבל המון כעס מאבא שלי בכל חייו עד לפני איזה שנתיים. אני אישית הייתי מקבל מאבא שלי המון כעס אם הייתי שואל את אותה השאלה פעמים הוא לא היה מבין למה אני צריך לשאול פעמים ויוצא עליי. ונחזור לטוב, חופים, גלים, הופה עוד סיטואציה שירד לי הערך העצמי הגענו לאיזה חוף ואבא שלי פשוט לא נתן לי לגלוש ורק לאחי היה מותר לגלוש, אותי זה ממש ביאס ושוב הרגשתי שאבא שלי שם אותי בצד ומאמין רק באחי (אחרי הרבה מאוד שנים דיברתי על הנושא הזה עם אמא שלי והיא הסבירה שפשוט הייתי קטן והם לא רצו לשחרר אותי עם גלשן לים אבל כמה הבדל יש בשנה וחצי הזו בנינו). אני חושב שהחוסר אמונה שחוויתי מאבא שלי מגיע בהרבה נקודות בחיים שלי. ושוב לטוב עברנו ב-4 מדינות אוסטרליה ניו זילנד נפאל ותאילנד, בנפאל עשינו טרק של 9 ימים בהרי ההימלאיה טיפסנו לראות זריחה בגובה 4000 מ’, התקלחנו עם באקטים עזרנו להכין את האוכל המסעדות שאכלנו בהן ואת כל זה חוויתי בגיל 9. אחרי עשרה חודשים שמלאים בהכול חזרנו חזרה לארץ.

אחרי שחזרנו לארץ אמא שלי החליטה שלא אמשיך ללמוד בבית הספר העירוני שלמדתי בו כי לא כל כך הסתדרתי עם המערכת, והכניסה אותי ללמוד בבית ספר פרטי הייתה שם פינת חיי עם עיזים ותרנגולות מערכת רגילה עד השעה 1 ועד 4 יש לנו חוגים. יחס מאוד אישי לכל תלמיד, אני פחות זוכר אבל אמא שלי מספרת שהתפקוד הלימודי שלי עלה בצורה משמעותית והבעתי עניין בחומר הנלמד. אני חושב שבכיתה ו’ עשו לנו טריאתלון בבית ספר אמא שלי לא הסכימה עם התוכנית אימונים של המורה לספורט ה היה נראה לה עמוס מידיי אז הייתי משקר לה שיש לנו אימון רק של ריצה או אופניים ומחביא בתיק גם בגד ים ומשקפת לאימון בבריכה. אחרי המקצה של האופניים והשחייה הגעתי למקצה של הריצה, אבא שלי היה איתי באותו היום אני מתחיל לרוץ ואחרי 100 מ’ מתחיל לבכות מרוב קושי אבל ממשיך לרוץ אבא שלי מנגב לי את הפנים ומתרחק ממני כמה מטרים. אני מסיים את המקצה כשאני מפורק אבל עדיין מסיים לא חשובה התוצאה, בבית לימדו אותי לסיים את מה שהתחלתי ולעבוד עם הקושי ולא לוותר.

באותו בית ספר חוויתי כמה חוויות לא נעימות, היה איזה בוקר שפשוט באתי לאמא ואמרתי לה שלא בא לי ללכת לבית ספר שלא נעים לי שם, זה הגיע בפעם אחת כי לא הייתי מתקשר את מה שאני מרגיש ברגע שהייתי מרגיש אותו הייתי אוגר הכול עד שלא יכולתי יותר והייתי מתפוצץ, הייתה איזה חוויה שצחקו עליי איזה פעם וזה היה הקש ששבר את גב הגמל, לא הייתה לי שום תחושת שייכות לשאר הילדים ברוב הזמן שם.

החטיבה הייתה סבל אחד גדול אני חושב שאלה ה-3 שנים היחידות שממש סבלתי מהמסגרת הזו שנקראת בית ספר, שנאתי ללמוד לא מצאתי את עצמי חברתית ורק רציתי שהיום יגמר, בכיתה ט’ התחברתי לכמה אנשים מהכיתה שהולכים לתנועת נוער שנקראת צופי ים והשבט נמצא בהרצליה. הכניסה לשם לא הייתה קלה מבחינה חברתית אבל הייתה הפלגה כל שבת והים בשבילי הוא סוג של בית אז לא הייתה שאלה בכלל. דרך צופי ים החלטתי לחזור ללמוד בהרצליה בתיכון שלמדתי בו הייתה מגמת ספורט ימי שכל החברים מהצופי ים התכוונו להגיע אליה, אני זוכר שבאתי להתקבל לבית הספר והכניסה שלי לתיכון מותנת בתנאי כי הציונים שלי היום על הפנים וגם החוות דעת על ההתנהגות שלי מהמורים הו על הפנים אני זוכר שאמא שלי הגיעה איתי לוועדת קבלה ויצאה משם בוכה.

כשאחותי התבגרה היא התחילה להתאמן בהתעמלות מכשירים והמחויבות לדבר שינתה את הדינמיקה בבית בהתחלה זה היה רגוע עד שזה הגיע ל6-8 אימונים בשבוע ואז כבר אי אפשר לצאת לטיולים בשבת ואמא בנסיעות סביב השעון מאימון לעבודה בבית ובנוסף אמא כבר פתחה קליניקה לטיפול בבית, אחותי כמובן מקבלת מהורי את כל מה שהיא צריכה ואת כל מה שאני ואחי לא קיבלנו. אחי הבין מאוד מוקדם שהורי לא הולכים לתת לו את מה שהוא רוצה מהחיים אז הוא יצא לעבוד כדי לקבל את זה, אני נשארתי כביכול מסופק ממה שנותנים לי ובעיקר לא עשיתי הרבה בתקופה הזו בחיי.

על פני השטח לא קינאתי באחותי אבל בשנים מאוחרות יותר הייתי מבקר וכועס על כל מה שהיא קיבלה ואני לא ועל איך זה השפיע עליה, תמיד ידעתי לציין את הדברים שאני חושב שהיו טובים בחינוך שאני ואחי קבלנו מהוריי אבל גם מאוד כועס על כל מה שאחותי קבלה וכמה היא גדלה באווירה אחרת לגמרי ממה שאני ואחי גדלנו.

לפני שהתחלתי את הלימודים במקום חדש ישן בהרצליה החלטתי שאני לא מגיע חסר בטחון ללימודים מגיע מי שאני איך שאני ומקווה לחוויה יותר טובה מבחינה חברתית , הלימודים לא עינינו אותי. הלימודים התחילו, יש את הפריקים את הפיתוחניקים את הערסים ואת הילדים הטובים, בטח שלא פיתוחניקים בשום אופן לא ערסים ודרך חברים מהצופי ים הייתה לי אופציה להתחבר עם הפריקים. שם מצאתי את עצמי ממש עם אנשים לא קונבנציונליים ומאוד קיצוניים. מהר מאוד מצאתי את עצמי מתחיל לעשן סיגריות, השתייה לא איחרה להגיע.

אז בנוסף לזה שאני לא תלמיד טוב אני מעשן סיגריות ושותה אלכוהול ממשיך לרדת בניקוד אצל אבא שלי ואמא שלי מנסה לשלוט ולהכווין אבל זה לא עזר כל כך, מצאתי סוף סוף אנשים שכיף לי איתם ואני מרגיש יחסית שייך, אז כל שקר שהיה צריך לצאת אמין או לא יצא ממני בלי לחשוב פעמיים על השלכות. לא היה לי פלאפון עד כיתה יא’ לא משנה כמה בקשתי מאבא שלי לא קבלתי, נראה לי שבסוף אמא שלי הצליחה לשכנע אותו. הבגדים של אחי כבר לא התאימו לי אז גם בגדים קבלתי שהם רק שלי, אבל תחושת החסך הייתה לפני ונשארה לאחרי, זה התחיל בגנבות קטנות של 20-50 שקל, ואז מצאתי את המפתח לכספת של אבא לשלי ובלי לחשוב פעמים כל פעם הייתי לוקח איזה 100 שקל, כשהוא עלה עליי זה הגיע לסכום של 2000 שקל. כמובן שהגיע עונש ויחס מאוד כועס, ואז שלחו אותי לעבוד כדי שאחזיר לאבא שלי את הכסף אבל לא למדתי מזה כלום במהלך אותה שנה אחרי שסיימתי לעבוד כדי להחזיר לאבא שלי את הכסף הסתובבתי בקניון מעם חברים והציעו לי לעבוד במקום שנקרא השניצליה, עבדתי שם כמה חודשים עד שעלו על זה שלקחתי משם ב 10,000 שקל במשך כמה חודשים כל פעם קצת, שוב בלי לחשוב לרגע על השלכות. התחושה שקבלתי מההורים הייתה מה עושים עם הילד, מזל שאני הבן של ההורים שלי הם החזירו למעסיק שלי באותה התקופה את הכסף אבא שלי דפק לי את הסטירה הכי חזקה שקיבלתי ממנו בחיים ואמא שלי מצאה לי עבודה בגננות אז את החופש בגדול של כיתה יא’ העברתי בעבודת גינון יולי אוגוסט ספטמבר, נוסע באופנים מהרצליה לארסוף נסיע של 45 דקות בשיא המהירות של ילד בן 17 כל בוקר מגיע לשם ברבע ל7 ויוצא משם בחמש. בנוסף אמא שלחה אותי לטיפול נוירו פידבק שהיה אמור לעזור לי עם התנהגות אמפולסיבית. שבוע אחרי שהתחלתי לעבוד בסוף היום נכנסתי לרכב שניה לפני כולם ראיתי קצת כסף קטן ובאינסטינקט רציתי לקח אותו, אני ישר אומר לעצמי מה אתה דפוק תראה לאן הכנסת את עצמך מתי תלמד מהטעויות שלך, הכעס מהורי הופנה כלפי עצמי דרך עצמי כבר לא הייתי צריך את ההורים שלי בשביל לכעוס על עצמי יותר.

אחרי שסיימתי להחזיר להורים את הכסף וחזרתי ללימודים טיפה יותר בוגר ממש בפסיק, באותה שנה לי ולמורה שלי למתמטיקה היו יחסי שנאה אחד בין השני אז החלטתי שאני לא נכנס לשיעורים שלו יותר ואמא עזרה לי ושילמה בשבילי על שיעורים פרטיים, בבגרות קיבלתי 90 ומעלה לא זוכר בדיוק אבל הציון הכללי שלי ירד בגלל שלא נכנסתי לשיעורים שלו במשך שנה חוץ מלאחד שבשיעור הזה זו הייתה הפעם הראשונה שלי שעישנתי מבסוטון שזה היה תחליף סינטטי לוויד, היה שיעור נהדר למדתי הרבה. בנוסף באותה השנה התחלתי לנסוע על סקייט והכרתי חברים שעד היום אנחנו בקשר הדוק והם החברים האלה שאני לא מוכן לשחרר מהם. כמובן ששברתי את היד בסקייט פארק הלכתי איתה שבורה שלושה ימים עד שלקחו אותי לבית חולים כל עוד לא בכינו והתפתלנו מכאב לא לקחו אותי לבית חולים ובאמת שלא היה כזה כואב אבל גם כן נשברה לי היד גם ההורים שלי היו מאוד רגילים לראות אותי פצוע ממש, מאז שאני זוכר את עצמי אני חוזר מדממם הבייתה שפשוף פה שפשוף שם, פתחתי את הראש איזה חמש פעמים פתחתי את הסנטר, ועם כל פציעה אני רואה איך הדירוג שלי יורד את ההורים. אבל עדיין אהבתי את כל הסיפור הזה חוץ מאת הכאב פשוט מבחינתי זה תמיד היה לחפש את הקיצון. אז את התיכון סיימתי שאני בחור דיי חברתי שותה מעשן מנוסה במבסוטון נייס גאי וחשיש, אמרו להתגייס בנובמבר אז קדימה חצי שנה של התפרעויות, רוב הזמן אני וחברים בסקייט פארק אחר כך נפגשים לעשן איזה ג’ויינט בערב יוצאים לשתות הולכים לים פתחנו איזה קאנטה, אי ידעתי שלא אמשיך להתמסתל בצבא לא רציתי ללכת לכלא על השטות הזו.

אז חצי שנה של פרעות עברה לה והמועד גיוס הגיע אז בנובמבר 2012 יצאנו על הבוקר מהבית כדי להגיע לתל השומר ולא לעמוד בפקקים, אני רוצה להגיע בשעה טיפה יותר מאוחר כי התגייסנו 6 חברים מהעיר לנחל אבל ההורים שלי מחשבים הכול ודואגים שהכול יתקתק כמו שעון, עם כל הכבוד לגיוס שלי יש עוד יום שלם לעבוד וגרום לו לקרות כי הדברים לא קורים מעצמם. וקדימה לבא”ח נחל שבערד טירונות 07, ריצות מטווחים מסעות שבועות שטח שבוע מלחמה שבוע שדאות, תיקי לאו מחסניות נשקים משקלים מטורפים שפשפות בכל הגוף, שמירות על כלום ושום דבר אוכל נוראי, הטירונות עברה כשאני מהחיילים היותר צהובים, כשהתגייסתי אמרתי לעצמי שזו הזדמנות לשינוי ואני תופס אותה בשני הידיים כדי להוכיח לעצמי שאני יכול להיות יותר ממה שהייתי עד היום. אימון מתקדם עוד ארבע חודשים של אותה השגרה, סיימתי את ההכשרה ועליתי לפלוגת מסלול כשאני במחלקה שמיועדת לצאת לקורס מפקדי כיתות, תפסנו את קו בירנית שנמצא על גבול לבנון ובמקרה גם הנקודה שממנה פרצו את בגבול ב2006 והדליקו את החבית הנפץ שפתחה את מלחמת לבנון השניה הייתה שם ובסיורים היינו עוברים שם, בנוסף למערבים שמתצפתים על הרבה מאוד שיחים בצד הלבנוני של הגדר, כשאנחנו בעצמנו הופכים להיות חלק מהשיח, שמירות סביב השעון 4/8. הזמן עובר והיציאה לקורס מ”כים מגיעה אנחנו מוסרים את הנשקים באפסניה של הגדוד ויורדים לביסלח 450, ושוב מסעות ניווטים מטווחים בוחן מסלול, נגמר הקורס סיימתי אותו וכל הבחרה חזרנו לגדוד, שיבצו אותי לפלוגת המבצעית אני זוכר שביום של השיבוצים הייתי לחוץ בקטע לא מחובר, הרגשתי שאני לא יכול לשאת את הלחץ לאיזה פלוגה ישבצו אותי. בסוף קבלתי את השיבוץ והגעתי לפלוגת המבצעית שם בדרך פלא שוב מצאתי את עצמי הולך באותה הדרך שחבר שלי הלך בה, הכרנו בתיכון היינו מעבירם את הזמן במחששה ובים קיבלנו את ההודעה של הגיוס באותו היום, אני הגעתי מוקדם ליום גיוס אבל עלינו לאותו האוטובוס שהגיע לבא”ח נחל הגענו לאותו הגדוד אבל במחלקות שונות ומשם את כל ההכשרה הוא יצא לקורס מ”כים ישר איך שההכשרה נגמרה אז כשפגשתי אותו בפלוגה הוא כבר היה שם תקופה מסוימת.

 

הציבו אותי בתור מ”כ של בני מחזור שלי ביינישים, היו חברויות טובות אבל בתאכלס הם העבירו אותי הרבה שיעורים במניפולציות, בתחושה הייתה איך הם הולכים לסובב אותי בכל רגע סביב כל אמירה שלהם. היינו יוצאים להרבה מעצרים אני זוכר שאחרי המעצר הראשון הייתי בשוק מוחלט גם הייתי צריך לעמוד בין החיילים שלי לבין העצור שלא יפרקו אותו הרי הם חיים בישובים של האיזור מבחינתם עצם החדש הוא אשם וצריך להראות לו מה זה אני לא הייתי מוכן לזה. בפלוגה לדעתי לא הייתי מ”כ מוערך עשיתי הרבה שטויות, היה איזה סיור לילה שנרדמנו אני וכל הרכב הרבש”ץ של אלון מורה דיווח על זה למ”פ שלי, ביקשו ממני לארגן ערב לכל המ”כים החדשים, אירגנתי את זה אבל על הדרך גנבתי עגלה מהסופר האלון מורה כשחזרנו מהפריסה עבר לידנו רכב ומסתבר שזה היה הבעלים של הסופר הוא זיהה את העגלה ושוב נזיפה מהמ”פ, בנוסף הוציאו אותי למערב של 12 שעות על הגדעונים שזה רכס של הרים שנמצא מעל להתנחלות איתמר, בסוף נשארנו שם 36 שעות בלי שום הודעה או התארגנות למצב, אני החלטתי לעקוף סמכות והלכתי לדווח על זה לסמ”פ שלי, אחר כך ניסו להעביר אותי לחפק מג”ד נראה לי שזה עבר כמה גבולות אדומים וכבר הבינו שניפה לא תשנה את המצב אבל לא היה לי רישיון להילוכים אז לא יכלו לקבל אותי לחפ”ק.לפני ואחרי המערב הזה שגרם להם לרצות להעיף אותי מהפלוגה היינו בעיקר עושים סיורים ומערבים או שהולכי למוצב כיתתי בקצה הרכס, הזמן עובר ואני רואה שלא מוציאים אותי להפסדים(הפרעות סדר) ושאני בעיקר נשאר לעשות את הפעילויות השוטפות, בינתיים האהדה ביני לבין המ”מ שלי הולכת ונגמרת, בנוסף איזה פעם אחת שהיינו במוצב הכיתתי הקפיצו אותנו כי התצפיתניות ראו חברים מהכפר למעלה מתחילים לעלות על ההר אני מגיע מהמקום ורואה כמה מתנחלים יורדים עם נשקים למטה מעולם לא ראיתי אותם עולים בחזרה, אבל אני בפעם הראשונה בהפס”ד אין לי מושג מה לעשות לא הייתה עלינו תחמושת לפיזור הפגנות עד שהתגבורת הגיע והביא איתה את התחמושת והתחילו לפזר את ההפגנה, זו טעות שלי שלא דאגתי לתחמושת נגד הפגנות, תוסיפו לרשימת הכישלונות שלי בחיים. שבוע או שבועיים אחר כך התחיל מבצע שובו אחים, נחטפו שלושה ילדים והמקרה הבעיר את כל הגזרה במשך חודש או חודש וצי, היו מבצעים הפסדים ובלגן לא נורמאלי. מהר מאוד הגיעו השמועות שיורדים לעזה ושיש כניסה רגלית, ומהר מאוד באמת ירדנו, בהתחלה כדי לארגן את כל הגדוד הגענו לבא”ח עשינו תרגילים בלשבי”ה בצאלים ובשבוע שלפני הכניסה פשוט עשינו אין ספור מסדרי ציוד והתארגנו למבצע של 72 שעות בעזה שלושה ימים לא משהו רציני, המחלקה שלי הייתה מסופחת לחפ”ק מג”ד כדי לשאת את כל הציוד המודיעני ואת כל התקשורת שנכנסת עם הגדוד, אותי ואת הכיתה שלי סיפחו למחלקה אחרת בפלוגה.

יום הכניסה בבוקר מסדרים את כל הציוד באוטובוסים ואחד החיילים מהפלוגה שהתחתן איזה חודש לפני בא אלי מפוחד לא יודע עם להכנס או לא אמרתי לו שלא יגיד שהוא שמע את זה ממני אבל אני לא הייתי נכנס במקומו. כל שאר המחלקה ואני עלינו על האוטובוס ויצאנו לשטחי כינוס, אנחנו יורדים בערב ליד איזה שדה ברקע פטריות ענקיות מהפגזות של חייל האוויר ותותחנים, אני מסדר את החיילים שלי בקבוצה דואג שהכל נמצא ושלכולם יש את כל מה שצריך, אני ועוד 2 חברים יושבים לאיזה רגע ביחד ושואלים את עצמנו איך הגענו לפה ואם נחזור כמו שנכנסנו סך הכל ילדים בני 20 בלי שמץ של מושג מה הם עושים בחיים, עם דגש מאוד גדול עליי אומנם ילד בן עשרים אבל רואה את העולם מעיניים של ילד בן 14. המ”מ הגיע והוריד פקודה שעוד רגע יוצאים אז לעלות על ציוד ושכל מ”כ ידבר עם הכיתה שלו, בלי יותר מידי מושג מה להגיד אני אומר להם שאנחנו חזקים לשמור אחד על השני ולנסות לצאת כולם כמו שנכנסנו. משם לשיחת עידוד גדודית המג”ד שלנו הרים את המורל של כל הגדוד ומשם הסתדרנו בשני תורים אין סופיים והתחלנו ללכת, ושוב הפגזות של תותחנים וחייל האוויר ברקע של שמי הלילה, וכשאני הולך עם כל צעד מגיעה ההבנה כמה שזה אמיתי ושזה אשכרה קורה. הולכים והולכים עד שמגיעים למעבר ארז חוצים אותו וזהו, אנחנו בעזה מכאן כל קושי לא היה קושי וכל בלבול לא הורגש, חדות חושים מסויימת והבנה שכאן זה לא הבא”ח או איזה גבעה ליד שכם אם אני יורה כאן זה במטרה להגן על עצמי וחיילי. יש הליכה של איזה1.5 ק”מ עד ליעדים, בינתיים אנחנו הולכים על מסלול בטוח “עבר שם 9-D שזה כלי של הנדסה קרבית שדאג שלא נעוף באוויר מאיזה מוקש. אנחנו הולכים כבר איזה שעה או שעתיים פתאום הגדוד עוצר כי איזה חייל היה צריך לעצור להשתין ואנחנו נשכבים על הרצפה מגנים על עצמנו פתאום משום מקום קולות נפץ שמרגישים כאילו משהו התפוצץ עליי ואני מרגיש כאילו עברו בתוכים ברקים, מידי אחר כך הודעה בקשר שחבר שלי פרח(פצוע) אני באינסטינקט רוצה לקום וללכת לראות מה קורה הוא רק איזה 20 איש מאחורי, אח שלי נפצע, ישבנו לדבר מלב אל לב לפני שעתיים אבל מהר מאוד אני מבין שאני עם חיילים ואני לא יכול לעשות דבר כזה. עוברות עוד כמה דקות חוסר ודאות מוחלט לגבי מה קורה עם החבר שלי אבל כמו שאמרתי מקודם אין מקום לבלבול צריך להיות נוכח בעשייה ובמה שממולי.

בדרכנו לשכונת בית חאנון שנמצאת בצפון הרצועה, הגדוד מתקדם לאט, לקראת הזריחה אנחנו מגיעים לפאתי השכונה מסתתרים באיזה מטע ומביטים על חומה שדרכה אפשר לעבור לתוך השכונה עצמה, מניחים חומר נפץ על החומה, וברגע אחד נהיה מעבר שמספיק כל פעם לחייל אחד, הגדוד מתחיל לעבור, התחלנו ללכת לכיוון היעדים שאותם היינו צריכים לכבוש, הגענו לאיזה רחוב שבקצה שלו יש רחבה ענקית שני תורים כל תור של הפלוגה דבוק לקיר של המבנים שנמצא בצד שלו. ופתאום צרור עובר משום מה הם כיוונו למרכז הרחוב כשאנחנו דבוקים לקירות זה לא ביטל את הפאניקה שבלחוות צרור של יריות שיורים עלייך  בפעם הראשונה כל הפלוגה מנסה לסגת אחורה אבל יש מעבר צר ונוצר צוואר בקבוק שזה עוד יותר מסוכן כי נוצר מצב של גוש של חיילים חשופים לכל דבר ודבר שיכול לקרות במזל רק חייל אחד נפגע מריקושט ביד. התארגנו שוב מאחורי אותו המעבר. ירד מודיעין מאיפה הגיע הירי ואני והמחלקה יצאנו בחזרה לאותה הרחבה המשכנו לקבל ירי לרגע הוא נפסק ועכשיו אנחנו עם המא”ג יורים בחזרה הירי לא נגמר המג”ד שואל למי יש טיל לאו אני מרים את היד פותח את הטיל מגיע לעמדה נכנס בין כוונות אומרים לי לאיזה בית לכוון אני מכוון לחלון ויורה, הטיל נכנס דרך החלון לתוך הבית וכנראה שהוא היה ממולכד, הגג של הבית עף לאוויר וראו את הפיצוץ בכל הגזרה, בכנות זה הרגיש כמו call of duty בחיים האמיתי, מאוד מפחיד אבל גם כל כך לא מחובר לשום דבר שחוויתי עד אותה הנקודה, גם בסרטי פעולה זה פשוט דבר אחר לגמרי, אני מאחל לעצמי שלא יהיו שם אנשים, כמה רע זה יכול להיות לחיות עם דם על הידיים למזלי זה לא היה הגורל שלי. הירי הפסיק יכולנו להמשיך במשימה לכבוש את הבניין שהיה מצד ימין שלנו, התחלנו לעלות קומה קומה ולוודא שהבניין נקי ושאין בו מחבלים. מגיעם לקומה העליונה מתחילים סריקה ושוב צרור של יריות שנכנס דרך החלון ובמזל לא פוגע באף אחד, אנחנו מרוחים על הרצפה מתחילים לזחול לחדרים לוודא שאין עוד מחבלים בדירה הסמ”פ שלי מרים את הראש לשנייה ושוב עוד צרור לחדר אני והוא מסתכלים אחד על השני ומחליטים שזה הרגע לצאת מהבניין יורדים חזרה למטה פותחים את הדלת כניסה וכל חייל שיוצא מחפה על עצמו בירי ועוד חייל שעומד בצמוד לדלת עם זווית ראיה ומחפה עלינו. חזרנו מהבניין לרחוב שממנו הגענו, ואחרי בוקר של קרבות, ירדה פקודה להתמקם ברחוב שהיה נקי ממחבלים ולהיכנס לאחד הבתים שסומנו לנו ולהתבצר בתוכו, נכנסנו לאחד החדרים אני והחיילים שלי והתחלנו מדבר הכמעט יחידי שנעשה במשך המבצע מעכשיו לשמור על החלון. כל הפלוגה התפזרה ברחוב כל מחלקה בבית אחר וכל כיתה שומרת על חלון אחר. יש זמן לעשן איזה סיגריה לאכול איזה משהו ושניה לנשום אוויר. אחרי כמה זמן המ”פ נכנס לבית שלנו ואוסף את כל מי שלא שומר על חלון ומעביר לנו את הבשורה שהחבר שלי נהרג. אני באוטומט קם הולך לאיזה חדר בועט באיזה חבית פלסטיק ריקה שהייתה שם ובוכה, איך זה הגיוני אתמול ישבנו לדבר ושאלנו את עצמנו אם נחזור כולנו באותה הצורה, שטויות בבית הספר ימים בים מסיבות , ואפילו מסיבת טבע ראשונה של שנינו איזה כמה שבועות לפני שובו אחים. אני אוהב אותו ואין לי איך להרגיש לראות או לדבר איתו יותר. לא הספקתי אפילו להיפרד, מעכשיו הוא רק זיכרון. המ”פ נכנס וניסה לנחם רק רציתי שיעוף ממני. נרגעתי טיפה לבד יצאתי לסלון של אותו הבית איפה שכולם ישבו כמה המחברה של המחלקה ניחמו אותי. סיגריה רגע להוריד את הפאניקה. חזרתי לחדר להיות עם בחדר עם החיילים שלי ולעזור בסבב של השמירות. זה היה אבסורדי המצב הזה אתה יושב על חלון ומחכה לראות איזה מחבל ולירות עליו או שירו עלייך, שתי אופציות דיי נוראיות. בינתיים מלא יריות ופיצוצים ברקע. עד עכשיו עבר איזה יום אולי קצת יותר מהמבצע. למחרת בבוקר עברנו לבית אחר ושוב אותו הסרט, אותו החלון אותה ההמתנה שמישהו ירה עלייך או שיקרה משהו. בערב חזרנו לבית ספר לבנות, איפה שהתמקם החפק מג”ד עם כל הציוד מודיעין שלו והמסייעת פלוגת הרתק של גדוד. הלכנו להגיד שלום למחלקה המקורית שלנו לאכול ארוחת ערב ולי יצא לראות גם חברים מהטירונות שהתפזרו למחלקות אחרות, שאלתי אותם ישר אם הם שמעו הם לא הבינו על מה אני מדבר אז אמרתי להם שהחבר שלי נהרג כולם בשוק טוטאלי, כל אחד מתפרק בדרך שלא מנסים לתפוס את זה שהחבר שלנו לא יהיה עוד. למחרת המשכנו להעביר את היום בבית הספר לבנות, לכולם נגמרו הסיגריות, לא נורא אנחנו אמורים לחזור מחר לארץ הכול טוב. בערב חזרנו לבית אחר באותו הרחוב עם המחלקה שסופחנו אליה. התמקמנו בבית וחזרנו לאותו החלון, טיפה שונה החלון, ישבנו וחכינו. מחכים להודעה שהמבצע נגמר וחוזרים הבייתה, הזמן לא זז עוד רגע מתחילים לעשן לעצמנו את האצבעות אין איך לפרוק את המתח. הסמג”ד מגיע לביקור לראות שהכול תקין בבית, אחד החיילים מבקש ממנו סגריה הוא קולט שאנחנו עוד רגע מעשנים את עצמנו וזורק לנו איזה שתי קופסאות. שוב מורידים את הפאניקה אבל לא מול החלון אחרת אנחנו נסגיר את עצמנו, ממשיכים לחכות שירו עלינו. יורד הלילה אנחנו יוצאים לפעילות היינו צריכים לצאת למארב על איזה בית כי הגיעה מודיעין שזיהו שם פעילות, אנחנו יוצאים מגיעים לנקודה נשכבים על התלולית ושוב אותו הסרט מחכים לפתוח באש או לקבל אש אחד מהשניים, דממה והמון המתנה. הזמן עובר השמש עולה הפעילות נגמרת עכשיו חוזרים לאותו הבית במבט לאחור אני מבין שזו הייתה השכונה שנלחמנו בה ביום הראשון, לפני לא קצת זמן היא הייתה שכונה לכל דבר עכשיו יש שם כמה תלוליות עפר לא נשאר שם אפילו לא רסיס זיכרון לשכונה שהייתה. אנחנו בבית חזרנו לחלון שמירות סיגריות מנות קרב, התחילו להכניס אספקה כי המבצע התארך הרבה יותר מהמתוכנן. כל פעם כיתה אחרת רצה להביא אספקה למחלקה. אז עכשיו נחזור לתסריט הקבוע שמירות סיגריות במבה ביסלי ממתינים, בינתיים כמעט כל יום הודעה על חבר מהגדוד שנפצע ופונה החוצה. עוד פעילות לילה הלכנו לסרוק איזה מבנה ענק לא היה בו כלום, אבל שריון שיגרו איזה פצצה, פיצוץ לא נורמאלי החלונות בקושי סוחבים את ההדף של הפיצוץ ואנחנו חוזרים חזרה אל החלון עובר עוד יום ואז עוד אחד והינה מגיע עוד אחד מתקרבים לסף שבוע. באיזה רגע גנוב לגמרי שלי אמרתי לאחד החיילים שלי וואלה אולי עדיף כבר להיפצע ולצאת מהתופת הזו חצי צוחק חצי רציני. היום אני לא חושב ככה. עוברים לעוד בית עוברים לעוד חלון מעשנים את הזמן ועכשיו גם התחלנו לרוץ בין כדורים לסבבי אספקה ההלוך סביר אנחנו רק עם הציוד לחימה בחזור אתה רץ עם שישייה או איזה ארגז אוכל וסיגריות, והכל חוזר בחזרה לאותה נקודה אל החלון הזה אל ההמתנה שמשהו רע יקרה ונצטרך להגיב חזרה.

הגענו ליום שישי ה- 25.7.14  קמתי בבוקר שגרתי עם החלון שלמדתי כבר לאהוב אל הסיגריה המנחמת ואל ההמתנה השקטה, אחרי כמה ימים אתה מתחיל להתרגל והזמן מתחיל להתבלבל ולא שמים לב יותר הדבר היחידי שיציב זה החלון הזה. ירדתי לחדר אספקה אחרי המשמרת על החלון שיהיה לי ולחיילים מה לנשנש, אני יוצא מהחדר עושה פנייה אחת מגיע לגרם מדרגות ובום כל הבית מזדעזע ורועד אני חוזר לחדר אספקה כל החדר עננת אבק הטיל נפל ממש מחוץ לבית והבחור שישב בחדר והיה אחראי על האספקה במזל ישב מאחורי עמוד של הבית אז הוא לא נפצע ולא קרה לו חוץ מזה שהוא היה מכוסה באבק ואני שואל את עצמי מה היה קורה לי אם הייתי נשאר את העוד חמש שניות האלה מעניין איך הייתי נראה עכשיו. הבנו שעלו על המיקום שלנו ארזנו את עצמנו ויצאנו לבית אחר ברחוב. חוזרים אל החלון שלנו, הזמן עובר הערב מגיע החלטנו שאחרי עשרה ימים עם אותם המדים הגיע הרגע הזה שמחליפים ויותר מזה מתנקים עם מגבונים אז כל חייל בתורו כדי לשמור על כוננות מחליף מדים מתנקה מתארגן, לכבוד השבת, אפילו עשינו קידוש קטן הביינישים שלי הדליקו נרות ממש לפי הספר כמה שאפשר בתוך מבצע. סיימנו לאכול ואז ירדה פקודה אני והצמד שלי צריכים להיות מוכנים לפעילות בתשע ורבע עשר יציאה לפעילות, אנחנו מלווים חוליה של יהלם כדי שישגרו פצצה. בנוסף לחוליה של יהלם יש חוליה של עוקץ שיוצאת איתנו לפעילות הזו אנחנו ברבע לעשר עומדים מחוץ לבית מוכנים ליציאה המ”מ של והצמד שלו אני והצמד שלי שתי החוליות המ”פ שלי והחפק שלו מגיעים ואנחנו יוצאים, זוכרים את הטיל שנפל על הבית בבוקר הוא היה כל כך חזק שהוא הפיל קיר באחד הבתים שקרובים לזה שהיינו בו ודרכו יכולנו לעבוד כדי להגיע ליעד. החולייה של עוקץ סורקת את הבית עם הכלבים הוא נקי ממשיכים קדימה יוצאים אל החצר אני והצמד שלי מתמקמים על השער כניסה לחצר ומחפים החוצה החייל שלי סורק את השטח החולייה של יהלם יוצאת מהשער ומתחילה להפעיל את הפצצה שלה, חשכה מוחלטת ומתוך החשכה הזו בפעם אחת מופיע פלש ענקי וצורב, אחרי הפלש מגיעה ההדף של אותו הטיל שנורה ההדף מעיף אותי באויר אני נוחת על הרצפה ועלי השער. אני צורח לרגע ואז נרגע מבין שהגפיים שלי במקומם ושלא נפגעתי יותר מידי מחכה בחשכה שירימו מעיליי את השער בינתיים אני שם לב שהקסדה שלי נתלשה מעל הראש שלי ואני מחפש את הנשק שלי באזור עד שאני מוצא אותו. הצמד שלי לא מפסיק לצרוח כנראה שהוא נפצע אני שומע שמרימים מעליו את השער ומפנים ממנו ושניה אחר כך המשקל של השער יורד מעלי אני קופץ וזז לאיזה נקודת מסתור אני שם לב שאני לא רואה ממש אני יכול לראות רק צלליות מטושטשות וצבעים מאוד חזקים עפו לי כל כך הרבה רסיסים לעיניים שהן לא מתפקדות יותר. הייתי בקריעה בין קיר לגלגל ענק של טרקטור מבולבל לגברי, אני שומע או מדמיין שאני שומע פקודה להעביר רימונים אני ממשש בווסט שלי מוציא רימון ומעביר אותו לחייל שממולי אני שומע שהוא מבולבל ולא מבין מה אני רוצה ממנו. אני חוזר לבלבול האישי שלי בפינה, שומע צעקות של פינוי פצועים ועולה לי רעיון לראש אני ימצא איזה מישהו פצוע שיראה במקומי ואני יעזור לו ללכת. אני שומע זעקות כאב קרוב אז אני נגש תופס את הבחור ביד מרים אותו וניגש אלינו עוד חייל, אנחנו ממקמים את אותו הפצוע על שנינו ובאים להתחיל ללכת ובום עוד מטען  מתפוצץ עלינו אני מרגיש כמו כוויה בבית שחי ימין ולא מבין מה קרה, פתאום הרצפה מתחילה לבעור אני רואה אש מתחילה לזוז לכיווני אני מתרחק ממנה וקולט שאני עומד באמצע השדה קרב אני מבין שאם אני לא עף משם עכשיו אני כנראה יישאר שם לתמיד, אני מסתכל מסביבי ורואה אור פלורסנט בכיוון ההפוך מהשדה קרב ומניח שזה הכיוון ללכת בו בדרך אני פוגש חייל מהמחלקה שלי שצועק לי להמשיך ללכת אני נכנס לחדר מלא צרחות והיסטריה באור אנשים מסתכלים עליי כאילו אני מת, האור אפשר לי לראות יותר בבירור. אחד המ”כים בפלוגה תופס אותי והחובש מהמחלקה תופס אותי גם ומתחילים להוביל אותי אל התאג”ד אני שואל אותם מה עם הצמד שלי הם עונים שהוא לא בחדר הזה אנחנו ממשיכים ללכת הם מנסים להעביר אותי מעל למלא מכשולים עד שאנחנו מגיעים לרחוב שממנו יצאנו למבצע, הגענו לבית שבו עשינו את הקידוש שעה לפני כן, אני מבקש שיראו אם הצמד שלי שם הם מצאו אתו וישר מובילים אותי לבית ספר לבנות. התאג”ד נמצא שם הם משכיבים אותי על אלונקה חותכים מעלי את כל הבגדים אני אומר להם שקרה לי משהו בבית שחי, אני שומע אותם אומרים שיש לי פצע כניסה. אני מניח את היד על החזה ומרגיש שיש שם משהו שלא היה שם לפני אני אומר לאחד החובשים שמתעסק איתי הוא קורה לזה עצם זה דוחפים לי מזרק לגוף עם מלא חומרים שוברי ניקיון, ושוב המתנה. מגיעים אלי כמה חברס ואומרים שהם יפנו אותי, מרימים את האלונקה בינתיים המורפיום משפיע ממש, אני מהאלונקה מסומם לגמרי מעודד אותם ואומר להם שהם גברים והם בתמורה בטעות מפילים אותי מהאלונקה, אני מחזיר את עצמי על האלונקה ושוב חוזרים לזה הולכים עד לנקודה שממנה מעלים אותי לג’יפ קושרים אותי ועם כל רגע קושרים עוד אלנוקה כולנו מפוצצים במורפיום מתחילים לקשקש ולחכות שהג’יפ יצא. הרגע הגיע הג’יפ יוצא לדרך אנחנו טסים ואין לי מושג מה קורה אני מתחיל לשמוע הליקופטר באזור הג’יפ עוצר הרעש של הפרופלור ממש חזק משחררים את האלונקה שלי ומעלים אותי ולמסוק העיניים שלי כבר ממש מתחילות לשרוף אני מבקש שינקו לי את העיניים אז שופכים לי מים על העיניים ותוך כדי אני קולט שהפעם היחידה בחיים שאני על מסוק צבאי כזה מהסרטים אני לא רואה כלום, שוב מתלונן על העיניים שוב שופכים לי מים וזה לא עוזר לתחושה. דיי מהר אנחנו נוחתים בתל השומר, מישהי נגשת אלי אין לי מושג מי זאת, היא מבקשת ממני את המספר של ההורים שלי ושואלת אם אני רוצה לדבר איתם, אני לוקח את הפלאפון אבא שלי עונה, אבא בואו לתל השומר. בינתיים המיטה שלי ממשיכה להתגלגל בתל השומר ואין לי מושג לאן אני הולך העיניים שלי שורפות אני מתחנן שיטפלו לי בעיניים אז שופכים לי עוד מים לעיניים, ושוב שורף ושוב עוד מים לעיניים ועוד מים בינתיים מתחילים לטפל לי גם בשאר הפצעים פינו אותי כל כך מהר כי הייתה לי פגיעת ראש היום נשארה צלקת של 6 סנטימטר איפה שהוא על הראש שלי ראו שאין פגיעה חמורה מידיי תפרו לי את הראש וחבשו אותו בתחבושת לחץ בינתיים המ”מ שלי מגיע הוא החליט לא להיכנס למבצע כי היה ימים ספורים לפני שחרור, ההורים שלי היו אצל חברים שלהם אז עם ההורים שלי מגיעים עוד חמולה של אנשים ההורים שלי מחזיקים אותי ואני מתחנן שיטפלו לי בעיניים, האנדרנלין בגוף יורד כי ואני מתחיל להרגיש הכול הרופאים מפשיטים אותי לגמרי עד עכשיו הייתי עם בוקסר ועכשיו גם את זה לקחו לי, ואני כמו שאני אוהב מעיר בציניות לרופאים שהתחתונים חדשים וחבל לבזבז אותם, כולם שותקים לא מבינים מה לענות לי. מתי שהו הכאב נרגע קצת הגיעו עוד מנות חדשות של משככי כאבים. מנקים אותי באופן יחסי ומעבירים אותי למחלקת ראש בתל השומר כי הייתי עם חשד לפגיעת ראש. הייתי מוגדר במצב בינוני, סוף סוף אני יכול ללכת לישון. ההורים איתי מעבירים איתי את הלילה. הייתי מאושפז במשך שבוע במשך שלושה ימים הוציאו לי רסיסים מהעיניים כשאני שוכב על שולחן ניתוחים קשור לשולחן מכף רגל ועד ראש  אני חייב להיות ער והרופאה המתוקה מוציאה לי רסיסים מהעיניים עם פינצטה ומחט כמו שמוציאים קוץ שנתקע בכף רגל. אני חייב להחזיק את העיניים פקוחות ולפי בקשה להזיז את המבט ימינה שמאלה למטה ולמעלה. אחרי ניתוחי העניים הייתי עובר לצילומי M.R.I כדי לוודא שפגיעת הראש לא חמורה ראו שיש כמה שטפי דם שיתקנו את עצמם ולא דורשים התעסקות. שבר בכף ימין החליטו שאין צורך לגבס כי זו עצם יחסית קטנה, בדיקת אוזניים ראו שאין לי עור תוף באוזן שמאל והבינו שהולכת להיות פגיעה בשמיעה באוזן הזו. חור בעור התוף באוזן ימין שיחלים בעצמו. וכדור מתכת בחזה ימין, נשמע קשה ולא נעים מסכים לגמרי אבל בוא נגיד שהיו פציעות הרבה יותר גרועות.

המון חברים ומשפחה שהגיעו לביקור ואפילו הרכזת מצופי ים הגיעה לאחל החלמה מהירה. את האמת שסבלתי בכל רגע שהיו שם אנשים, קצת פחות עם החברים איתם היה נסבל. כולי מפורק לאט לאט מתחיל להתקלח לבד בגלל הסכנת נפילה והחשש לסחרחורות הייתי צריך להיות בהשגחה במקלחת. גם ללכת היה אסור לי דחפו אותי על כיסא גלגלים לכל מקום, אז לכל בדיקה בכל פינה נידחת בתל השומר ההורים שלי מגלגלים אותי על הכיסא ואני מרגיש חסר יש מותש ועייף מכל הבדיקות והחדירות מסיוט פיזי אחד לאחר. באשפוז נגמר חוזר הבייתה ועכשיו לחלק הקשה באמת החלמה. מגיע הביתה השבעה של חבר שלי נגמרה לא היה לי זמן להתאבל עליו. כמה חברים יוצאים לבר של חבר, משום מה כמעט כל השכבת גיל שלי בהרצליה הייתה שם כולם שותים מעשנים פייסלים מדברים על אה ודא וצוחקים. אני יושב שם בשוק מול עצמי ומנסה להבין אם זהו נגמר עבר? אין יותר אבל לא מדברים עליו יותר? הרגשתי שמבחינתם מה שהיה תם ונשלם ועכשיו ממשיכים בחיים, אצלי זה לא היה המקרה מאותו היום שהשתחררתי מאשפוז במשך שמונה חודשים הייתי מגיע עם אמא שלי בשמונה בבוקר לתל השומר ויוצאים לקראת אחר הצוהריים כמעט שעה נסיעה לכל כיוון בגלל הפקקים, זו הייתה הרוטינה שלי במהלך היום בערב הייתי פוגש חברים ג’ובניקים יוצאים לאיזה בר מעשנים מלא וויד שותים עושים סאטלות, ואז שוב בשש אני מגרד את עצמי מהמיטה יוצא הפוך ממשיך לישון ברכב בזמן שאנחנו בפקק, מגיע לתל השומר בודקים אותי מכל כיוון ושוב חוזר לסאטלות. דיי מהר השאכטה מגיעה יותר ויותר מוקדם ביום שלא לדבר על יום שבו אני לא מעשן, וגם היה לי קטע הייתי מתארגן מחבר קרוב אבל לא הייתי נשאר לישיבה מבחינתי העישון לא היה משהו חברתי רציתי אותו לעצמי וכמה שיותר.

בנוסך לזה ככל שהזמן עובר ככה אני מתחיל להשתנות והחוויה של המציאות שלי נהיית הרבה יותר קיצונית כל רגש שעובר לי בגוף שוטף אותי לגמרי ואין לי איך להתמודד אתו, השמיעה ממש מבודדת אותי מהחברה משפיעה על התקשורת שלי, ובנוסף לכל השינויים גם הפרעת קשב וריכוז הגיעה. כולי גנוב פלופ של עצמי סביב תל השומר כמעט כל בוקר ובערב מנסה למחוק את עצמי לגמרי, ואין לי כלום בחיים חוץ מזה, גם לים אני לא יכול להיכנס הרי אין לי עור תוף באוזן שמאל בהתחלה עוד הייתי הולך ועם הזמן הפסקתי לענות את עצמי עם להסתכל על המים מרחוק. אני זוכר איזה יום אחד בבית החולים שנרדמתי על הספסל באחת ההמתנות לתור שלי אני מוצא את עצמי מסתובב באיזה בסיס כולם בפאניקה מוחלטת אני הולך באיזה מסדרון מסתכל לחדרים ופתאום רואה את חבר שלי אני נכנס לחדר תופס אותו ומחבק אותו שואל אותו לאן הוא הלך ומה איתו אומר לו שהתגעגעתי אליו ומבקש שיחזור. אחרי שמונה חודשים כמות הביקורות הרפואיות ירדו משמעותית, 4 חודשים אחרי הפציעה התהליך עבר מצ”הל למשרד הבטחון אז אחרי כל סיוט בתל השומר גם היינו צריכים לעבור במשרד הבטחון להגיש סיכומי ביקור כדי שיהיו לנו אסמכתאות לטיפולי הבאים, ובנוסף תביעת הביטוח מולם התחילה אז פגישות עם עורך דין אחת ל שבועיים בהתחלה כדי להבין את היקף התביעה ואת הדרישה ממשרד הבטחון, וזה נביא איתו עוד הגבלה עכשיו גם אין פייסבוק או רשתות חברתיות כדי שלא יעקבו אחרי ויראו שאני במקרה נהנה ויפגעו לי באחוזי נכות אני גם יוצא תיק אישי בבית שיהיה לי את כל התיעוד של הפציעה בבית. ויכוחים ובירוקרטיה ברמות הכי מייאשות, אני חוזר מכל יום כזה מרוקן לגמרי ורק רוצה לשכוח מאחל לעצמי לשכוח לנסות להנות לרגע אחד. אני נזכר באחד מההתקפי פאניקה הראשונים שהיו לי הלכתי למסיבה עם חברים מסיבת בריכה עם מלא אנשים מהשכבה, מלא וויד ואלכוהול ולא ידעתי כמה אני נמצא בקיצון ריגשי מסויים עד שפשוט נשברתי והתפרקתי בבכי בהתחלה ניסו להוציא אותי אבל הייתי כל כך לא מחובר שלא עיניין אותי מי נמצא מסביבי עד שנרגעתי קצת והצליחו להוציא אותי, בסוף שנרגעתי לגמרי הלכנו להוריד את הסאטלה עם פיצה ירדתי בבית וישר למיטה לגלגל ג’ויינט כדי לנסות למחוק את זה פשוט לא בא לי לדעת שזה מה שקורה לי. עוד חלום היה הפעם מחוץ לבית שלי אני פותח את החלון בחדש שלי כי אני שומע מלא רעשים רואה שורה של מחבלים עומדים בשורה ממול לבית שלי ועוד שורה של חיילים שלי ממול לשורת מחבלים ואז ברגע אחד פיצוץ אדיר אני מרגיש זכוכיות עפות עלי ומתעורר. מתי שהו במהלך ה-8 חודשים האלה הלכתי לפסטיבל טראנס בפעם הראשונה באשראם במדבר, לא לקחתי כלום אבל עישנתי בכמויות וממש ממש נהנתי כל החברים שלי נדלקו אני עדיין קצת מפחד מזה עם כל הפוסט טראומה לא יודע מה לעשות ומחליט שככה טוב לי, כשחזרתי הבנתי שאני ממש בעיניין של מסיבות טבע וטראנסים זה ממש ממש כיף. אחרי חודש או חודשים הלכנו כל החברים לעוד מסיבה הפעם באיזה חור במדבר יהודה והפעם דווקא רציתי לנסות לעשות MDMA, אז בפעם הראשונה כולם דוחפים את זה לגוף שלהם כאילו זה מסטיק בזוקה ואני יושב עם המים של הרב בבקבוק ולא יודע מה לעשות עם עצמי מפוחד ממש במשך איזה חצי שעה אכלתי על עצמי סרטים. ואז החלטתי פשוט לשתות כל פעם קצת וברגוע, משכנע את עצמי שיהיה בסדר. וואו הלב שלי היה פתוח הרגשתי כאילו יוצא לי אור מהחזה אפילו לא הלכתי לרקוד פשוט נהנתי מהתחושה טיילתי עם חברים ודיברנו אחד עם השני מהלב. אפילו את הדאון לא הרגשתי, מהר מאוד חוזר ללופ הכבוי הזה שלי של תל השומר בבוקר מידי פעם אצל העורך דין וכל שאר הזמן חיי בעננת עשן מאסיבית של וויד, חיי בצורה בדיכאון. בנובמבר 2014 עברתי את הניתוח הראשון שלי והוציאו לי את הכדור מתכת מהחזה, לא עשו את זה עד אז כי רצו לוודא שהפצע שהוא יצר יחלים והוסיפו שיש לי מזל גדול שהוא לא עבר לי דרך הריאה אחרת יכול להיות שהייתי נחנק מהדם. באוגוסט 2015 עברתי את הניתוח הראשון באוזן שמאל בשתלה של עור תוף, בדיוק שנה אחרי הפציעה, שנה שלמה שאני לא יכול להיכנס לים מתקלח עם אטמים רחוק מהטבע שאני כל כך אוהב רחוק מהבית השני שלי. מסתובב לא מודע ולא מבין מה קורה איתי באוטומט של פעולות שמשאיר אותי טיפה שפוי כי אם לא זה אני פשוט מפחד מעצמי ומעדיף לנסות להדחיק מאשר להיות חשוף לכל מה שאני מרגיש.

אחרי הניתוח הראשון באוזן העניינים התחילו להתדרדר באמת  בנוסף הייתי אמור לנסוע לפסטיבל טראנס בהולנד עם חברים בספטמבר ובגלל תקופת ההחלמה לא יכולתי לעלות על מטוס, מכרתי את הכרטיסי טיסה ואת הכרטיס לפסטיבל לחבר וחזרתי לדיכאון שלי. חבר משום מקום הציע לטוס איתו ועם עוד שני חברים לכמה ימים ביוון, אמא שלי ממש דחפה אותי לשם היא רצתה שארגיש קצת טוב זה גם תוכנן לתאריכים שאני יוכל לטוס בהם אז מה טוב, היה לי ממש טוב טיפה להתאורר לראות נופים לטייל עם חברים. כשחזרתי לארץ החלטתי שלא בא לי לעשן סגריות שם השימוש שלי בקנאביס פרש כנפיים מה שנקרא. ובנוסף המצב האישי שלי המשיך להתדרדר עוד ועוד לא הצלחתי למצוא את עצמי עם אנשים לא יכולתי להקשיב לשיחות כל הזמן הייתי בחרדה שמשהו יקרה אז אני כל הזמן קופץ בין סיטואציה לסיטואציה מנסה לעכל אותה ולהבין מה היה ולפני שאני מצליח להבין אני כבר מוצא את עצמי הסיטאציה אחרת, אז הפסקתי לפגוש אנשים נכנסתי לחדר שלי שם היה שקט לא הייתי צריך לחלוק את הג’ויינט שלי לא הייתי נמחק לגמרי מהאלכוהול היה הרבה יותר נעים, עד לא הצלחתי כבר לצאת מהבית או לדבר עם אנשים חבר פעם קפץ אלי היינו רק שניים ובמשך שעה וחצי שעתיים לא הצלחתי להוציא מילה אחת מהפה המחשבות שלי בראש היו בווליום כל כך גבוה שלא הצלחתי לשים לב לחבר שאיתי .

אני רואה מול העיניים איך החיים שלי מתפרקים לאט לאט ואיך אני מאבד את עצמי לתוך כל הטירוף הזה, אין לי שום יכול להחזיק שום סיטואציה חברתית מבחינה רגשית הרגשתי שאין בי יותר כלום. איזה ערב שבחינתי היה נקודת מפנה בחיים שלי ירדתי לחדר עבודה שאמא שלי ואמרתי לה שאני מרגיש את החיים שלי מתפרקים לחלוטין ושלא נשאר ממני כלום. היו לי הרבה נורות אזהרה שנדלקו אחרי הניתוח באוזן שהראו לי שמשהו משובש אצלי ממש, ועל זה תוסיפו את העובדה שהניתוח לא הצליח ב100% ונשאר לי חור קטן בעור התוף אז אני חייב לעבור עוד ניתוח וקבעו לי ניתוח נוסף לחודש מרץ 2016. אני מנסה בכוח לסדר את החיים שלי התחלתי להתאמן לתרגל יוגה לאכול כמו שצריך שלוש ארוחות מסודרות במהלך היום אמא עזרה לי למצוא עבודה בבית קפה קטן בהרצליה ב’ ובנוסף ביקשתי ממנה שתאפשר לי להתנהל לבד מול בית החולים ומשרד הבטחון אחרת היא תצטרך לעשות את זה בשבילי.

אני מתחיל לקום כל בוקר בחמש בבוקר כי בשש אני צריך להתחיל לפתוח את הבית קפה ועובד עד 14:00 אמרתי לבוס תעסיק אותי אני לא רוצה להיות פנוי אז גם כפולות שישה ימים בשבוע עובד עובד ועובד, ובאותה התקופה התחלתי לצאת המון לבלוק עם חברים לאכול קצת MDMA, אז מיום שיש בבוקר אני על הרגליים עד שבת בשמונה בבוקר רוקד דלוק חוזר הבייתה ישן כמה שעות קם מעשן איזה ג’ויינט של אחרי דלקה ובראשון שוב חוזר ללופ, בינתיים הניתוח השני מתקרב ומגיע, לפני אני מעדכן את הבוס שלי שאני לא יודע מה יקרה אחרי הניתוח ואם אני יצליח לעמוד שוב על הרגליים. הגעתי לניתוח עם ההורים במחשבה שהניתוח הולך להיות בהרדמה מלאה, הרופא המנתח מפתיע אותנו ואומר שלא והניתוח יהיה בהרדמה מקומית זה היה ראש מחלקת אוזניים בתל השומר אז סמכנו עליו אבל עדיין מבולבלים ומבינים שאין מה לעשות כל כך חוץ מלחזור הבייתה ולבקש מועד חדש לניתוח. מכניסים אותי לחדר ניתוחים מעברים אותי לשולחן ניתוחים מסדרים אותי מסמנים את איזור הניתוח, ואז המנתח מתחיל להזיק את זריקות ההרדמה אני חושב שהוא התחיל בשלוש או ארבע, האיזור אמור להיות מורדם לגמרי אבל אני מרגיש כל כך הרבה כאב, אני כל פעם מתלונן מחד ודוחפים לי עוד זריקה לאיזור הכל שורף מרוב כאב זה המשיך ככה אני לא יודע כמה זמן אני יודע שדחפו לי עוד מלא זריקות אבל אני הגעתי למצב שאני רועד על גבול המפרקס מכאב בוכה לגמרי מבקש שיפסיק. הרופא הפסיק הוציא אותי מהחדר ניתוחים חתם על הסיכום ביקור אפילו לא החליף מילה אם ההורים שלי לקח את הרגליים שלו ופשוט ברח, הוא פשוט ידע שהוא עשה שם רק נזק. אני מטושטש מכאב על המיטה מפורק לגמרי מספר את מה שקרה או את מה אני מצליח יותר נכון להורים שלי. אין רופא אין למי לפנות מסמכי שחרור חתומים ובנוסף יש לי התאוששות של כמה שעות ואני אמור להתפנות מבית החולים. זו הייתה פאדיחה אחת גדול שגררה אותי בחזרה למטה אחרי שהשקעתי את כל מה שיש לי כדי לנסות לצאת מזה אחרי כמעט חצי שנה של עבודה והשקעה בעצמי אני מוצא את עצמי בנקודת ההתחלה.

כשחזרתי לבית הקפה למשמרת הראשונה אחרי הניתוח יש אמרתי לבוס שלי שמכאן הכל הולך להתדרדר וכנראה שמהר ואני יעבוד כמה שאני יוכל אבל אני כמעט בטוח אצטרך להפסיק לעבוד. בשבוע הראשון חוויתי כמה ניתוקים במהלך המשמרת בניתוק האגרסיבי ביותר שחוויתי מצאתי את עצמי משוטט בבית הקפה בסוף הגעתי לאיזור של הקרואסונים מהצד של הלקוחות נשען על הזכוכית ובוהה בקרואסונים ביקשתי ממנו שישחרר אותי מהמשמרת, שבוע אחרי ערב מלא באלכוהול וויד החלטתי שלא בא לי להגיע למשמרת ושוב למחרת אותי הסיפור באותו היום הלכתי אליו אחרי הצוהריים ואמרתי לו שאני לא יכול להמשיך לעבוד כי אני פשוט לא מוכן להמשיך להבריז לו וליצור לו בעיות, וכך היה באותה השנה סגרתי כרטיס טיסה עם חבר לסרי לנקה ובנוסף כרטיס לפסטיבל טראנס בהולנד זה שפספסתי בשנה שעברה. שוב מנוטרל בבית מעשן את הזמן מחכה לטיסה לסרי לנקה לגלוש קצת והתאוורר מהסיוט הזה שאני חיי. בפורים באותה השנה הלכנו למסיבת טראנס בפארק הירדן כולם אכלו MDMA אני חשבתי על זה כי לא הייתי בטוב אבל החלטתי שכן, באותה המסיבה חוויתי התקף חרדה הרגשתי שהמוזיקה מושכות לי את המחשבות מהראש ושוב הווליום של המחשבות שלי גובר על כל מה שקורה מסביבי אני מוצא את עצמי בוכה ברחבה עם שתי חברים, למזלי זה נגמר בזה. מגיע לסרי לנקה עם חבר יורדים לארוגם ביי משכירים גלשנים קונים וויד בונים באנג ומתחילים לעשן את עצמנו לגלוש ולאכול מלא פירות טעימים בשבוע הראשון או השני חוויתי התקף חרדה לא הצלחתי ללכת לישון הסתובבתי חצי לילה על החוף לבד סובל פוחד ולא יודע מה לעשות עם עצמי. עובר לו חודש בסרי לנקה אני שם לב שיש לי זיהום באוזן ומבין שאני לא יכול להמשיך לשהות בסרי לנקה, נדבר על זה עם החבר שטסתי איתו ואמרנו וואלה הודו קרובה למה לא הודו, אין סיבה שלא קדימה לדרך, קנינו כרטיסי טיסה ויצאנו להודו נחתנו בדאלי הגענו למיין באזר משם לקאסול בירת הסמים והמסיבות של צפון הודו, הולכים יש לקנות צ’ילום  שיהיה איך לעשן את הג’ארס של הודו, ואחרי איזה יום או יומיים יצאנו למסיבה החברים שלי דחפו קרטון ואני אחרי המסיבה בפורים החלטתי שלא בא לי כל כך להידלק אז פשוט העברתי לי את הזמן במסיבה שתיתי קצת עישנתי קצת היה סבבה לגמרי, אני רציתי להמשיך למנאלי כדי לצאת משם למידה שנקר לה חלק מחבל לדאק והחברים שהיינו איתם היו ממש במים ובשקט שלהם אז פשוט לקחתי את הרגליים ונסעתי לקחתי אוטובוס ויצאתי למסע החברים הגיעו באותו היום פשוט הם היו רגועים ואני הייתי לחוץ על זה כי הרגשתי שהם רוצים למרוח אותי לפי הלוח זמנים שלהם בכל מקרה אחרי כמה ימים מצאתי כמה אנשים שעולים ללה ויצאתי לדרך מצאתי מדריך ואחרי יום יצאתי לטרק, וואי איזה חוויה נהדרת טיפסתי במשך חמישה ימים לגבוה 5100 מטר וכל הנוף במדינה לגמרי מידברי בגובה מטורף וכל הקצוות של ההרים מושלגים, נוסטלגיה מהטיול עם המשפחה. משם חזרתי למנאלי מוכן ורגוע מספיק כדי להתחיל להתקרחן עם החברים יצאנו לאיזה מסיבה אכלתי קצת אסיד עם חבר התאהבתי ממש עולם חדש מלא בצבעים בבהירות מסויימת ואיפלו שלווה נעימה כזו, משם זה רק הגיע יותר ויותר מלא ג’ארס טריפים נחמדים בכל מיני נקודות נפלאות בצפון הודו כל מיני טיולים הליכות ונופים כייפים, עברו להם חודשיים מפה לשם הכרטיס חזור מגיע ערב אחרון התארגנו על מלא קוק וכל החבורה שהיינו עשינו ערב קוק טראנסים צ’ילומים וצחוקים, משם לדאלי וחזרה הבייתה. אני בבית חודש לפני הפסטיבל כשהיית בסרי לנקה כבר אישרו לי לקבל רפואי אז זה בערך הדבר בראשון שעשיתי, מעשן את היום יום הטיסה להולנד מגיעה, אני עולה למטוס מגיע להולנד יוצאים לפסטיבל מוקדם כדי לתפוס מקום לכל החבורה, עולה הבוקר הדבר הראשון שאני ועוד שני חברים עושים מניחים קרטון על הלשון, ניסנו להגיע לטקס פתיחה של הפסטיבל אבל היינו כל כך אבודים בחלל ששככנו בכלל שיש דבר כזה, אני הייתי תקוע איזה עשרים דקות על קססה שגזרה אותי לא הבנתי אם יש בפנים מספיק וויד ואני כל פעם מוסיף וויד ואז מוסיף טבק והכל בכלל זז וחיי עוד שניה הקססה מדברת אליי, חברים שלי חשבו שאני עוד רגע מאבד את זה, אני בסך הכל הייתי מבולבל, בכל מקרה נפתחה לי חוויה לא מהעולם הזה, מאותה הנקודה לא הפסקתי לאכול פטריות וקרטונים במשך חמישה ימים. מהפסטיבל המשכנו כל החבורה לאיזה וילה להוריד את הפאניקה אחרי הקראחנה הזו ואחרי חמישה ימים בוילה עם מלא ארוחות טובות עישונים וצחוקים יצאנו חזרה לאמסטרדם כדי לעלות לטיסה בדרך עצרנו בסיקס פלג פארק רכבות מטורף וכמובן שאכלנו כמעט את כל מה שנשאר לנו, נכנסנו דלוקים לפארק עלינו על רכבות הרים קרוסלות ומה לא. משם לאמסטרדם ולמחרת הבייתה.אני מגיע הבייתה ואין לי מושג מה קורה איתי לא קרה שום דבר רע אבל אכלתי כל כך הרבה פסיכדלים בזמן כל כך קצת שהתיישבתי עם ההורים שלי והודתי בעיקר בפני עצמי שאני נכה ושיש לי מגבלות, כנראה שלא אוכל לחיות את החיים כמו כל שאר האנשים. אז קצת מבולבל על החיים מבין שאני רוצה להיות מסוגל להחזיק את עצמי כלכלית כמו שצריך ולא להיות נזקק לעזרה מהמדינה החלטתי ללכת ללמוד הנדסאי בניין שנה הבא, השנה אני אחזור לעבוד אז הלכתי לעבוד בחומוסייה חזרתי להתאמן ולתרגל יוגה לאכול בריא והחלטתי לגשת ל4 יחידות מתמתיקה ו5 יחידות אנגלית בעיקר כדי להראות לעצמי שאני מסוגל ללמוד כי עם איך שסיימתי את התיכון לא האמנתי שאני יוכל בטח שלא אחרי הפציעה בצוק איתן. התחלתי בללמוד שעה ביום ולאט לאט עליתי ל6-8 שעות ביום הגעתי מוכן ללימודים, תחת עישון כבד של באנגים ואחרי אחד הדיכאונות הכי כבדים שהיו לי עד אז פיטרו אותי מהחומוסייה אחרי איזה חודשיים שלושה כי לא סחבתי את כל הלחץ שהיה שם, אבל עדיין המשחתי ללמוד בעצמי לחסוך כסף מהקצה של משרד הבטחון ולהתאמן. מנסה לחיות ולרגע קטן להינות ממה שאני עושה עם עצמי ואיך שאני מוכיח לעצמי שאני יכול ואני פשוט לא רואה כלום, מוות רוחני מוחלט לא משנה מה אני עושה עם עצמי. אוקטובר 2017 מתקרב ממש ואני משתדל להיות הכי מוכן שאני יכול אפילו הפסקתי עם הבאנגים וחזרתי לעשן ג’ויינטים וגם זה רק מחמש בערב, עשיתי כל מה שאני יכול כדי להגיע הכי חזק שאני יכול.

הלימודים התחילו 4 ימים בשבוע משמונה בבוקר עד חמש שש בערב וכל שאר הזמן הולך להגשת עבודות ושיעורים, בנוסף המשכתי לעשות ספורט וגם לבשל לעצמי והלכין סנדוויצ’ים ליום לימודים, החזקתי את השגרה הזו איזה שנה וגם הצלחתי ממש במבחנים, בחופש בין שנה א’ לשנה ב’ נסעתי להתנדב בקיבוץ סמר  שנמצא בערבה שם הצלחתי לראשונה כמעט להפסיק לא היה עלי וויד והייתי מעשן ביום שישי איזה ג’ויינט קטן עם חבר, כמובן שהיה שם טריפ שהעיף אותי למאדים וכל כך נהנתי אבל גם הבנתי שעשיתי את הטריפ הזה לא כי רציתי לעשות טריפ פשוט כי הלכנו למסיבת טראנס ורציתי להתמסתל ולא רציתי לשתות או לעשן אז אסיד זו הבחירה הנכונה, ברור. אז חודשיים שעישנתי בהם כמו ביום אחד בכל השנים שלפני כולל בלימודים מלאים בעשייה נופים שקט ונחת הגיעו לסופם וקצת לפני שאני עוזב שם חבר מהבית מתקשר ואומר הוא הולך לעשות טקס איווסקה, אני לא חושב פעמים ומבקש ממנו שיקשר אותי לבחור, התקשרתי וקבעתי ללכת חבר אחר קבע גם הוא לאותו היום, בינתיים אני חוזר למרכז מתארגן שוב לשנה השניה הטקס קורה בשבוע השני ללימודים צריך לעשות דיאטה לפני ועוד ניקוי רעלים לפני אינדיאני, אני מגיע לטקס נקי לגמרי, אני והחבר יושבים מעבירים את הזמן לפני שהטקס מתחיל, הגיע הרגע שותים את הכוס עם המשקה בערב הראשון החלטתי לשתות רק כוס אחת היה לי כל כך כיף זה היה לא נורמאלי, למחרת שאלו מי רוצה להישאר לעוד טקס והחלטתי להישאר הפעם לבד לחבר האחר הספיק הטקס הראשון, בערב השני שתיתי שתי כוסות של איווסקה ואת זה כבר אין לי איך להסביר לכם במילים. אני חוזר הבייתה עם ידיעה בראש שהגיע הזמן לצאת מהבית אז בנוסף לשיגור הזה שהיה בסופש נסגרתי על דירה שמצאה חן בעיניי ותוך שבועיים עברתי דירה. משהו בטקס החזיר אותי לעישונים אבל ביג טיים כאילו קצת איבדתי את הגבולות אפילו עישנתי בלימודים כמה פעמים וזה פשוט היה לא כיף אבל שוב הגבולות כבר היו מטושטשים ממש אז לקח לי רגע להתאפס על זה. בינתיים העומס שיצרתי לעצמי עם המעבר משפיע עלי ממש כבר לנקות לסדר לכבס לבשל להתאמן ללמוד, היו לי איזה כמה חודשים שהצלחתי לעמוד בזה כמובן שתחת השפעה כבדה של וויד, עד שטסתי למשלחת של נכי צהל להונג קונג כביכול בחינם, אתה לא משלם בכסף אתה משלם בסיפורים אתה נדרש לספר על הטראומות הצבאיות שלך למלא עשירים יהודים שתורמים את הכסף שלהם לעמותה כדי לעשות את המשלחת הזו, אני בשבוע הזה מצאתי את עצמי בוכה וצועק בלילות פעם ראשונה שאני מדבר על האירועים האלה כשאני לא מעושן מהתחת שלי אחרי איזה שבועיים שלא עישנתי בבית כי ניסיתי שוב להפסיק. כשחזרתי לארץ לא הלכתי לישון בלילה במשך שלושה או ארבע חודשים. פשוט לא רציתי להירדם פחדתי ממה שיכול להגיע, הפסקתי להגיע ללימודים כל היום עם וויד בירה ומשלוחים של אוכל לא יוצר מהחדש שלי בדירה לא עונה לטלפונים אבא שלי אחרי חודש נכנס פתאום לחדר שלי בדירה וביקש שאחזור איתו הבייתה, הוא אמר עדיף שתהיה ככה ליידנו מאשר לבד. חזרתי הבייתה מפורק חזרתי להתחבא בחדר שלי אכלתי במשך איזה שלושה חודשים רק אבטיח ויותר מזה הייתי יוצא מהחדר רק בלילה או כשאני יודע שאין אף אחד בבית לא רציתי לפגוש אף אחד. הבנתי שאני במצב על הפנים קבעתי פגישה עם הפסיכיאטר שלי ביקשתי אישור מחלה על כל התקופה נגשתי למבחנים בסוף הסמסטר וסיימתי את הלימודים בינתיים אני וחברים פתחנו קאנטה בחוף של מעיין צבי בלי תאריך סגירה, אני החלטתי שאחרי המבחן שאחרון אני מגיע לחיות לאיזה תקופה בקאנטה. הג’יפ מועמס בציוד מחכה לי בבית אני יוצא מהמבחן נוסע הבייתה מגלגל לי איזה קטנה שם את כל האסיד שיש לי בבית בארנק ויוצא לדרך. אני רגע נרגע ומתחבר שוב לטבע אחרי הארבע חודשים המזעזעים האלה שעברו עלי עבר איזה שבוע וקידמה לצלול חזה לעולמות הפסיכדליים, האמת שלא ציפית למה שהגיע בשום צורה אני חושב שהיינו דלוקים ללפחות פעמים בשבוע במשך חודשיים, ואיך שהוא עדיין הייתי מספיק להגיע לטיפול אצל הפסיכולוג פעם בשבוע. הכל קרה הדרך הכי טובה שיכולה להיות חזרתי לגלוש הייתי דלוק מלא  אכלתי טוב, הייתי עם נשים אחרי כמעט חמש שנים שלא הרגשתי מגע של אישה חוץ מחיבוק של אמא או ידידה טובה. עפתי על הקיץ וגם החלטתי לטוס לניו זילנד כדי להתקעקע ולגלוש, חזרנו מהקאנטה מתישהו בספטמבר נגמר הקרנבל קניתי כרטיס לינואר והחזרתי להעביר את הזמן בדיכאון בינוני עד ינואר מעשן מלא, היום של הטיסה הגיע כרטיס טיסה בכיוון אחד בדודא מטורפת לגלוש במקומות מטורפי עם גלים ברמה הכי גבוהה שיש. הגעתי לניו זילנד התארחתי לשתי לילות אצל חבר של חבר של המשפחה קניתי גלשן השכרתי רגב כי תכננתי להישאר שם רק שלושה חודשים ויצאתי לעיירת גלישה מפורסמת בניו זילנד עם גלים מושלמים, הגעתי לעיירה נסעתי קודם כל לים לראות מה העניינים ומשם לקאמפ סייט עם מלא מטיילים חבר מהבית הכיר לי כמה מטיילים שהיו שם באותו הזמן, כשהגעתי לניו זילנד ניסיתי להפסיק לעשות שוב זה לא הלך בכלל, תוך יומיים מצאתי את עצמי שם קרטון על הלשון עם וויד בכיס כולי לחוץ לא באמת מכיר אף אחד יושב גזור לא מוציא מילה אחת לעבר אף אחד, איך מדברים באנגלית על אסיד?

החודש הראשון לא מצאתי את עצמי ממש בין באנשים זה היה שינוי גדול ולקח לי רגע להנחות ולהבין מה אני עושה עם עצמי ואיך מתנהלים שם אז שוב ברחתי למקום הנוח שלי נטפליקס בפלאפון שאכטות במיניוואן שלי, גולש כמעט בכל הזדמנות ומשתדל לאכול כשאני רעב, הזמן עבר לו כשאני בעיקר גולש מעשן ואוכל לא יותר מידיי משקיע זמן באנשים וחברויות, התאריך של הקעקוע כבר פה אני יוצא חזרה לאוקלנד לפגוש את המקעקע, נסענו לסטודיו והתחלתי להתקעקע, חווית כאב ארוכה ומייסרת כזו שעדיין לא הצלחתי לחזור אליה, סיימתי את הקעקוע חזרתי לאותו הבחור שהתארחתי אצלו ביומיים הראשונים, שוכב אצלו מפורק מכאב במשך חמישה ימים, הכאב מתקשר אצלי אוטומטית לפציעה בצוק איתן, אז שוב סחרחורת ריגשית ובסוף השבוע אני יוצא לאיזה חווה באזור יחסית מבודד להתנדב שם.

חוץ מזה שאני לגמרי לבד שם וחיי רק עם המשפחה ועוד איזה ששני מתנדבים העשייה והעבודה עשתה לי ממש טוב ועזרה לי להשתחרר מהסחרחורת הרגשית שוב מנסה להפסיק לעשן עוד ניסיון, גם הוא נכשל דיי מהר ויותר מזה הוויד בניו זילנד לא מתקרב לזה שבארץ, אז אני מעשן לא נהנה אבל ממשיך לעשן נגמרו להם השבועיים בינתיים הבנתי שחלק מהאנשים שכן הצלחתי להתחבר אליהם בחודש הראשון נמצאים יחסית באזור ומתכננים לעשות טרק נחמד בלוקיישן שצילמו בו את שר הטבעות, נסיעה של 4 שעות ושוב אני עם אנשים אחרים אוכלים ארוחת ערב, אני קורס למיטה מוקדם כי אני גמור אחרי הנסיעה, למחרת מתארגנים לטרק אוכלים קצת אוכל טוב לפני הטרק הלילה עובר הבוקר מגיע מתניעים את הרכבים ויוצאים לדרך, היה מזג אוויר מושלם שמיים עם ענני נוצה לא חם מידיי הכל היה מושלם סיימנו את הטרק אחרי שבע שעות ומשם המשכנו לעיירת גליה להירגע קצת, אחרי כמה ימים עוד כמה חברים מהעיירת גלישה הראשונה הצטרפו והביאו איתם קצת אסיד תכננו לעשות טריפ כולנו הלכנו לחוף אכלנו את טריפ ושוב אני שאול את עצמי איך מדברים אנגלית על אסיד, איזה 10 שעות אני לא מצליח להוציא מילה לא מרגיש בנוח או שייך מספיק כדי לדבר. למחרת בבוקר היה בוקר טוב ממש, קמתי בבוקר והדבר הראשון שאומרים לי זה שהכניסה להודו נחסה בגלל משהו שנקרא קורנוה ואני עוד שבועיים וחצי אמור לעלות על טיסה להודו, שותה קפה מעשן משהו ונוסע לספרייה הציבורית לדבר עם ההורים שלי להבין מה לעשות ומה זה הקורונה הזאת, הייתי מנותק לגמרי מכל העיניין הזה לא שמעתי עליו לפני אותו הבוקר.

החלטתי להישאר בניו זילנד אבל החלטתי גם לא להיות מנותק לגמרי אז חזרתי לאוקלנד להוסטל של ישראלים אמרתי לפחות אני יוכל לדבר בעברית עם כל הקרייסס  העולמי הזה. שבוע לפני בסגר בניו זילנד הגשתי בקשה להאריך את הויזה לעוד שנה. הגעתי למקום שהפך להיות סוג של בית למשך קצת פחות מחצי שנה. ארבע חודשים אחרי שהסגר נגמר אישרו לי את הויזה אז קניתי לי וואן גדול ובניתי לי בתוכו מיטה גדולה מטבח גדול ואת כל מה שצריך כדי לחיות מהרכב. אחרי חמישה וקצת חודשים יצאתי לעשרה חודשים מופלאים של גלים אנשים טריפים ומלא וויד הרבה בדידות הרבה בלבול והרבה עשייה, התנדבתי באיזה חווה למשך חודשיים, עדיין חווה הרבה קשיים חברתיים ממשיך לעשן את עצמי ולהתבודד הרבה מול הנטפליקס אבל גם מצליח להגיע לכל מיני אנשים ויוצר חברויות. החלטנו לקנות כרטיס לפסטיבל באי הדרומי ולטייל שם לתקופה, לא התחברתי כל כך לוויב של הפסטיבל אז רוב הזמן העברתי בנחל עם אוכל טוב מוזיקה שהייתה נעימה לי. ומשם המשכנו כולנו לאיזה עיירה שכוחת אל לקטוף משמשים, אני דיי בטוח שהייתי העובד הכי פחות טוב שהיה לו שם זה היה כל כך משעמם וסיזיפי וסבלתי כל רגע לא היה לי מושג לאן אני נכנס אז הייתי מוכן נסות ומהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי. אירגנו מסיבה במטעים אני וכל החברה מהמסיבה, הכרתי שם איזה בחור ואמרנו שנלך לגלוש ביחד באיזה עיירה, הקו חוף היה במרחק שעתים נסיעה זה הייתה הפעם הראשונה בחיים שאני חיי בנקודה כל כך רחוקה מהים המשך כל החיים שלי ולא התחברתי לזה בכלל, נסענו איזה סופש לגלוש, התאהבתי בעיירה, נסענו שוב איזה סופש אחרי ואני הבנתי שאני עוזב את העיירה המבאסת הזו שאני נמצא בה מוצא עבודה בעיירת חוף ועובר לשם, וכך היה ירדתי מההרים אל החוף רעב לגלים, שוב במקום חדש ולא מוכר, עובד גולש ומעשן בעיקר מעשן רואה נטפליקס, האמת שהייתי שרוי שם בקשיים ממה גדול היו לי כמה שבועות שלא הצלחתי לצאת מהרכב שלי בכלל. אבל עדיין עבדתי טוב אחרי איזה שבועיים בעבודה הנכונה הפעם התחלתי נהל את הצוות והיות אחראי על עבודה למרות שיש שם עובדים הרבה יותר ותיקים ממני, כשאני עושה את מה שאני אוהב לעשות אני מצליח להוציא מעצמי את כל האיכויות שיש בי. אחרי חודשיים שעבדתי וחסכתי כמה שיכולתי המשכתי לטייל התכוונתי למכור את הרכב כי סוף הויזה התקרב, נסעתי לפה גלשתי שם טיפסתי על הר נסעתי לנוח באגם וביינתים מראה לאנשים את הרכב בכל עיירה שאני מגיע אליה. מכרתי את הוואן אבל סיכמנו שאני ממשיך איתו לעוד איזה שבועיים אז עליתי לצפון האי הדרומי פגשתי את החברים שטיילתי איתם בתחילת התקופה באי הדרומי בדרך אליהם ניסיתי להפסיק לעשן לאיזה יום הייתי בהתקף עצבים כזה חמור שנפלה אצלי ההבנה שלבד אני לא יצליח להפסיק ואני כנראה יצטרך להכניס את עצמי למרכז גמילה כשאני חוזר לארץ, לא רק שאני מאבד את זה כשאני מסיים לעשן, אני גם סובל מכל שאכטה ושאכטה שעשיתי בניו זילנד החומר שם היה פשוט מעפן. מכרתי את הוואן קניתי רכב פצפון והמשכתי לטייל באי הצפוני  לעוד חודשיים גלשתי נסעתי עישנתי וטיילתי השתדלתי לעשות כמה שיותר כיף בתקופה הזו. לא סיפרתי לאף אחד בארץ שאני חוזר גם לא להורים שלי עד שאח שלי עבר תאונה עם קורקינט חשמלי וכשהוא מטושטש בבית חולים ומפוחד הוא החליט לספר להורים, אז ממצב שאני חושב שאני הולך לעשות הפתעה הם בעצמם עושים לי. אני נוחת בארץ יוצא מהשדה תעופה פוגש את אחי, אנחנו נוסעים לאכול באיזו מסעדה שיושבת על החוף אני יורד לעשות טבילה לשטוף מעלי את כל הטיסה הזו, מגיעים הבייתה ואני מבין שלא הייתי צריך להפתיע את ההורים יכול להיות שזה היה יותר מידי ועדיף שהם ידעו שאני חוזר.

בארץ יש קורונה אז אני נכנס ל10 ימים בחדר כביכול, שברתי את הסגר הזה ממש כל פעם נסעתי לחבר אחר והפתעתי אותם זה הי אגיד ממש לראות את כולם מופתעים. כמובן שאחרי הסגר נסעתי לחוף לקאנטה של שבועיים אבל לפני גם הספקתי להירשם לקורס למורי יוגה, סיימתי בים ויצאתי לצפון ללמוד יוגה, סיימתי אותו בהצטיינות והמורה שלי רצתה שאבוא לעשות אצלה סטאז’ ואמשיך ללמוד ממנה. אחרי הקורס פתחנו קאנטה אני וחברים בירדן לעשרה ימים באחד הימים הראשונים מגיעה מישהי שבקאנטה ובמעיין צבי לפני ניו זילנד היה בנינו קליק אבל היא לא הייתה פנויה באותו הזמן, אז המשכנו לפלרטט, אבל ביום האחרון היא קפצה שוב לקאנטה והיא בא עם חבר אז הנחתי שהיא שוב תפוסה אבל כשחזרנו מהקאנטה היא שלחה לי הודעה ורצתה להיפגש, אז נפגשתי עם עידן לי ומההתחלה זה היה חיבור עוצמתי ממש והתחלנו לצאת בצורה דיי קבועה. בינתיים אני בבית אחרי איזה חודשיים שאני בארץ ובתאכלס רק עכשיו מתחיל באמת לנחות, אז שוב מוצא את עצמי בארץ מבולבל לגמרי שוב מעשן את הזמן ומנסה לברוח מהמציאות, עכשיו אני יוצא עם מישהי ואני כל יום אומר לעצמי שחזרתי לארץ כדי למצוא לעצמי מה לעשות חשבתי שאחזור לעבוד עם אבא אבל הבנתי שאני כרגע לא מצליח לצאת מהמיטה אז לנסות לדחוף את עצמי לשם בכוח רק יעמיס עלי יותר ויחמיר את המצב אז ויתרתי על זה, אפרופו אבא החלטתי להעמיד אותו במקום על כל  החוסר אמונה שאני חוויתי ממנו בחיים ודיברתי איתו על איך אני חושב שהוא מתייחס אלי וכמה זה פוגע הוא כמובן הכחיש ואמר שהוא מאמין בי. בנוסף תקשרתי עם החברים והמעגל הממש קרוב שלי איזה מקום אצלי שהיה מאוד פגוע מהם מהעובדה שכמעט ואף פעם לא קיבלתי מהם תמיכה או עזרה או אפילו איזה הרגשה שרואים את הקשיים שחוויתי במהלך השנים שאחרי הפציעה בצוק איתן אמרתי להם איך זה יכול להיות שחבר אחד נכנס לדיכאון כמה שנים אחרי שאני נפצע וכל הקבוצה עושה את כל מה שהיא יכולה כדי לאפשר לו להרגיש טוב יותר ורוצה לעזור לו חברה אחרת שקצת התפלפה, לא יכולנו כל כך לעזור לה אבל ביקרנו אותה והיינו בשבילה כמה שהתאפשר. אותם ראיתי ואותי שראיתי מפורק וחבוש בבית חולים שבור לגמרי לא חשבתם שאני יצטרך עזרה או אפילו לא שתעזרו אבל תשאלו מה המצב איתי ומה הולך בחיים שלי, הוונתי שאני שקוף בעיני הרבה אנשים בחיים גלי גם בעיני האחים שלי שאף פעם לא  שאלו או תמכו אם כבר הקשו ואחי שכל השנים הראשונות התמרמר על כמות הצומת לב והתמיכה שאני מקבל מההורים. חוויה שלא רואים עזבו להבין אני לא חושב שבאמת אפשר לתפוס את גודל ההשלכות על אותו אדם שחווה את החויות האלה אבל אולי אפשר לראות את הקשיים שלו את ההתמודדות האדירה שלו לרצות לחיות ולנסות להרים את עצמו כל פעם מחדש מבורות שנפערים מתחת לרגליו בלי שהוא מוכן לזה בפעם אחת הוא מוצא את עצמו בתחתית רגשית. בכל מקרה אני שוב מבולבל ודיי בסחרחורת ריגשית ורצון לוותר על החיים למדתי עכשיו כשהייתי בניו זילנד שאם אני ינוע עם הקושי אני עדיין יחווה אותו אבל לפחות אני לא יהיה שרוע לגמרי בחדר שלי וזה יכול לעזור לי לצאת הבור, אז ביום הראשון שניסיתי ללכת לעבוד עם חבר במערות שיש בחוף הצפוני בהרצליה, אמרתי לו שאני במצב על הפנים ואני אני יוכל לבוא לעזור לו כי הוא עבד אצל הבחור שהתחיל לחפור לעצמו מערות בצוק לפני חמישים שנה ומאז הוא חיי שם, בכל מקרה ביום הראשון שרציתי לפחות לנסות להגיע יצאתי בבוקר קודם לכיוון התחנת דלק שנמצאת ממש בקצה השכונה שלי בעקרון אני יודע להגיע לשם בעיניים עצמות אבל אותו היום לקח לי יותר מחצי שעה לנסות למצוא את החניה הייתי כל כך מנותק, כל פעם שהייתי צריך לפנות המשכתי ישר שחכתי שאני בדרך לאנשהו, ואחרי חצי שעה שאני מסתובב סביב עצמי במעגלים ויתרתי על העניין חזרתי הבייתה ואמרתי לו שמחר אני יבוא, בניתיים הקשר עם עידן לי מתהדק ואנחנו מחליטים להפוך לזוג. בנוסף רציתי להתחיל ללמד יוגה אבל נפצעתי בברך בקאנטה שעשינו בירדן והתחילה לי דלקת בברך שהמשיכה איתה עד שנכנסתי לשבטיא, אז לא רק שלא יכולתי ללמד יוגה לא יכולתי לתרגל, אבל המשכתי לעוד קורס יוגה מעמיק יותר. בעננה כבדה של וויד מנסה ורוצה לחיות ולייצר לעצמי חיים טובים, צ’וקה הגיעה מתי שהוא ואפילו אחרי איזה חודש חודשיים שאני עובד עם החבר במערות ובונים שם יחידת דיור נוספת, מצאתי עבודה נורמאלית בנגריה, אז החיים שלי כבר ממש תופסים צורה יש לי זוגיות יש כלבה יש עבודה קניתי אופנוע, הכל מתחיל לרוץ אני חוזר לקום בשש בבוקר כל יום מוציא את הכלבה מתארגן יוצא לעבודה חוזר מוציא את הכלבה נוסע ליפו לעידן לי יוצא מעידן לי למחר בבוקר לעבודה בימי חמישי מגיע לקורס למורי יוגה בחמישי נשאר עד שבת עם עידן לי וחוזר חלילה. בכל קורה במהירות אני מתחיל לעשות חישובים בראש לגבי המערכת יחסים שלי ורואה שכל אחד נותן את מה שהוא יכול לתת אבל אני רואה כמה אני נותן ועושה בשביל הקשר וזה מתחיל להכביד עליי כי אני שואל את עצמי כל הזמן אם היא רוצה אותי כמו שאני רוצה אותה, אני לא מצליח כל כך להרגיש את האהבה שלה בנקודות האלה שהחלטתי לדבר איתה על זה הייתי מרגיש שהיא פשוט לא שם כמו שאני שם והיא כל פעם הבטיחה שהיא שם כמוני פשוט זה מה שהיא יכול לתת כרגע והיא עושה את זה רק מאהבה. בינתיים אני מבין שאני רוצה לצאת שוב מהבית של ההורים ואפילו בלי לחפש חבר של המשפחה שגר בהרצליה שולח הודעה אם אני רוצה להחליף אותו ביחידת דיור שלו שנמצאת בתוך חווה שהייתה פעם גן אירועים, אני מגיע לראות את הדירה ומרגיש שהדירה הזו לא יכולה להיות יותר מושלמת מזה בשבילי, באותם ימים אני ועידן דיברנו על לעבור לגור ביחד, ואני אמרתי לה שאני אוהב אותה ממש אבל אני לא מוכן לעבור לתל אביב, מגיע חודש מרץ אני נכנס לדירה החדשה, איזה יום אני בנגרייה ואבא שלה מתקשר אליי ואמור לי שהיא מאושפזת בבית חולים שהיא עברה ניתוח ושהיא בהתאוששות עכשיו, אני מספר על זה למנהל עבודה והוא אומר לי לקחת את הגברים שלי וללכת אליה, נסעתי הבייתה התקלחתי אכלתי הוצאתי את צ’וקה ויצאתי אל הבית חולים. ביקרתי אותה איזה כמה פעמים והיא חזרה לבית של אמא שלה דיי מהר. כשהי הייתה אצל אמא שלה ביקרתי כמעט כל יום הייתי בא אחרי העבודה, מעשנים ומדברים היא ניסתה להבין מה היא הולכת לעשות עם עצמה כי היא לא יכולה לעבוד עכשיו במשך חודשיים, אז היא חייבת להתפטר ובנוסף לשחרר מהדירה ביפו כי אין לה איך לשלם שכר דירה עכשיו. הצעתי לה שתעבור אתי, היא תכננה לעשות את זה אבל אחרי שהיא תסיים את החוזה, עכשיו זה כבר לא משנה היא החליטה לעבור אליי. למען האמת עברנו לגור ביחד מכל הסיבות הלא נכונות.

אני מהרגע שעברתי לדירה יצרתי לעצמי עומס מטורף, שש בבוקר אני קם מתארגן יוצא עם צ’וקה יוצא לעבודה חוזר מהעבודה ממשיך לעבוד מכין אוכל מתקלח  מעשן ומעשן ומעשן, גם בשישי שבת אין זמן לנוח צריך לארגן ולסדר את הבית החדש צריך לעשות כדי שיקרה, הצלחתי להחזיק את העומס הזה לאיזה חודשים שלושה עד שחליתי בקורונה בינתיים הקשר עם עידן ממש התדרדר המיניות שלנו ממש נפגעה בגלל שהניתוח שהיא עברה היה בשחלות ואנחנו רק מתרחקים אחד מהשניה יותר ויותר עד שמתי שהוא באזור יולי שאחרי שאני בחרתי להתפטר מהעבודה כי הרגשתי שמרחו אותי במשך חמישה חודשים בקושי למדתי ובעיקר ניקיתי ועשיתי שליחויות והעסקה לי איתם הייתה שאין לי בעיה לנקות ולסדר ולארגן אבל אני גם רוצה ללמוד לעבוד ולא רק לנקות. גם נדבקתי בקורונה ואז אני שוכב בבית מעשן רוב היום הבית מסריח מוויד, אני רגיל לזה אבל לדעתי לעידן זה לא היה נעים איזה ערב אחד היא אומרת שהיא רוצה הפסקה ושהיא עוברת לגור אצל אבא שלה לרגע, שבוע אחרי אנחנו נפגשים והיא אומרת שהיא רוצה שניפרד.

מהרגע שעברנו לגור ביחד המצב הנפשי שלי והיכולת שלי להכיל את המציאות שלי הולכת ודועכת, בפרדה נשברתי לגמרי בנוסף להכל פעם ראשונה בחיים שלי שנשבר לי הלב ואין לי מושג איך לאחות את השברים, אני אבוד בתוך הבית שכל כך רציתי שיהי לשנינו לבד בתוך עצמי כל הבית ריק הקירות הלבנים ריקים ואני מתחיל להרגיש כמו בבית משוגעים, במשך חודשיים כמעט ולא יצאתי מהמיטה, חוץ מלהביא לעצמי וויד ולהכניס משלוחים של אוכל. שותה מעשן אוכל ארוחה אחת ביום מרגיש כל כך הרבה אשמה וחרטה על איך שבחרתי לפעול מנסה בכל הכוח לראות את הדברים הטובים שרציתי ולהגיד לעצמי שהכוונות היו טובות נכון שזה לא נתפס ככה אבל מותר לטעות ושלא התכוונתי לרגע להקשות עליה או לגרום לה להרגיש לא טוב עם עצמה אבל זה מה שהיה בסוף, בנוסף אני נחרד מהמחשבה של מה יהיה בעתי ואיך אצליח להחזיק עוד מערכת יחסים ןמי תרצה לחיות עם אדם לא יציב כמוני. מוצא את עצמי בוכה בסרטים ולפעמים סתם ככה מתחיל לבכות כל פעם שהמחשבות שלי גולשות אל עידן. בלי שום יכולת להאמין בעצמי אני מחליט להחיל להכניס קצת חיים לבית שיהיה לי יותר נעים לחיות בתוכו, גם אם אני מרגיש כמו בן אדם מת לפחות שבעיניים יהיו לי קצת צבעים, אני מתחיל לנסות לבנות וליצור כל מיני מדפים שולחנות לבית מנורות וכל דבר שאני רוצה לשפר כי הבית היה נראה מוזנח ממש, אז אני מוצא את עצמי במשך חודשיים מסתובב בין מסורים מברגים טיח אבק ונסורת, החלטתי באותם הימים לחזור לראות אנשים לעל האשים, והנקודות היחידות שאני מנקה ומסדר את הבית זה ביום שהם מגיעים, מצד אחד מתקשר את הקשיים ואת מה שאני עובר מצד שאני לא מראה להם כמה הצב שלי באמת קשה וכמה הבור שאני נמצא בתוכו עמוק מתי היו איזה שבועים שעישנתי 40 גרם סיימתי את כל המרשם שלי לרפואי לאותו החודש כמובן שלא הפסקתי להתארגן אבל באותו בשבוע בקשתי מהמטפל שלי שימליץ לי על מרכז גמילה כי אני פשוט לא יכול לחיות ככה יותר. אני מתקשר לשירה ואנחנו קובעים תאריך לביקור, אני לא מגיע למסכנה הזו מתוך אמונה שיהיה לי טוב בחיים או אמונה שאני יצליח להחזיק את עצמי בחיים שלי, אלה פשוט מתוך התבוננות בחיים שלי הבנה של כמה אני לא מסוגל לנהל את עצמי ואיך אני גורר את עצמי למטה ואני מבין שהעישון ממש מזיק אז אני רוצה להוציא אותו מהחיים שלי. אני מגיע לביקור עם ההורים דוחף שאכטה לפני שאני נכנס, יושב עם שירה ודוקטור איגור בחדר טיפולים, חוטף התקף חרדה. עושה סיור וממשיך לדבר עם שירה על תאריך כניסה קיבלתי המלצות מהמטפל והפסיכיאטר שלי על המקום וכשראיתי את המקום מבחינה ויזואלית הוא כל כך מצא חן בעיני זה הרגיש כמו בית ולא כמו מוסד רפואי. החלטתי שאני נכנס ומעכשיו אני מחכה שהשיפוץ יגמר וכל שבוע שולח הודעה לשירה וכל שבוע מקווה שזו תהיה השקית האחרונה שאני קונה. מבלגן את הבית מזמין חברים מנקה את הבית מעשן עשן מעשן מחכה. לא עושה כלום רק מייחל כבר לתאריך כניסה. בתחילת פברואר שירה סוף סוף מאשרת את הכניסה שלי על האש אחרון עם החברים מחליף את הבית עם הסאבלט יוצא עם אמא לבאר שבע עושה לעצמי ג’ויינט אחרון, ונפרד מהדרך החיים שהייתה עד אותו היום.